"הדבר הכי גרוע מבחינתנו הוא שאנחנו תלויים בכם. שהמעשים שלכם משליכים על החיים שלנו. כלומר לא רק לאנשים שבחרנו לחיות לצידם יש השפעה על החיים שלנו. גם אתם, האידיוטים, משפיעים על מה שקורה לנו. אתם, שעוקפים אותנו בתור, שלא יודעים לנהוג, שאוהבים סדרות טלוויזיה גרועות, שמדברים בקולות רמים מדי במסעדות, שהילדים שלכם מדביקים את שלנו בשפעת בגן. את, שלא יודעים לחנות כמו שצריך, שגונבים את העבודות שלנו ומצביעים למפלגה הלא-נכונה. גם לכם יש השפעה על החיים שלנו, מדי שנייה. ובגלל זה אנחנו שונאים אתכם".

בראשית ימי הקורונה, בעת ששבדיה בחרה בנתיב טיפול שונה ממדיניות הסגרים של רוב מדינות העולם, הסבירו לנו השכם והערב שהשבדים, הם לא כמונו. הם אחרים. הם לאום קטן והומוגני, ולכן אפשר לפנות למצפון שלהם, ולצפות שהמגפה שהיה מרוסנת ולא תתפשט. לא כמו במדינה מזרח תיכונית עם רשתות חברתיות צפופות, שסעים גדולים וחוסר ציות מובנה. לא עברו שנתיים, ופרדריק בקמן השבדי מוציא מתחת ידו ציטוטשהיה יכול לתאר את המציאות היומיומית בישראל. כך שאולי הם לא כל כך שונים.

לפני שאתחיל את הסקירה אגיד שאהבתי את הספר הזה מאוד. נאמנה עדיין לרוחו של חוקר הספרות איזר אגיד שהקריאה שלי ביימים אלה מאוד רגשית ורגישה, בעיקר בנושאי משפחה ושהספר נגע בכל הנקודות המעסיקות לי וכואבות אצלי ברגע זה. אפילו בכיתי כמה פעמים במהלכו. יכול להיות מאוד שאנשים שונים ירגישו אחרת ממניי בזמן הקריאה. אפילו יתכן שאני עצמי של תקופה אחרת לא הייתי אוהבת את הספר הזה כפי שחיבבתי אותו כשקראתי במהלך השבת.

גיבורת הספר היא עיירה שבדית פיקטיבית ונידחת בשם "עיר הדובים". עיירה שכבר כתבו עליה ספר אחד, שאותו לא קראתי וזה לא הפריע לי שלא קראתי אותו. בעיירה אין הרבה דברים, בטח לא מקומות בילוי. רק מפעל כושל או שניים, פאב כושל, וקבוצת הוקי שממלאת את כל הווית תושבי העיירה. ויש גם "הם" - העיר הסמוכה ששמה הד שגם לה יש קבוצת הוקי, ושלמועצה נראה שיהיה יעיל וחסכוני יותר לתפעל רק קבוצה אחת, ולא שתיים. בזה מתחיל הספר, ברצון לסגור את הקבוצה, ובפוליטיקאי שבוחש בקדרה ונחוש לפתוח אותה מחדש, על מנת לגרוף קולות. הוא מביא תורם שישלם את החובות, מאמנת שנויה במחלוקת שתגייס את השחקנים, כולל אחד שכבר נתפס על אלימות ונמצא למעשה במוסד לשיקום עבריינים. וכך נפתח מחדש המועדון.

הסיפור מסופר מפיו של מספר יודע כל ויודע עתיד, שמשקיף על העיירה במבט שחלקו אמפתי וחלקו ציני שיודע את טבע האדם. הוא מתאר את העלילה במעקב אחרי מגוון דמויות - בעיקר מנהל מועדון ההוקי פטר אנדרסון ומשפחתו שמתערערת לאחר אונס שחוותה מיה ביתו בת ה-16, סייפור שמשסע את העיירה ומפרק את המשפחה, ויש גם את אנה, החברה של מיה, את רמונה בעלת הפאב, מספר שחקני הוקי בעבר וכאלה שרוצים להיות, וכמה אוהדים. אין ממש דמות ראשית, למרות שמיה ואנה מופיעות די הרבה. המספר עובד בדילוגים, קוטע את הסיפור ועובר מפה ולשם ומשלב נבואות מהעתיד הקרוב של עוד כמה שעות ומהעתיד הרחוק של עשרות שנים קדימה.

בנוסף למספר הזה יש קול נוסף, קולקטיבי, קול שמדבר ב"אנחנו" ומתאר את מחשבות העיירה, האנשים, אולי זה אדם אחד שלוח לעצמו לדבר בשם כולם, אין לדעת. זה קול מהדהד, פילוסופי קצת, ובה בעת מציאותי ומריר. זה הגיבור האמיתי של הסיפור ה"אנחנו" חסר הפנים, הקולקטיב שלנו (מי שלא נהיה) שהוא נגדכם (מי שלא תהיו), והספר מפרק את המורכבות הזאת, את הרע ואת הטוב בשותפות בהמון, את התמיכה שיא נותנת כמו גם את ההשתקה והעידוד ליצירת עוולות.

