"ז'רבאז"- שהתפרסם ב1877 (בחלקו השני) מביא את עלייתה ונפילתה של ז'רזאז מפועלת פשוטה הנבגדת ע"י בעלה (לאנטיא) ואמא לשתי ילדים לאשת איש (קופו), בעלת מכבסה ומודל לחיקוי לכול הרובע הפריסאי ואמא לנאנא הקטנה.
בחלק השני תבוא נפילתה של ז'רבאז באקורדים טרגיים לעוני, זנות, מסירת ילדיה מחזקתה, אלימות מבעלה קופו, הסתאבות רחובות ללא קורת גג, כאשר היא הופכת לשק האשפתות של כול הרובע...
חרפת רעב ועד הסוף הטראגי...

"כאשר נדפס ספרי זה פרקים-פרקים באחד העיתונים, הותקף בגסות ללא אחות-ודוגמא, הוקע לגנאי, והואשם בכול הפשעים שבעולם.
(..) "ביקשתי לתאר את התנוונותה הפטאלית של משפחת פועלים, השרויה בתוך האוירה המאוחלת של פרברינו. בעטיין של השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים, והפתרון הסופי הוא- חרפה ומוות. זהו איפוא מוסר-השכל בפעולתו, פשוטו כמשמעו.
(..) יצירתי היא שתלמד זכות עלי. זוהי יצירה החתומה בחותם האמת; זהו הרומאן הראשון של העם, שאינו מכזב ושיש בו מריח העם"
(ע"מ 240- אמיל זולא).

לאחר החגיגה הלילית שסוגר את החלק הראשון במשכנה המפואר של ז'רבאז, החלק השני נפתח במשולש אוהבים שמתפתח בין ז'רבאז, בעלה קופו ולנטיא בעלה הקודם. לאנטיא יצרן כובעים והוא עובר לגור יחדיו עם קופו וז'רבאז לאחר שבעלה קופו מקבל אותו בסבר פנים יפות. שתיהם אוהבים להשתכר ולהתבטל...
לאחר השתכרות אחת יותר מדי בין לאנטיא לקופו, קופו שוכב שיכור גמור וזרבאז נאלצת לישון עם לאנטיא...

"החנוונים התייחסו אליה כאל נוכלת". (ע"מ 51-פרק 9).

"לאחר שמר מאראסקו גמר את תפילתו, עבר לחנות ואמר לקופו ולאשתו:
"באתי לבקש את שכר הדירה של ששה חודשים שלא שולם עדיין, היש ביכולתכם לשלם?"
"לא אדוני, לא עכשיו", גימגמה ז'רבאז (..) אתה מבין בגלל האסון שקרה לנו..."
"ודאי, אבל לכל אחד יש צרות משלו", המשיך בעל הבית,
(..) צר לי מאוד, אבל איני יכול לחכות יותר... אם לא תשלמו לי מחרתיים בבוקר, אהיה אנוס להוציא נגדכם צו-גירוש". (ע"מ 80-פרק 9).

סידור המגורים ברחוב טיפת-הזהב של הזוג והמכבסה נזנחים ועל סף פשיטת רגל. כמובן שהם לא יקבלו עזרה מקרוביו הקמצנים הבושים והזוג לוריא של קופו. אחת הדמויות קופחת את חייה ויש לוויה שם יש שתי כמרים העושים את הלוויה- האב ברו המרושע והאב באזוג שיהיו רלוונטיים להמשך הסיפור.

"כבר די, לא כן? אני מצפצפת על החנות! אני לא רוצה בה יותר... אתם מבינים, אני מצפצפת עליה!
הכול ניגמר!". (ע"מ 92-פרק 9).

בפרק העשירי עוברת ז'רבאז, קופו ונאנא ביתם ממשכנם הנוצץ ב'טיפת המזל' לבית עלוב בצמוד למשפחת באזוג וביז'אר- הכמרים המרושעים ללא צלם אנוש, בני לוריא הקמצנים גם הם השכנים החדשים שלהם.
לאנטיא הנהנתן עוזב את ביתם ומפתח רומן עם וירז'יניה (שבעלה הוא שוטר בכלל).

"אה! נבלות שכמותכן! האם והבת, מצד חמד נאה! וזה הוגן ללכת לכנסיה לאכול מלחם הקודש ולקרוץ עיניים לגברים? אדרבא, העיזי לומר את ההפך, לכלוכית קטנה! אני אלביש לך שק, ונראה עם זה יגרד לך את העור. כן,שק, כדי להגעיל אותך ואת הכמרים שלך. האם יש לי צורך שילמדו אותך שם דברי-שחיתות? לכול הרוחות!". (ע"מ 103-פרק 10).

