הכותרת אינה מסגירה זאת, אבל הספר הזה עוסק בדמוקרטיה.

לפי הגדרה אחת שמופיעה בספר, "הדמוקרטיה היא דרך למציאת פתרונות מקורבים לבעיות שאין להן פתרון". אידאולוגיות שונות מתיימרות לפתור את בעיות החברה האנושית בצורות שונות – למשל, חיוב שוויון מלא בין בני האדם עד כדי ביטול הקניין האישי (קומוניזם), הדגשת החירות האישית של כל אחד לעשות ככל העולה על רוחו (ליברליזם/קפיטליזם), או היצמדות לתורת האל וקיום רצונו כפי שהוא משתקף בהוראה של הכנסייה והאפיפיור (קתוליות). ניבור אינו מאמין באידאולוגיות קשוחות כאלה.

לדידו, זה לא נכון שיצר לב האדם טוב מנעוריו (ואז חברה של חירות מוחלטת צפויה לשגשג), וגם לא שיצר לב האדם רע מנעוריו (מה שמצדיק שלטון של דיכוי לשם שמירת הסדר הציבורי). לפי ניבור, החברה האנושית מעורבת, וכוללת בני אור ובני חושך. בני האור שואפים לטוב אוניברסלי, ומוכנים להגביל את הרצונות האנוכיים שלהם כדי להשיג זאת. בני החושך ההפך: הם מעדיפים את טובתם האישית על חשבון זו הכללית. מבנה החברה והשלטון הם תוצאה של מאבקי כוחות בין בני האור ובני החושך.

אבל זה לא מאבק שווה כוחות. ניבור מתאר את בני האור כטיפשים. הטיפשות הזו מתבטאת בתמימות, באמונה שההיגיון ינצח, ובהתייחסות קלת ראש לסכנה הנובעת מהאנוכיות של פרטים וקבוצות אחרים. בני החושך לעומת זאת חכמים. הם יודעים להסית את מתנגדיהם אלה באלה, ולנצל את תמימותם כדי לקדם את האינטרסים שלהם. לכן בני האור נדרשים להתפכח (במונחים של היום) מאשליותיהם, ולנקוט באמצעים מעשיים כדי לקדם חברה חופשית במידת האפשר ומשגשגת. וזה לא קל. המערכת האנושית היא דינאמית, ומיטלטלת בין סכנת האנרכיה מצד אחד לסכנת העריצות מצד שני. אין נוסחה מנצחת שנכונה תמיד. האתגר הוא למצוא את הפשרה הראויה בכל רגע נתון.

הספר נכתב בשלהי מלחמת העולם השנייה. וניבור הוא לא סתם אידאולוג חברתי אלא גם כומר פרוטסטנטי. שני הדברים האלה ניכרים. לא מעט עמודים מוקדשים לוויכוח עם המרקסיזם, ויש גם לא מעט ביקורת על הכנסייה הקתולית – בשני המקרים אפילו יותר מהביקורת על הנאציזם. מפרספקטיבה של 80 שנה יש בספר לא מעט היגדים אנכרוניסטיים וספקולציות שהזמן לא הטיב עימם. אבל יש בו גם תובנות נוקבות ומעמיקות, ובראשן ההכרה בכך שהחברה האנושית אינה הומוגנית ודינאמית, ולכן פתרונות קסם מוחלטים נועדו לכישלון. ההגדרות שלו של בני האור ובני החושך, והמאבק והצורך בפשרות ביניהם, יפים גם לימינו.

"בני האור ובני החושך" אינו ספרו המפורסם ביותר של ניבור, אבל הוא היחיד כנראה שתורגם לעברית. הפרסום הכי מפורסם שלו הוא "תפילת השלווה":
אלוהים,
תן לי את השלווה לקבל את מה שלא אוכל לשנות
את האומץ לשנות את מה שאוכל
ואת התבונה לדעת את ההבדל
הגישה הערכית אבל בו-בזמן גם המעשית הזו מנשבת גם בין דפי הספר.