===
ידיו של בנג'י נבלעות בכיסי הג'ינס, קולו מאבד משנותיו.
"איזה מין אדם הוא היה?" שואל הילד.
האישה המבוגרת נאנחת.
"לא מהטובים. גם לא מהגרועים."

===
אלה הדמויות בספר הזה. חוץ מדמות אחת שהיא רק רעה, שחורה משחור, כל השאר נמצאים על ספקטרום רחב של אפורים. לכל אחד יש נקודות טובות, ורעות. כל אחד מביע נאמנויות כפולות וחווה מורכבות, זה מה שעושה את הספר טוב בהרבה. כי נניח "איש ושמו אובה" הסתחיל טוב והסתיים בסוג של דייסה עליזה ושמחה שאנשים שמרנים הופכים פתאום להיות ליברלים ומכילים, והספר "בריט מארי היתה כאן" הוא כולו דייסה כזאת. אז כאן אין דייסה. אנשיים הם אנשים, אומר בקמן. אם יש שינויים, אז הם קטנים ונקודתיים. לנשים עדיין יהיה קשה יותר, להומוסקסואלים תהיינה בעיות בחברה, מי שעברה אונס לא תמיד תקבל את התמיכה החברתית שהיא צריכה, וקבוצת הוקי כושלת צריכה יותר מתורם נדיב וסופר בזאנר קליל כדי להצליח.

מורכב, לא תמיד נעים לקריאה, עמוס טריגרים - תקיפה מינית, אלכוהוליזם, התמכרות, הזנחה הורית, אובדנות - הכל נמצא שם, אבל זה רחוק, באיזו עיירה קטנה ודימיונית בשבדיה הצפונית. ואולי לא רק שם.

עיר הדובים/ פרדריק בקמן.

בדרך כלל, כשעל כריכה כלשהי כתוב בגדול שאת הספר הזה כתב 'מחבר רב המכר!' אני לא אקנה. אני רוצה לקרוא את הספר בזכות עצמו, ולא כי לסופר יצא עוד ספר מוצלח. (אהמ אהמ ג'ון גרין)

אבל במקרה הזה, הייתי חייב. עוד ספר של מי שכתב את איש ושמו אובה? אני חייב כזה.
אז לכל מי שאהב את איש ושמו אובה- אלו פשוט ספרים שונים לגמרי. ושניהם מדהימים.

עיר הדובים מספר את סיפורה של עיירה קטנה בצפון הרחוק, איפה שהשלג והקור שולטים. כשמאורע נורא מתרחש שם, המון חברויות, קשרים ומחויבויות עומדים למבחן.

* למה אהבתי את הספר? כי האנושיות שלו. הוא ללא ספק ספר קשה מאוד, שמדבר בפתיחות על נושאים וו לי להרגיש. באמת התחברתי לדמויות, לעלילה וכל כך הרבה פעמים הוא גרם לי לחייך, לכעוס ולתת חיבוק גדול להמון אנשים.

*למה יש אנשים שאולי לא יאהבו? כי הוא איטי. מאוד איטי. בניגוד לסרטי דיסני למשל, פה אין שעה וחצי בה הגיבור לומד על עצמו ויש לנו פתרון קסם מהיר. זה סיפור איטי על החיים ואנשים בחיים האלה משתנים לאט.

בעיני, הספר מושלם. וגם אם בהתחלה איטית וקשה להתניע, תנו לו צ'אנס.

תודה לאל שנמחקה הביקורת הראשונה שניסיתי לכתוב על הספר הזה, היא הייתה גרועה, ופרקתי עליה כבר את כל מה שלא באמת מעניין אף אחד.
עכשיו אפשר לגשת לעניין ברצינות.

ממש נהניתי מהספר הזה.
אני ממש עפה עליו עכשיו.
הוא פשוט...כבד, אבל בקטע טוב, יש בו חתיכת משקל, או במילים אחרות - בשר.

כמו הספר הקודם, עיר הדובים, גם בספר הזה פרדריק משום מה חושב שזה בסדר לרמוז בבוטות על מה שהולך לקרות לפני שזה פאקינג קורה.
די, אני מבינה שזה טוב למתח, אבל זה לא טוב לי, תפסיק לרמוז שאנשים ימותו! זה לא בריא לי!!
טוב, לפחות הוא הורג אותם מהר...את זה אני אתן לו.

