אני מחבבת את אבי שילון פגשתי אותו לראשונה לפני שנתיים ביריד שבוע הספר הוא עבד לצידי בדוכן, הוא היסטוריון ויש לו ספרים שהוא כתב בעיקר על אישים כמו בן גוריון, השיחה האחרונה שלי איתו לפני כמה שבועות שרציתי להשיג את הספר בסוף הזמנתי אותו מאתר עברית.אבי שילון יש לו תוכנית נהדרת בערוץ הכנסת וגיס שלי הוא עורך לו את התוכנית. התרשמתי מאוד מאבי שילון.
ובימים האחרונים הספר הגיע אליי התחלתי לקרוא בו, הוא מגולל את סיפורה של מפלגת הליכוד ומאין היא התחילה החלה מהרבזיונסטים מבית''ר עד שהיום היא נהפכה להיות הליכוד.
הרבזיונסטים נהפכו למחתרת בשם האצ''ל או הלח''י ואז הם התאחדו למפלגה אחת. היו דברים שחידשו לי והיו דברים שנשארתי עם סימני שאלה עם מהותה של המפלגה האם היא חותרת לשלום או שהיא בעד עצמאותה. האם היא מוותרת על שטחים או שהיא בעד להילחם על שטחיה?זה הדבר שלא היה לי ברור. כי כיום הליכוד לפי מה שהבנתי דוגלת באי החזרת שטחים אוי באי הסכמת שלום אבל איך תסבירו את שלום עם מצרים ופינוי ימית?
אז מהי מפלגת הליכוד והאם השלטון עם בנימין נתניהו שינה את מפלגת הליכוד כשהייתה פעם?

ביוגרפיה מצויינת על ברנר, כתובה ברור וטוב ועם זאת מקיפה ומביאה פרטים מעניינים. מאמין שמי שבקי בדרכו של ברנר ימצא כאן חידושים ויוכל להעמיק ידיעתו.

ברנר היה סופר שהשפעתו הייתה גדולה מהשפעת הספרים שכתב, המאמרים שפרסם וההרצאות שהרצה. חבריו ראו בו את המצפון והמצפן בחברה היהודית ההולכת ומתגבשת בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20.

סיפוריו של ברנר ברובם מסופרים מתוך חייו עצמו והרבה מהם נוגעים בהתנתקות מהעיירה היהודית, התנתקות מבית ההורים, המעבר לעיר הגדולה ובעיקר נטישת הדת והמסורת ואובדן האמון באלוהים. לעיתים התוצאה היא קרע משני העולמות.
סיפורו הראשון של ברנר "פת לחם" הודפס לראשונה ב"המליץ" ב-1900, מאז לא הפסיק לכתוב וליצור. סיפורו הנודע "בחורף" הוא האוטוביוגרפי ביותר, מעין יומן נעורים.

הספר עוקב אחר כל תחנות חייו המרכזיות של ברנר מילדותו, גיוסו לצבא הצאר ועריקתו ב-1903 ממש לפני תחילת מלחמת רוסיה-יפן. ב-1904 הוא מגיע לאנגליה ללא מטען וללא כסף. מאוגוסט 1905 ועד עזיבתו את לונדון הוא מתגורר ועובד בבית הדפוס נאורודצקי. ברנר פוגש את ר' בנימין והשניים מתיידדים והתוצאה של חיבור זה הוא כתב העת "המעורר" שמופיע בראשית 1906.

דרכו של ברנר עד מותו הייתה כולה מוקדשת לספרות העברית והוא תרם רבות להתפתחותה, במיוחד לאחר שעלה לארץ ישראל ב-1909. הוא הגיע לארץ כשכבר היה מפורסם והשפעתו על הספרות העברית בארץ באותה התקופה הייתה גדולה.
הספר מתאר רבות את יחסיו של ברנר עם עמיתיו הסופרים וכמובן עם משפחתו.
כתוב בצורה מרתקת ממש כמו ספר מתח. אניטה שפירא יודעת לכתוב מעניין, עד היום לא התאכזבתי מאף אחד מספריה. מומלץ.

