אתחיל מהטוב, כפי שסטיינבק עשה בספרו “הפנינה”: כתיבתו, כידוע, נפלאה. אני לא רוצה לדבר על העלילה, אפילו לא קו אחד קטן, לטובתכם. אורך הספר הוא כמאה עמודים; כל תגלית היא כשליש ממנו. כן אומר שמהעמוד הראשון הוא תופס. העלילה מתחילה באופן הדרגתי, שיטתי ומחושב בליווי כתיבה לירית - תיאור הדמויות ועולמן, קונפליקט, תפנית.

מכירים את מכונות העשן האלה שמפיצות קסם על הבמה, והכל נדמה מופלא ומתוזמן? עד אמצע הספר כך היה, ואז מכונת העשן התגלתה כסתם מכונה, והעשן הוא תוצאה של תפעול קלוקל מלווה בניצוצות בלתי מתוכננים. הקסם עדיין שם, אבל הוא פחות רצוי ויכול להרוס הכל ברגע. ההידרדרות של הסוף היתה אכזבה קשה יותר מכפי שהיתה אילו היה הספר בינוני מלכתחילה. זו דעתי.
ובכל זאת, עם כתיבה מוזיקלית ומלאה חיים כמו זו של סטיינבק, גם אכזבות מרות מותירות אחריהן אפטר-טייסט מתוק למדי.

דייג מוצא פנינה.
פנינה מביאה תאוות בצע ואסונות.
דייג נפטר מפנינה.

סיפור קטן וידוע מראש אבל כתוב בסגנונו הוירטואוזי של ג'ון סטיינבק. כשרון נדיר לתיאורי טבע.