ממש אהבתי את עיר הדובים, אז בהתחלה לא הבנתי למה נתתי לו רק ארבעה כוכבים, כי ממרחק הזמן - הוא היה פשוט מעולה.
אבל אז נזכרתי, שבאמת לקח לי הרבה זמן להיכנס אליו, שהיה לי מאוד קשה בכלל להתחיל לקרוא אותו.
הסיבה היחידה שאכן קראתי אותו בסוף, היא כי ראשית, היקום שלח לי סימנים, בשיא הרצינות; קיבלתי את הספר הזה בטעות במשלוח שהזמנתי מידיעות ספרים וכבר היה לי עותק שלו בבית, אז שני עותקים של אותו ספר שאני משום מה לא מצליחה להיכנס אליו ואני מרגישה רע לגבי זה כי קניתי אותו רק בגלל הכריכה - זה היה חתיכת מסר, והמסר הראשון מהיקום של - את חייבת לקרוא אותו! אל תוותרי!
המסר השני מהיקום היה כשבדיוק שהחלטתי לנסות לקרוא אותו שוב, הפעם חמושה במרקר שנטשתי במהרה, מישהי העלתה ביקורת על ספר ההמשך "אנחנו נגדכם", ולא ידעתי בכלל שיש המשך לעיר הדובים אז קראתי את הביקורת וקרה שנחשפתי לחתיכת ספוילר.
הספוילר הזה גרם לי לרצות לקרוא את העיר הדובים, ואכן כשידעתי מה הולך לקרות, היה לי יותר קל לקרוא ולהגיע לחלק הזה, כי הייתי סקרנית בקשר לאיך שזה יקרה, ואז משם הספר כבר "הכה" בי.

זה הקטע אם הספרים האלה, שניהם ממש נכנסים בך ברצינות רק באמצע, ההתחלה הייתה נורא איטית, אבל בקטע טוב, בעיקר אם אתה נהנה מפשוט להיות בעולם הזה.
אני נורא נהניתי מהעולם הזה, וההתחלה מצד אחד הייתה איטית, ברמה שידעתי שאם הייתי קוראת אותו מיד אחרי הספר הראשון - לא הייתי מסוגלת לסבול את זה, אבל מצד שני...היא בנתה בסיס מורכב, הציגה דמויות חדשות, בדרכים מקוריות יש לציין, ונתנה לי תחושה כזו של- "אין לי מושג מה הולך לקרות עכשיו, הכל כל כך באוויר".

יש לי שני דברים עיקריים להגיד לכם:
1. אם אתם רוצים לקרוא אותו, אל תקראו אותו מיד אחרי שסיימתם את עיר הדובים, אלא אם כן יש לכם זיכרון פח.
אני באמת ממליצה לקחת הפסקה ארוכה, להרגיש שכבר שכחת קצת ממה שקרה, ורק אז להיכנס לספר הזה, אחרת ההתחלה תרגיש מעצבנת.
משהו באיך שהוא מתאר את הדמויות באותן המילים בדיוק כמו בספר הקודם...אני יודעת שזה היה מאוד מפריע לי, אם לא הייתי צריכה שהוא יזכיר לי את הדמויות אחרי התקופה הארוכה שעברה מאז שקראתי את הראשון.

2. אם אהבתם את "עיר הדובים", אין סיבה שלא תאהבו עוד יותר את "אנחנו נגדכם".
וכדי להסביר זאת, אני אצטרך להיכנס קצת לספוילרים של הספר הראשון אז...
אני באמת אנסה לדבר עליהם במעומעם ככה שהם לא יהרסו לאף אחד, אבל מכאן ואילך זה באחריותכם אם לא קראתם את הספר הראשון.

אזהרת ספוילרים לעיר הדובים

הספוילר שגרם לי לרצות לקרוא את העיר הדובים, היה על האונס שעומד לקרות בספר הזה.
מהביקורת שקראתי(שאתם יכולים למצוא כאן באתר), נחשפתי למי הולך לבצע את האונס, וזה הפך את העניין למעניין עבורי, ומשום מה גרם לי לרצות לקרוא אותו.
אני יודעת שיש דיון מסוים בקרב אנשים מהדור שלי, על האם צריך לכתוב אזהרת טריגרים על ספרים, ואני לא רוצה להיכנס אליו, אבל כן אולי רוצה קצת לדבר על איך זה היה עבורי לקרוא את זה.

האונס עצמו, לא ממש הזיז לי, כי ידעתי שהוא הולך לקרות, ידעתי מי הולך לעשות אותו, לא רציתי שהוא יעשה את זה כי איכשהו - למרות שידעתי שזה מה שהוא הולך לעשות, עדיין בקמן איכשהו גרם לי מאוד לחבב את הדמות.

יש אווירה נורא קרה בספרים האלה, גם בגלל כי העיירה הזאת חורפית רוב ימות השנה, וגם בגלל הכתיבה הנורא אנושית מצד אחד, אבל גם נורא אובייקטיבית ולא מעורבת רגשית בכלל - ואני חושבת שזה מצוין.
בקמן כותב על נושאים נורא גדולים ומורכבים בצורה כל כך מציאותית, ואם להשתמש במילים מאחור:
"מלא בחמלה אינסופית ובתבונות אנושיות וחכמות".

