קשה לכתוב ביקורת על ספרים של ויניקוט, בעיקר בגלל שהם לא נכתבו כספרים; זו אסופת מאמרים, שלאגד אותם לכדי תמה אחת לבסוף יחפוף עם התורה הויניקוטיאנית עצמה.

וזה ספר משונה גם בתוך תת הקטוגריה הזו, של ספרי ויניקוט. מפוזר מעט, לא אחיד - ובגלל זה הוא האהוב עלי. יש בו נקודות נקודות שאפשר לחטוף, שיחד יוצרות את הענווה, היושרה, הכנות והאופטימיות שהן הן הטיפול הפסיכואנליטי שויניקוט מציע לנו.

(ולתוהים לגבי הענווה הנ"ל, הנה ציטוט שלא מפסיק להדהים אותי, מתוך אחד המאמרים כאן. מתי תשמעו מטפל עניו כל כך, שזוכר שהוא תמיד הפתרון הפחות מועדף.

"המשפחה הממוצעת מונעת ופותרת כל העת הפרעות בילד זה או אחר, לרוב ללא צורך בסיוע מקצועי. תהיה זאת ללא ספק טעות מצד המטפל לנשל את המשפחה ממלוא תפקודה, אלא אם כן תפקוד זה מועד לכישלון בשל ליקוי אינהרנטי. כאשר המשפחה מתפקדת, מטרת המטפל צריכה להיות לאפשר לילד המגיע לטיפול להשתמש במה שמשפחתו יכולה למעשה לעשות טוב יותר ובחסכנות רבה יותר מכל אחד אחר, דהיינו להציע סיוע נפשי מקיף במשך כל התקופה עד להחלמה.")