ספר שואה, שחובה על כל אחד ואחת בעולם לקרוא אותו היטב.
האירועים האיומים המסופרים בספר – אכן היו.
אפילו כל השמות שמוזכרים בספר – הם של בני אדם אמיתיים. רובם, מתו במיתות שונות ומשונות באושוויץ.
זהו ספרו הראשון של הסופר שחי 11 חודשים (מפברואר 1944 עד השחרור בינואר ע"י הרוסים) במחנה אושוויץ מונוביץ או בקיצור בונה שזה קיצור בגרמנית לגומי סינטטי. (בונה היה תת מחנה של אושוויץ שהוקם ע"י תאגיד חברת הכימיקלים הגרמנית אי גה פארבן, שביקש כוח אדם זול לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי.)
הספר מסופר בלשון פשוטה וברורה. משפטים מובנים היטב. מסיבה זו הספר חודר עמוק לעצמות של כל הקורא אותו.
הספר מתאר איך חיו האסירים באושוויץ מרגע הגעתם. איך תוך זמן קצרצר הם הפכו להיות מספרים בלבד.
האסירים היו צריכים לשרוד בתת תזונה קיצונית – מנת לחם זעומה בבוקר ונוזלים שבושלו בהם ירקות בהמשך היום. (למי שהיה מזל או מקורב לקאפו קיבל את תחתית המרק – עם הירקות.)
העבודה הייתה מטורפת בקושי שלה. אפילו לבני אדם בריאים לחלוטין היא נחשבת לעבודה קשה ביותר ומסוכנת. מסכן מי שלא עמד בה. במקרה הטוב הקאפו הפליא בו את מכותיו ובמקרה הפחות טוב הוא סיים את חיו.
הביגוד, אם בכלל אפשר היה לקרוא לזה ביגוד, היה מורכב מסמרטוטים קרועים ובלויים ששימשו לכסות קצת את הגוף, ומעליהם המדים – בגד הפסים.
כל יום שעובר זה ממש נס.
איך שורדים ?
כפי שכותב הסופר – מי שמנסה להיות ישר ולקיים בדיוק את ההוראות יסיים את חיו מתשישות ומרעב תוך כ 3 חודשים,
אז מה עושים ?
מפעילים את השכל וכושר ההישרדות – גונבים, עושים "עסקים", עושים קומבינות יוצרים קשרים ולא נכנסים לדיכאון.
רוב דיירי אושוויץ דיברו אידיש ופולנית. הסופר דיבר איטלקית אבל לימד את עצמו גרמנית שעזרה לו מאד. למעשה שתי השפות הצילו אותו.
בזכות האיטלקית הוא יצר קשר עם אזרח איטלקי שעבד עבור חברה איטלקית בקרבת המחנה. האזרח, לורנצו פרונה, הבריח לו אוכל במשך שישה חודשים ואפילו העביר עבורו גלויה ! תוך סיכון מוחלט של חיו. האזרח הוכר בצדק כחסיד אומות העולם ואף שני ילדי הסופר קרואים על שמו.
בזכות הידע המקצועי של הסופר בשפה הגרמנית ולימוד הכימיה באוניברסיטה באיטליה (לפני מלחמת העולם השניה שפת המדע הייתה גרמנית) הוא עבר מבחן בכימיה ונבחר ממש לפני שהגיע החורף להיות אחד משלושת הכימאים האסירים שעבדו עם עיפרון ונייר במשרד מסודר שאפילו היו בו בחורות צעירות גרמניות. כבר אז הוא התחיל בכתיבת הספר !
אבל הקטע המדהים ביותר, לדעתי , נמצא בסוף הספר. למזלו של הסופר הוא נעשה חולה בשנית ממש לפני הפינוי של אושוויץ והיציאה לצעדת המוות. החולים הושארו במחנה מתוך הנחה שהם יגססו בו עד שיגיעו הרוסים. אבל לא. הסופר, עם עוד שניים, הצליחו להתארגן ולהציל קבוצת חולים במשך עשרת הימים שחלפו מיום שיצאה צעדת המוות עד שהגיעו הרוסים. איך זה נעשה ? הכל מפורט בסוף הספר.
הספר יצא לאור באיטליה, לא בקלות, שנתיים אחרי המלחמה. במשך השנים פרסום הספר תפס תאוצה ענקית והוא אף תורגם לעשרות שפות. מסיבה לא ברורה לי, התרגום הראשון לעברית נעשה רק לאחר מותו (כנראה התאבדות) של הסופר ב 11.4.1987 . למה כל כך מאוחר ? התרגום אפילו צונזר – לא סופר בו שמשפחה גדולה שהייתה עם הסופר במחנה פוסולי באיטליה (לפני שנשלח לאושוויץ) הייתה משפחה יהודית מלוב ! והיא נשלחה לאושוויץ באותו משלוח. מה ? מדינת ישראל בשנת 1988 לא רצתה שנדע שהיו יהודים מלוב באושוויץ ? טוב שבתרגום חדש (לא מה שקראתי) זה תוקן.
לפני סיום. בדקתי – על הספר יש, נכון להיום, 23 ביקורות בשפות שונות בויקיפדיה. מומלץ לקרוא את הויקיפדיה הערבית ובעיקר את הויקיפדיה הגרמנית. מתברר שהספר ממש חדר ללב הגרמנים. יש מספר תרגומים שלו בגרמנית עם הקדמות והסברים . מומלץ לקרוא את הויקיפדיות השונות אחרי השלמת המצווה של קריאת הספר.