אני חושבת שיש הרבה דברים לומר על בקמן כסופר, אבל זה רק כי הבן אדם מוכשר ברמות שאין לתאר.
אני שונאת לקרוא ספרים שגברים כותבים, כי הם...פשוט תמיד חסר להם משהו, אבל אצל בקמן זה לא ככה.
הוא פשוט שם, נוכח, לא כגבר, אלא כסופר שיודע ומבין את העולם שהוא בונה ואת הדמויות שלו ברמה שסופרים אחרים יכולים רק לחלום עליה.
הוא כן כותב ממרחק, אנחנו לא מתקרבים יותר מדי לשום דמות, אבל כן יש כאלה שהוא נותן להם יותר "זמן מסך" מלאחרים, אבל זה רק כי הצד שלהם בסיפור יותר רלוונטי.
בגלל שיש הרבה דמויות, הוא לא יכול להקדיש יותר מדי זמן לאף אחת מהן, כי אין בספר הזה דמות ראשית.
הדמות הראשית היא העיר עצמה.

בכל אופן, לכתוב על הנושאים האלה, זו חתיכת אומץ, בעיקר עבור גבר.
הוא מייצג את הקולות של כל כך הרבה אנשים, לא רק נשים, שזה פשוט מדהים כי הוא נותן לך הרגשה שהוא פשוט באמת - מבין את כולם.
מבין מה זה להיות בן אדם, מה זה להיות בעל, מה זה להיות אם, מה זה להיות נערה בת שש עשרה שחוותה אונס ועכשיו עוד צריכה לסבול מהסביבה שמאשימה אותה על זה שהיא נאנסה, וקוראת לה בשמות.

כאילו, זה בעיניי הטריגר לעיר הדובים, לקרוא איך אנשים פשוט בחרו בצד של האנס, כי היה להם נוח להחליט שהוא לא עשה את זה, ושהנערה היא "זונה" שמשקרת...זה היה פשוט כל כך כואב, כל כך אמיתי, וכל כך מביך עבור האנושות.

בספר הזה, זה כבר פחות העניין.
הוא עבר לנושאים אחרים, תוך כדי שהוא עדיין מספר גם את הסיפור של הדמות הזאת שנאנסה, אבל גם...קצת עובר הלאה מזה, לדברים יותר חדשים ומורכבים.
בנג'י הוא הדמות האהובה עליי, עדיין, עכשיו נזכרתי שכתבתי את זה גם בביקורת על הספר הראשון.
בקמן...וואי, היה בא לי למות מכמות הפעמים שהוא הפחיד אותי שמשהו הולך לקרות לדמויות שאני אוהבת.
הוא קצת עובד עליך לפעמים, אתה לא באמת יודע מה הוא תיכנן עבור הדמויות, ואני באופן אישי הייתי ממש חרדה לבנג'י.

הספר היה כל כך מורכב ועשיר, כל כך טוב, כל כך יותר מרק סיפור...
אני לא יודעת איך לתאר את זה כי אני-
כי אין לי אוצר מילים מפותח כמו שהייתי רוצה, אבל כל פרק...הוא ממש פרק, גם אם הוא קצר, כי הסיפור מסופר על ידי "מספר יודע כל", וכל פרק הוא מתחיל לדבר בצורה כזו פילוסופית, ואתה לא יודע לאן הוא יקח את הפרק הזה, ועל מי הוא ידבר הפעם.
הוא פשוט מקיף הרבה נושאים...
וזה לא בקטע של- "בואו אני אלמד אתכם משהו קוראים יקרים", אלא- "בואו, תנו לי להראות לכם איך הדברים באמת ניראים, וכמה שזה הרבה יותר מורכב במציאות".

השמות של הפרקים הרגו אותי!!!
אתה יודע לקראת מה אתה הולך לפי הכותרת של הפרק, ולפעמים זה פשוט מפחיד!
הכותרת מרמזת דברים, לפעמים זה ברור וצפוי כמו: "אלימות", לפעמים זה קצת מעורפל כמו: "היא הורגת אותו שם", ולפעמים זה ממש מבעית כמו: "ואז הוא לוקח את הרובה והולך ליער".
זה משהו שעדיין לא החלטתי אם אני אוהבת או לא, אבל זה כן מוסיף מתח.

כאילו, פרדריק בקמן כותב מצוין בעיניי, כל כך שואב, כל כך אנושי, באמת מלא חמלה...אני רק לא בטוחה שהסגנון שלו הוא לכולם.
אבל השורות מכות בחזה, לפעמים זה כי הן כתובות נהדר, ולפעמים זה כי המילים הנכונות נכתבו במקום הנכון על הדמות הנכונה שאליה אתה כבר נקשרת רגשית.

אני באמת לא רוצה להגיד שום דבר על העלילה של הספר הזה.
אבל אני אנסה להגיד משהו...
אז סיימנו את הספר הקודם בנקודה שבה מועדון ההוקי של עיר הדובים מתפרק, כי השחקנים מהספר הראשון עבורו לשחק עבור הקבוצה המתחרה.
המאמן התותח שלהם פרש, ולקח איתו את השחקנים הכי טובים למועדון של העיר היריבה, ואומנם יש כמה שנשארו נאמנים, אבל ספק אם יהיה אפשר לבנות קבוצה ממי שנשאר.
המתיחות בעיר הדובים נורא גבוהה בגלל המתח בין שני הקבוצות היריבות, ועיר הדובים עדיין נמצאת במשבר כלכלי וכולם פשוט נשענים על ההוקי כמשהו שיציל אותם, ויחיה שם את הכלכלה.
בהתחלה זה מה שאנחנו בעיקר קוראים עליו, על המתיחות הזאת בין הקבוצות ועל ה-"איך ממשיכים מכאן?", שהמועדון צריך להתמודד איתו.


