"עתה, כשהיה גופו מכווץ כולו בגוש אחד, הרים עין־הנץ את רובהו אל כתפו, ובאחת ירה את מלוא מטענו. זרועותיו של היורוני רפו, וגופו נפל מעט לאחור, בעוד ברכיו שומרות על מקומן. הוא הפנה מבט מלא מרי כלפי אויבו ונופף את אגרופו לעברו בתנועת בוז. אולם אחיזתו רפתה וגופו נראה נופל מטה, מטה, מטה, עד שנעלם מן העין" (עמ׳ 226).
הספר "אחרון המוהיקנים" מאת ג׳יימס פנימור קופר (הוצאת כתר, 1974) זכור לי כאחת מחוויות הקריאה החשובות של ילדותי. צריך לומר כבר מהתחלה – תמיד אהבתי סיפורי הרפתקאות. כילד, רציתי להיות כמו גרי קופר, ויין ואיסטווד. גבוה, נחוש, נטול פחד נוכח אתגרים וסכנה, ישר והגון. הם היו הגיבורים שלי. אבל הייתי נמוך, שמנמן וסבלתי מקצרת הנשימה (לא מן הנמנע שספרים אודות אקדוחנים קשוחים ומהירי שליפה במערב, מוסקטרים אמיצים בצרפת וחיילים נועזים מאחורי קווי האויב, הם שהביאו אותי לצנחנים ולאחר מכן למקומות אחרים).
הסופר ג׳יימס פנימור קופר, שחי באמריקה בשנים 1789 - 1851, היה אבי סיפורי ההרפתקאות האינדיאניים. הוא כבש את לב בני הנעורים בכל העולם בספריו המרתקים שבהם תיאר את קורותיו של הצייד והסייר הנועז נתנאל במפו, המכונה "עין־הנץ", יליד המושבות הבריטיות בקולוניה הבריטית שבאמריקה, שעזב את מושבות האדם הלבן וחי עם ידידיו האינדיאנים בלב היערות והערבות של אמריקה, בימים שהחלו האנגלים להשתלט על שממות היבשת החדשה. "הייתי עוד צעיר והצטרפתי אל הדלוורים כי שמעתי על קיפוחם ועל העוול שנעשה להם. הפראים ההם רקדו וצרחו ארבעים יום וארבעים לילה סביב ערימת העצים הזאת, אותם תכננתי ואף עזרתי לבנות. מכאן פגענו בהם עד שמספר אנשיהם היה שווה לשלנו ואז תקפנו אותם, ולא חזר מהם אחד לספר את אשר קרה לאותה קבוצה. כן, כן; הייתי צעיר למדי, ואת הדם ראיתי לראשונה" (עמ׳ 87), סיפר.
כסייר פעל "עין־הנץ" רבות בשירות הצבא הבריטי: "הפלוגה ה־60! לא תוכל לחדש לי הרבה על היחידות האמריקניות המלכותיות, למרות שלובש אני חולצת ציד במקום מעיל ארגמן" (עמ׳ 25), וזכה לכינויים "עין־הנץ" ו־"הרובה הארוך" כל שום היותו צלף הקולע אל חוט השערה: "מכל כלי הנשק," אמר, "הרובה ארוך הקנה, מדויק החריצים ורך המתכת הוא המסוכן ביותר, אך דרושה לו יד מאומנת, זרוע ארוכה, עין מהירה ושיפוט רב בטעינה, כדי שיוכל לפעול בכל תפארתו" (עמ׳ 46). קופר כתב אודות "עין־הנץ" חמישה ספרים והיה אולי הסופר האמריקני הראשון שזכה להצלחה בינלאומית.
עלילת ספר זה, שהינו השני בחמשת הספרים, מתרחשת בשנת 1757, בעת שהאנגלים והצרפתים לוחמים על השליטה בצפון אמריקה. אליס וקורה, שתי בנותיו של מונרו, קצין אנגלי בכיר המפקד על המבצר הנצור "ויליאם הנרי", עושות את דרכן למבצר. אולם הדרך קשה, בוגדנית ומלאת מכשולים. מגואה, האינדיאני האכזר בן שבט היורון, אשר הינו גשש הפועל בשירות הצרפתים נשבע ליטול נקם מן הבריטים. בדיוק כאשר מנסה מגואה לחוטפן, מגיעים למקום "עין־הנץ" ורעיו צ׳ינגצ׳גוק, המכונה "הנחש הגדול", שהינו מאחרוני המוהיקנים, ובנו אונקאס, לוחם המכונה גם "צבי מהיר" משום זריזותו. השלושה מסכלים את החטיפה אול פקעים לשרשרת אירועים הרת סכנות במסעם להשיב את הבנות לאביהן.
ישנה חיות בתיאוריו של פנימור קופר והקורא נשאב למרחבים הפראיים והמיוערים של מדינת ניו־יורק. חווית הקריאה בספר כילד זכורה לי היטב. תרגומה של דפנה עבר־הדני הוא הטוב שבמהדורות שיצאו לספר בעברית, והוא מומלץ בחום. חובה לקרוא.
"אחרון המוהיקנים" מאת ג׳יימס פנימור קופר,
יצא באנגלית "The Last of the Mohicans",
By James Fenimore Cooper,
בשנת 1826,
יצא בעברית בהוצאת כתר,
בשנת 1974,
תרגום: דפנה עבר־הדני,
מכיל 232 עמודים.
