לאחר שסיימתי שני ספרים העוסקים בילדים בעייתיים במשפחה (הילד החמישי/דוריס לסינג ו-שיבת הבן/אווה טיקה) גמרתי אומר לעשות הפסקה בנוגע לקריאת ספרים בכלל וביחס לז'אנר הפסיכולוגי בפרט.
הילדים בחופשת חג המולד, חמותי הגיעה מהולנד ועמה שלל הפרעות חרדה ולחץ, עצביי רופפים ונדמה כי המציאות אותה אני חווה, דורשת ממני מלוא תשומת הלב.
לאחר הכנת עוגות, מרק ירקות ושניצלים במשך שבוע החלטתי שאכן הנני עקרת בית, מלשון עקרה, כלומר חפה מכל כישורי מטבח וניקיונות ומלאות הבית – מרוקנת אותי.
אני זקוקה למציאות אחרת שתיישר אותי ולאו דווקא תכביד עלי.
החלטתי לפנות אל הספרות הנורווגית שתמיד אצלי בעדיפות ראשונה כשמגיע הקיץ (משום שהיא תמיד כה קרירה ומרעננת) והיא רוחשת אינטריגות ומעשים שמתחת לפני השטח אך עדיין יכולה להיות קלה כנוצה ומעניינת.
בחירתי הייתה רנדומלית, בעיקר משום שאני ממעטת בקריאת ביקורות ותקצירים מחשש לספוילר לא מכוון. הרבה אולי לא יודעים, אך חייב להיות מכלול של פיקחות, תבונה וכישרון באותם אנשים הכותבים את תמצית העלילה.
משפט אחד שלא במקום ורמת הציפיות שלי יורדת פלאים, מוחי הקודח מחשב חישובים של התחלה, אמצע וסוף ומגיע למסקנה כי יבזבז זמן יקר אם יקדיש ליצירה מסוימת את האנרגיה ההכרחית, בעיקר משום שקלט כיצד תראה אחרית הדבר.
סרקתי בעיני את הרשימה הסקנדינבית שיצרתי במשך חודשים ואף כותר לא משך את תשומת לבי, צילומי כריכות מעולם לא עשו עלי רושם ולכן החלטתי על השיטה הכי מוצלחת שלי, זאת שבזכותה נפלתי כל כך הרבה פעמים בפח אך מדי פעם גם יצאתי מושכרת ומרוצה והלא היא: אן-דן-דינו!
הבחירה נפלה על "המבשר" ואני חייבת לציין שהנאתי מהספר הייתה כמעט שלמה.
לצערי נשארתי אותה גברת בשינוי אדרת (פרווה סינתטית, כן? אני אוהבת חיות!) עדיין מסעירים אותי סיפורים עוכרי נפש ומשפחות הרוסות, ילדים בעייתיים ואימהות מתוסכלות אך הפעם, לא התעכבתי על כל מילה ומשפט משום שלא היה צורך בכך.
העלילה בהחלט אינה ייחודית, לעיתים אף סתמית, השפה אינה גבוהה ואמיתות ההתרחשויות מוטלת בספק.
אך קצבה קולח למדי, התיאורים עסיסיים במדד הסטייקים: "מדיום-רייר" והסוף מניח את הדעת מסוג: נו, שיהיה.
בעיירה רדומה בנורבגיה מתבצעים מעשי פשע שעל פני השטח נחשבים לעבריינות קלה.
זירות הפשע אינן מעידות על אכזריות פיזית כלפי הקורבנות וכותרות העיתונים אינן זועקות טבח אלים בצירוף צילומים מזעזעים מהשטח.
אך אותן התרחשויות או שמא מוטב לקרוא להן מתיחות, מזעזעות את הנמתחים עד היסוד; חייהם משתנים עד לבלי היכר והאידיליה שאפפה אותם עד כה, נמוגה במהירות. תארו לכם שכונת בתים שלווה הבנויה בתוך הטבע המושלם והירוק של נורבגיה: אגמים צלולים, שבילים סלולים בתוך יערות עד ופירות יער מפתים.
שמש בהירה, חולמנית ומאפים שאין כדוגמתם. שלוות התושבים כמו שלגיה ביער מלקטת מזון לשבעת הגמדים ופתאום, היא מופרת באבחה.
אף אדם לא מרגיש בטוח יותר והחששות רק הולכים ומתגברים.
בעוד העלילה הולכת ומתפתחת כך גם המעשים הולכים ונהיים הזויים ומחרידים יותר.
עוד ועוד קורבנות נופלים בפח ומפקח המשטרה, סייאר, מנסה להבין מי עומד מאחורי המקרים הללו.
מה שמצא חן בעיני הוא, שלמרות שהנושא אינו קל וההצקות הופכות להטרדות מבעיתות לא חשתי צורך להזדהות עם הדמויות בספר כהרגלי בכח. הן היו קצת סטראוטיפיות, מופרכות קמעה וזה היה בסדר גמור מבחינתי.
ספר שהוא קצת כמו סרט אך לעיתים לא דרוש מעבר לכך על מנת ליהנות.