נהניתי מ"אנחנו נגדכם" יותר מ"עיר הדובים", פשוט כי כבר הייתי בקטע שלו מההתחלה ולא היה צריך לנסות לשכנע אותי.
אני לא יודעת אם יהיה ספר שלישי, אבל אם כן, אני הראשונה בתור.
אני רוצה סדרה של לפחות שמונה ספרים מהסיפור הזה.
נראה לי שזה כי הסגנון הזה, כל כך שונה ממה שאני רגילה אליו, שהספרים האלה פשוט נהיו מיוחדים עבורי כי הם סוג של "מנה" שאני לא יודעת איפה עוד להשיג.
אני לא רוצה שזה ייגמר לעולם.


אה, שכחתי לשלב ציטוטים שאהבתי מהספר.
לא נורא, אני פשוט אכתוב אותם עכשיו כמו רשימת מכולת.
הציטוטים כתובים באופן אקראי ולא לפי מיקומם בספר...
הציטוט הרביעי כולל את השמות שחסכתי מכם לגבי האונס שמתרחש בספר הראשון.
אז אם אתם לא רוצים להיחשף לספוילר הזה, תעצרו בשלישי.


1."הן חייבות להחזיר לעצמן את הדברים שהוא הפקיע מהן: את השקיעות היפות. את היכולת להיות לבד. את האומץ להרכיב אוזניות בחושך, את הביטחון לא להעיף מבט מעבר לכתף. הן רצות במקומות מוארים, הן מקשקשות, אבל חושבות את אותן המחשבות: שבנים לא מחפשים מקומות מוארים, זאת לא בעיה בחיים שלהם. כשבנים פוחדים מהחושך זה בגלל מפלצות ורוחות רפאים, כשבנות מפחדות מהחושך זה בגלל הבנים."

2."גברים לא מבינים את משקלם, לא מבינים את החרדה הפיזית שהם מעוררים כשהם מועדים פנימה שתויים."

3."הוא כמו כל בני השמונה עשרה. מתנדנד על הגבול שבין היבריס לתהום."

4."קל יותר להכחיש, לשכנע את עצמך שמדובר ב'אירוע בודד'. אנה חולמת להרוג את קווין במכות בשל מה שעולל לחברתה הטובה, אבל יותר מזה היא משוועת למחוץ את העיר כולה, שבחסותה מתנהל ציד המכשפות הזה. האידיוטים האלה לא יגיד שקווין חיסל את מועדון הדובים, הם יגידו ש'השערורייה' חיסלה את המועדון. כי הבעיה האמיתית שלהם היא לא שקווין אנס, אלא שמיה נאנסה. לולא היתה קיימת, כל זה לא היה קורה. הנשים הן תמיד הבעיה, בעולמם של גברים."

נתחיל מכך שזה הספר הראשון שאני קוראת מאת הסופר.
נמשיך לזה שמאוד נהניתי ממנו, דווקא כי הוא שונה מרוב הספרים שאני בדרך כלל קוראת.
יש כל כך הרבה דמויות, ואני לא רגילה לקרוא ספרים שלא כתובים בגוף ראשון מנקודת מבט של הדמות הראשית.
הוקי קרח הוא אמונה בעיירה הזאת, ואיכשהו החיים של כולם סובבים סביב המשחק הזה, אפילו החיים של אלו שבכלל לא אוהבים הוקי קרח.
זו עיירה קטנה ומתקשה, שרוצה להצליח בגדול ולהיראות, וכולם סוג של מפילים את זה על ההוקי וממש זקוקים לכך שנבחרת הנוער תנצח בגמר.

הספר כתוב כל כך טוב.
באמת, כאילו, הסוף איכשהו נורא מספק, אבל בו זמנית הוא גם עושה חשק להמשיך לקרוא ולראות, מה עוד העיירה הזאת והאנשים יכולים לספק?
כי מה שקיבלנו בספר הראשון, זה:
1.הרבה הערות סקסיסטיות דוחות מגברים.
2.אימהות שנלחמות עבור הילדים שלהן, לטוב ולרע.
3.מעט אנשים שלא אכפת להם בכלל מהוקי והם דווקא הכי שפויים.
4.עיירה אחת קפואה, עם כל כך הרבה בעיות ומורכבות, שספר אחד לא יכול להקיף ולדבר על כולן.

הדבר היחיד שקצת מציק, זה איך שהכותב פתאום מגלה לך איפה הדמות תהיה בעוד כמה שנים קדימה, ומה היא תחשוב.
הוא בעצם מגלה לך את העתיד, כשאתה עדיין קורא על ההווה, ואומר לך מה אפשרי עבור הדמות הזאת ומה לא.
אז אתה אפילו לא יכול לפתח ציפיות מעבר למה שהסופר מרשה, כאילו הוא מראש אומר לך "היי, לא להגזים, מותר לך להתרגש ממה שעתיד לבוא, אבל יש דברים שאני לא אתן לך רשות לפנטז עליהם. אז אני אגיד לך כבר עכשיו שהוא יצליח בענק, וההוא ימות, וההוא יתחתן, סתם שתדעי שאין לך מה לחלום על שום דבר אחר".