בניגוד למה שאני וכנראה חלק גדול מהציבור חשב על בן גוריון שהוא חי חיי צניעות,
מסתבר שיחסית לבני דורו לפחות מהאגף הפועלי הסוציאליסטי נראה שעוד משנות ה20
הוא חיי בתנאי רווחה ונוחיות באופן יחסית הרבה יותר משאר פשוטי העם באותה תקופה.
קצר ולעניין, קולח, מוצלח.

פרקים ידועים יותר ופחות מתולדות הימין. איתי מאירסון מבריק כתמיד, אבי שילון ידען. יש גם פחות… בסך הכל מעניין ומחדש

ספר צנום יחסית של פחות מ-200 עמודים כתבה אניטה שפירא על דמותו של בן-גוריון. לטעמי, מי שירצה להכיר את דמותו והתקופה הסוערת בה פעל, הספר הזה די בו כדי לסכם באופן כללי, בלי פרוט מייגע. הכתיבה אקדמית מאוד, יבשה, אבל למי שיש (מעט) סבלנות, יבוא על סיפוקו. לא ספר לימוד.
פלונסק היא מקום הולדתו של דוד גרין, אחד מבניו היותר קטנים של אביגדור גרין והאהוב בהם. פלונסק היתה מרוחקת אך שישים קילומטר מוורשה, אך נדמה שהיו אלה דווקא שש מאות. המשפחה לא היתה עשירה אך מבוססת. דוד נולד ב-1886 ומשבגר והיה לנער רצה ללמוד בגימנסיה, דבר שלא התאפשר. כבר אז התגלתה שאפתנותו ורק משעלה לישראל, חפץ להיות בה עורך דין, אך באמתחתו אין תעודת בגרות. בסוף איכשהו הדבר התאפשר, גם למד תורכית תוך חודשים ספורים והצליח להשלים רק שנתיים של עריכת דין באיסטנבול כשהמשטר העות'מני מאבד דריסת רגל בפלסטינה.
גובהו של דוד בן-גוריון היה בסה"כ 1.52 מ'. אולי גובהו לא היה רב, אבל שאפתנותו, רוחב הראיה שלו ויכולתו לעמוד מול יריבים ולפצוח בנאום לא מתוכנן ונדמה היה כי לוטש זה זמן, הביאו אותו לאן שהביאו. ולא שדרכו היתה קלה.
מאמריקה לא יצא עשיר לא בכסף ולא בעולים, בתהילה זכה בתערוכה חקלאית ב-1923 ברוסיה, רק לצאת בפחי נפש מהעלייה הרביעית ב-1924, ממנה זכה הישוב בעשרות אלפי עולים, אבל עירוניים שהגדילו את תל-אביב, חיפה וירושלים וגם את הסחר הזעיר בשומכלום. הוא קיווה לחקלאים, לכיבוש השממה, והגיעו ספקולנטים. למרות קומתו הלא גדולה, הוא הרבה לראות רחוק ולעשות אף יותר בהתפרצויות יוזמה בזו אחר זו.
שנות השלושים, לאחר שנים של ניסיונות הקמת מפלגות אלה ואחרות, שילוב הרוויזיוניסטים ומה לא, סוף סוף קמה מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י המיתולוגית.
בין לבין בן-גוריון הוא כבר אב לשלושה ילדים ופולה, בורגנית בנשמתה, שומרת על המשפחה כלביאה.
וחזרה לשנות השלושים ושילוב של חיים ויצמן האריסטוקרט, המדען הבריטי בעל הלשון הפזיזה בנשיאות ההסתדרות הציונית. ויצמן היה נחוץ בהיותו מקובל על הבריטים והאמריקאים, אבל דעתו של בן-גוריון נטרפה מלשונו חסרת האחריות של ויצמן. יחד עם שילוב ויצמן נכרתו גם בריתות מתבקשות וחסרות ברירה עם הדתיים, דבר שהיה לרועץ עד 1977.
בשנות הארבעים בן-גוריון נוסע לאנגליה וארה"ב, מנסה לעשות נפשות לרעיון הציוני. השנים 1942-1953 היו הטובות בשנים של בן-גוריון. ממנהיג כמעט אנונימי הפך עם הקמת המדינה לאחד מעשרת המנהיגים המוכרים בעולם.
לקראת התאריך של עזיבת הבריטים את פלסטין, 15 במאי 1948, בן-גוריון התחבט מה לעשות, כשזה יותר איך ממה. היה ברור לו המחיר על הכרזת הקמת המדינה. החלטה כזו דרשה מנהיג צ'רצ'יליאני שכזה ובן-גוריון קורץ מהחומר הזה. ההכרזה ב-14 במאי 1948, יום שישי בשעה ארבע במוזיאון בתל אביב, היתה הכרזה לה הריעו רבבות, אבל בן-גוריון היה ער להתקפות מצד כל המדינות השכנות, שאכן התממשו. השאר היסטוריה.
בן-גוריון היה בהחלט אדם קטן מימדים עם ביצי פלדה ענקיות. הוא היה איש ספר, איש הוועדה לתרגום ספרי מופת, חובב היסטוריה ופילוסופיה, לא איש של שיחה בטלה, יודע קוד לבוש או חובב דיפלומטיה מייגעת. האמת היתה נר לרגליו, גם אם אלה היו מונפות מעלה בהדרכת משה פלדנקרייז. מנגד, ידע לשקר לאמריקאים ללא הנד עפעף שהכור בדימונה אינו אלא ללמד דרדקים הלכות אנרגיה נקיה.
איך היתה נראית ישראל בלעדיו? אולי כלל לא היתה נראית. אין ספק שבן-גוריון היה מדינאי ענק ופוליטיקאי קטן (קומה), הפוך ממה שנהוג היום...