אבל זה עדיין מעניין...
אני עדיין רוצה לראות איך הדמות תגיע לנקודה הזאת, אפילו שזה כבר ידוע לי מראש שהיא תצליח.
וזה באמת, כישרון, לגרום לקורא לרצות לקרוא סיפור רק בגלל שהוא פשוט אוהב את הדמויות ורוצה להכיר את כולם יותר לעומק, ולא בגלל שהוא מחכה לאיזשהו טוויסט מגניב בעלילה.

בספר הזה, יש רגעים כל כך - הזויים אבל הגיוניים לגמרי.
כאילו, הוא קצת גרם לי לחשוב:"ככה גברים באמת מדברים על נשים כשאנחנו לא בסביבה?", ואחר כך, "בואנה אנחנו חיים בעולם משוגע".
כי הדברים הכי קיצוניים שם, איכשהו ניראים כל כך טבעיים והגיוניים, וברור שזה לגמרי אפשרי להגיע למצבים כאלה.
ברגע שהחברה מאפשרת התנהגות פזיזה ואלימה, דיבור נגוע ושופע בחוסר כבוד כלפי נשים, מה הפלא שהדברים הנוראיים וההזויים האלה קורים?
חינוך הוא עניין גדול בספר הזה, זה מדהים לראות נער שחונך כמו שצריך מול נער שנתנו לו להתחמק מהכל מבלי לשלם על זה, כשברקע יש עוד כל כך הרבה נערים, שכל מה שהם רוצים זה לשחק הוקי, ועדיין לא ברור לגמרי אם הבסיס שלהם בתור בני אדם טוב או רעוע.
יש נערים שהוקי יותר מדי חשוב להם, מלאי גאווה, ויש כאלה שאומרים, שפשוט לא אכפת להם עד כדי כך, ושזה רק משחק, ושיש דברים יותר חשובים בחיים.

סך הכל, ספר מורכב ומעניין, ואני כן רוצה לקרוא את הספר השני.
מעניין אותי לראות באילו נושאים הוא יגע הפעם, ואם הוא ישחזר "שיעורים" מהספר הראשון.

יש הרבה דמויות אז קשה לבחור דמות אחת אהובה, אבל אהבתי את מירה מהשנייה הראשונה, ואני כן רוצה לקרוא את הספר השני בעיקר בגלל בנג'י.
מאוד נהניתי מהספר הזה, בעיקר כי הוא שונה מאוד משאר הספרים שאני קוראת, וזה היה מרענן וכיפי.
אני חושבת שהוא שלם, אבל לא מושלם, כי שום דבר לא חסר, אבל בתחושה, הייתי רוצה להתרגש קצת יותר.
אני מניחה שאני קצת חוויתי את הספר הזה מבחוץ, וכן התרגשתי מהרבה דברים וחששתי מאחרים, אבל יש הרבה שלא מתואר ונחסך מאיתנו וזה קצת חצץ ביני לבין הדמויות.

היו רגעים בהם הדמויות סיפרו משהו, ובמקום לשמוע אותם מספרים, הסופר רק תיאר את הסיטואציה.
כאילו הוא לחץ על השתק, ועכשיו אני רק רואה דרך מסך את איך שהמילים שלהן מתקבלות, מבלי באמת לשמוע אותן.
זה לא היה נוראי, זה לא היה מעצבן, אבל יש משהו בספר הזה, שהוא פשוט עוצר בנקודה בטוחה, כי הוא מפחד להתרסק.
אני מניחה, שזה כי הסיפור נורא מורכב, והוא דורש הרבה זהירות וחשיבה עמוקה, אז זה נורא קשה להגיע לרגעים בהם הקורא באמת במתח ועל קצות האצבעות.
אני מעריכה את זה דווקא, הרבה ספרים מקריבים מהאיכות שלהם כדי להיות מרגשים ומפתיעים - אבל זה לא.
הוא פשוט כתוב נורא טוב, עוקב אחרי דמויות מעניינות, ועוסק בנושאים נורא חשובים - ולי זה הספיק.

פרדריק בקמן כתב את הספר הנפלא "איש ושמו אובה", אז היו לי ציפיות מהספר הזה.
בעיר קטנה בשוודיה יש קבוצת הוקי ועליה גאוות העיר. רק שהאירוע שהיווה את החוליה הראשונה בשרשרת האירועים שמתחוללים בספר היה אונס. כוכב הקבוצה אנס את ביתו של מנהל הקבוצה, ושחקן אחר ראה את מה שאירע והעיד נגדו. בום.
הכוכב של הקבוצה עזב את העיר, השחקנים הטובים ערקו לקבוצה מקבילה וכולם כועסים על הנערה. הפוליטיקאים בעיר מתערבים, רוצים לעצור תקציבים לקבוצה הקיימת, ויש כוחות שרוצים להחיות אותה מחדש, עם מאמן חדש ושחקנים מנבחרת הנוער.
מה עובר על הדמויות הראשיות בדרמה הזאת? מי מהפוליטיקאים יתפוס על זה טרמפ? על אלה ועל כרוניקה של אלימות ידועה מראש, נכתב הספר הזה.
יש בו את כל החומרים לספר מעניין, אבל גם יש בו כמה בעיות:
הספר כתוב בגוף שלישי מרוחק, שזורק כל הזמן רמזים מטרימים ונותן מסקנות. זה ציני לעתים, ולרוב - מתנשא. אותי זה עצבן.
לא קראתי את "עיר הדובים", ונראה שחבל. כדאי היה לציין שזה ספר המשך לספר ההוא.
כתוב בגב הספר שהוא מצחיק. לא צחקתי.
ככה-ככה בסולם תמר. חבל.

אם תחפשו ביוטיוב את השיר "Across the universe" של הביטלס, בתוצאות החיפוש תווכחו לגלות שלקורט קוביין יש ביצוע לשיר.
אני התרגשתי. אני אהבתי. מאוד. לפני כשבועיים אח שלי מודיע לי שלא קורט קוביין שר את השיר, אלא להקה בשם "Seether". לא ברור מי התחיל עם הזיוף הזה.
לא האמנתי לו. אז הקשבנו. הפעם הקשבתי בחשדנות, בהאזנה ממוקדת.
זה לא קורט!
זה באמת לא הוא. הביצוע יפה, עדיין, אבל ידיעת הזיוף השאירה לי טעם מר.
***
ב"איש ושמו אובה" התאהבתי, ב"סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" התפעלתי, ו"בריט-מארי היתה כאן" נגע בי עמוק בלב.
ורציתי שזה יצליח גם עם "עיר הדובים". כי למרות ההתחכמויות והמטאפורות וההגזמות שקיימות בספריו, פרדריק בקמן כותב מוכשר. יש שיאהבו את סגנונו ויש שלא, אני מצאתי את זה טוב.
אבל למרות שזה אותו הסופר של הספרים שהזכרתי, הרגשתי זיוף.

עיר הדובים היא עירה נדחת בלב יערות וקרח, עם אנשים קשוחים אשר נמצאים במצבים שונים של השרדות. העירה גוססת. גם אנשיה.
הדבר היחיד שמחזיק את העסק ואף מפיח תקוה הוא משחק הספורט הוקי קרח. הוקי קרח בשבילם הוא האמונה, "אין אתאיסט אחד בהיכל כולו".
אז אתחיל במילים טובות על הספר: פרדריק בקמן גרם לי, לא חובבת ספורט ככלל ולא מתענינת בהוקי קרח בפרט, לגלות ענין מסוים בהוקי קרח(!)
אני לא יודעת איך, אולי כי כשמישהו חי משהו, הוא מצליח להעביר. הוא גורם להרגיש.
חוץ מזה- אני אוהבת סיפורים על עיירות זנוחות, מקומות קטנים, כפרים, יישובים. אני אוהבת את האנשים שבהם, את האופי המאחד את כל בליל הדעות והסתירות לכדי לב פועם ומשונה אחד. זה מכיוון שאני עצמי באה ממקום כזה, אוהבת ושונאת. אז מלכתחילה היתי שבויה של הספר, סיפור הרקע לפחות. כאן בערך, מבחינת העלילה, זה נגמר.

נראה שכותב התקציר על כריכת הספר ידע שהספר שונה ואפל יותר משאר ספריו של פרדריק בקמן, ובכל זאת ניסה למתג אותו על אותו המדף:
"מחבר רב המכר 'איש ושמו אובה' חוזר עם ספר חדש, מרתק ומפתיע, מצחיק ועצוב...."
הספר מרתק? כן. מפתיע? לא לגמרי, די צפוי בחלקו. עצוב? מאוד. מדי.
מצחיק?
על מצחיק אפשר להתווכח. כי אנחנו צוחקים מדברים שונים. אבל מאחר והציפיות שלי השאירו אותי בהומור המצוי בספריו הקודמים של פרדריק, כאן לא מצאתי סיבה אחת להעלות חיוך על פני. הומור גס. בוטה. לא מתוק מריר כמו ב"בריט-מארי" ו"איש ושמו" וכו'. כאן התאכזבתי.
"זהו ספר מרגש.... גדוש הומור ודמויות נהדרות..."
רגע רגע. להוריד את ההומור, זה לא ספר מצחיק, לא בעיני. גם אם היה מצחיק, בהחלט לא "גדוש". ספר קודר.
נשארנו עם: "גדוש דמויות נהדרות".
על הנהדרות אפשר להתווכח גם. על הגדוש לא.
הוי. כמה דמויות בעלות "נקודת מבט". נסיתי לספור, הגעתי ל10 בערך. יש יותר. חלקן לרגעים, רובן מרכז הסיפור.
ומי שלא מורגל בזה, זה כבד. פסקה קצרה מנקודת מבט של אחד, הפסקה הבאה- מישהי אחרת. מעייף ומכביד.
אבל בכל זאת- למרות המעברים החדים, למרות הגודש, יש תחושת הכרות עמוקה יחסית עם הדמויות, מה שהפתיע אותי.