מסע אל חוכמה שנשכחה.
דיימונד פוגש תרבויות מסורתיות וחושף מה אנחנו – בעידן המודרני – אולי איבדנו: שקט, קהילה, אינטואיציה.
לא רומנטיזציה ולא נוסטלגיה, אלא מבט אחר על ה"איך" של החיים.
לא תשובות – שאלות.
ולפעמים, זה בדיוק מה שצריך.

בין דפים מצהיבים ומהוהים של ביוגרפיה ישנה זו מצאתי כניסה למאה התשע עשרה באימפריה האוסטרו הונגרית שבה נולד תיאודור הרצל, חוזה המדינה, וביחוד מה זה להיות יהודי אז. עבורי, כמי שנולדה בישראל, באמת קשה לתפוס מה זה היה אומר להיות פעם יהודי, ממש לא מזמן, רק לפני 130 שנה. להיות עם זכויות מוגבלות בכל מקום, להתקל בשנאה כל הזמן, להתקל בהאשמות על כך שלא נטמעים בחברה, לקבל אמנציפציה ואז לקבל האשמות על כך שנטמעים בחברה ומשתלטים עליה, בקיצור להיות שק חבטות ושעיר לעזאזל.
הספר סוקר את חייו של הרצל ומתחיל מהולדתו בבודפשט למשפחה יהודית אמידה מתבוללת שחוגגת את חג המולד עם עץ אשוח ושאף פעם לא הולכת לבית כנסת, ממש ללא כל קשר ליהדות. הספר ממשיך עם נעוריו ,לאחר מעבר המשפחה לוינה, כלאומן גרמני ואפילו הייתי אומרת אוטו-אנטישמי, שכועס על היהודים שלא מתבוללים ומביאים על עצמם שנאה. וכמובן, בעת שהאנטישמיות עולה בכל אירופה וברחבי רוסיה, בעת משפט דרייפוס, הרצל משנה את כיוונו לחלוטין, ומבין לעומקה את הבעיה היהודית ומחליט לנסות לפתור את המצוקה של עמו.
בספר מובאים הרבה קטעים קצרים מיומניו של הרצל ואישים אחרים שממש מאפשרים להכנס לנבכי נפשו והיסורים שעבר בדרכו, כל האישים רבי המעלה שנפגש עימם, מאירופה ועד אסיה בנסיונו להשיג צ'ארטר לרעיון של שיבת ציון. ניתן למצוא בספר הרבה הקבלה של הרצל למשה רבנו, יציאת אירופה שכה ניסה לגרום לה, מול יציאת מצריים, כמה חבל שקרתה מאוחר מדי, כמה חבל שלא זכה לראותה.
אני יודעת שהוא נחשב כחוזה המדינה, אבל לאחר קריאת הספר אפשר גם לקרוא לו כחוזה השואה, מדבריו שהיו עשרות שנים לפני השואה הוא כבר הבין לאן האנטישמיות תגיע.
ספר חשוב, במיוחד בזמנינו.

למרות המסקנה שאין משמעות לחיים,
הספר מדבר אליך מאוד. בדיוק לנקודות הכואבות בחיים.