קורה בעירה דבר נורא. דבר שמחלק, לפחות בעיני הקורא- את מפת הדמויות לטובים ולרעים.
אבל פרדריק הוא פרדריק, והוא אוהב שהכל מסובך ומורכב. אז הכל באמת מסובך יותר ומורכב. לטוב ולרע.
גם התחושה שנותרה לי מהספר היא מסובכת ומורכבת, לטוב ולרע. זה לא ספר שהיתי קוראת אם היתי יודעת על מה הוא מדבר מעבר לתקציר. אבל קראתי אותו בכל זאת. זה מה יש. והאמירה של הספר חשובה, כך שלא יצאתי בידיים ריקות.
כן, יש קצת טעם מר. אכזבה קטנה. אוי לתחושת הזיוף.
אבל- הסתיגות אחרונה- כמו שכתבתי בהתחלה, פרדריק בקמן כותב מוכשר. גם כאן. הדמויות, העלילה, (בין שאהבתי ובין שלא) והאמירה, ערכי הספר, הכל עשוי היטב.
3 כוכבים, כי הכל מסובך ומורכב. ופשוט.

אני בת שש בערך ויושבת על הטריבונה, לא רחוק מהזכוכית שמקיפה את הזירה. יש אווירה מחשמלת באוויר, האוהדים מעודדים ואני נוגסת בשמחה במאפה שאבא קנה לי ולפתע אני רואה פרצוף נמעך על קיר הזכוכית, הקסדה עפה אחורנית וזרם של דם משפריץ לו ומתחיל לנזול על הזכוכית מולי. שם תם הרומן שלי עם הוקי קרח. לא עזר לאבא שלי, ששיחק הוקי קרח בעבר ומאוהב במשחק, לא נתתי סיכוי לשום שכנוע ועל אף שעוד מדי פעם ראיתי איתו משחקים בטלוויזיה, לזירת ההחלקה לא הייתי מוכנה לחזור.
ב"עיר הדובים", עיירה שכוחת אל, אי שם בחור הכי נידח בשבדיה כל החיים סובבים סביב הוקי קרח. אם אתה לא בעניין, אתה נשאר בשוליים, עזוב ודחוי. לפני שנים רבות נבחרת הבוגרים של העיר הגיעה למקום שני בליגת ההוקי וכעת יש לתושבי העיירה הזמנות שנייה - נבחרת הנערים שלהם הגיעה לחצי הגמור והפעם יש להם יתרון בדמותו של קווין בן ה-17 - השחקן הכי טוב והאל הבלתי מוכרז (ואולי דווקא כן מוכרז) של העיירה. גם אמט בן ה- 15 , בן לאם חד הורית - פליטה שעובדת בנקיון, הוא כוכב עולה, אלא שלעומת קווין שבא מהגבעה, אמט מגיע מהתחתית ולכן צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להתבלט. ויש גם את בנג'י הקצת מתוסבך, את בובו הבריון, אנה המרדנית ומיה שלא אוהבת הוקי קרח ורק רוצה לנגן בגיטרה. בגזרת המבוגרים - פטר, המאמן המקצועי ומירה עורכת הדין, הוריה של מיה מנסים לשרוד את המעבר מעיר גדולה אל החור הנידח, סונה המאמן הזקן - מנסה לשרוד את המאמן הצעיר שנושף בעורפו ודויד שאוהב את הנערים שהוא מאמן אהבה עיוורת ולא מוכן לתת לעובדות לבלבל אותו.
עד לחצי הספר לא כולם יצליחו להתחבר לעלילה. היא סובבת סביב הוקי קרח, היא נכנסת לפרטי פרטים של המשחק, כך שההרגשה היא שמי ששורד את עמוד 150 ולא ראה משחק הוקי מימיו, יוכל בקלות לדבר עם אוהד NHL קנדי מצוי. ואז האירוע שמשנה את הכל... אירוע קשה ואלים שגורם לאנשים לבחון טוב טוב מי החברים שלהם, במה הם מאמינים והאם צריך להקריב קורבן למען המועדון גם אם זה יעלה ביושרה ולפעמים ביותר מזה.
אני חושבת שהורים לנערים מתבגרים חייבים לקרוא את הספר הזה, גם אם עד האמצע יצטרכו להשקיע מאמץ. הספר הזה גרם לי לחשוב, גרם לי לכעס עצום, עד כדי כך שפשוט הסתובבתי בבית ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסוף לא הוליוודי, אמנם הטובים זוכים לקצת נחמה, אבל הרעים לא נענשים מספיק, כמו בחיים האמיתיים. לקרוא את הספר הזה ולתלוש את השיער - זו פחות או יותר המסקנה שלי. לשיפוטכם!

התחחלתי לקרוא ואני ממשיכה בכח... רק כי זה פרדיק בקמן שאני מאוד אוהבת.
מישהו כבר קרא? יכולים להגיד לי להמשיך או להפסיק?