נאנא וז'רבאז שעוד חלמה לגור בבית משלה ולמות במיטתה בלי לקבל מכות- קופו ניהיה אלכוהוליסט אלים ומכה ומשפיל את ז'רבאז וביתו שיורדת בסופו של דבר לזנות ומורחקת ממשפחת נאנא.

"מאז שהאב ביז'אר הרג את אשתו בבעיטה בבטן, עשתה לאלי את עצמה האם של כול המשפחה הזו.
בלי לומר דבר, מאליה, תפסה את מקומה של המנוחה, באופן שאביה המבוהם והאכזר, שביקש
להשלים בלי ספק את הדמיון, היה מכה עתה מכות-רצח את הבת כשם שהיכה לשעבר את האם".
(ע"מ 115-פרק 10).
האב ברו מכה למוות את ילדיו- שכניהם של זאבאז' – ביתו לאלי המטפלת בז'ול בן השלוש ואנריאט בת החמש. הוא אלכוהוליסט שיכור כרוב הגברים ברומן.

"לאנטיא שנפשו נעשתה רגשנית מחמת קינוח-סעודה מתמיד(..) הראה עצמו אבהי כלפי ז'רבאז(..) טרח למצוא לה עבודות קטנות". (ע"מ 162).

לאנטיא משכנע את וירז'יניה- שמשכירה עתה את מה שהיה 'המכבסה' את ז'רבאז בתור מנקה. היא נהנת להגיד לה מה לעשות, לראות אותה מתכופפת ומנקה עם סמרטוט את הלכלוך הרב של המעדנייה לדברי מתיקה שפותחת במקום. תוך כדי היא צוחקת עם לאנטיא על 'הגידמת' ועל ביתה נאנא שהידרדרה לזנות...

"קופו לא ידע אלא תרופה אחת העשוייה להעמידו על רגליו, חצי לוג יי"ש . בוקר-בוקר היה מרפא כך את מיחושי בטנו. כוח זכרונו ניטל ממנו מזה כבר, מוחו מרוקן היה; (ע"מ 179- פרק 11).

קופו חדל לעבוד בבניה והרתחה ושותה עצמו למוות. הוא בן 40 רזה 'מחוק' שמדרדר לבתי-חולים ואינו מקשיב לרופאים, שכול מה שנשאר לו זה היין.

"חשבון הימים נשתבש במוח, כי זה עידן ועידנים שלא בא לפיה כל תבשיל חם. (..) כשיש לו לאדם חורף ורעב במעיו, יכול הוא להדק את החגורה כל כמה שירצה, ההידוק לא ישבור בשום פנים ואופן את רעבונו".
(ע"מ 183-פרק 12).

"אילו היו לי רק עשרה סו", מילמלה ז'רבאז בהשפל-קול. השתיקה נתמשכה.
"לא הייתם יכוליםלהלוות לי עשרה סו? אחזירם לכם בערב".
מרת לורילא הפכה פניה ותלתה בה עינים בוהות. הא לכם נוכלת הבאה לסחוט מהם כסף".
(ע"מ 189-פרק 12).

ז'רבאז ממשכנת את כול חפציה תמורת כמה סו לקנות לחם. היא נשארת בחורף המקפיא של פריס ללא מיתה חמה וללא אוכל בחרפת רעב.
קרוביה-בני הזוג לורילא מגרשים אותה ומסתכלים בה כנוחלת...
זה מזכיר לי קרובים קמצנים כאלה ואחרים שאני מכיר, שמה שמעסיק אותם זה מראית עין ולעשות לביתם...

"ז'רבאז הניחה ידה על כתפו של קופו ברגע שיצאה מהמסבאה:
"שמע, אני מחכה שעות על שעות... אני רעבה".
אבל הוא ענה לה מניה-וביה בשנינות עוקצנית:
"את אעבה, אכלי את האגרוף שלך... והשאירי את האגרוף השני בשביל מחר".
(ע"מ 199-פרק 12).

"אדוני,שמע-נא..."
הלה נעצר תחתיו. אולם דומה היה שלא שמע. הוא פשט ידדו ומילמל בהשפל-קול:
"נדבה בבקשה..."
(..) אה! אלוהים אדירים! לידי כך הגיעו, האב ברו פושט יד, ומרת קופו היא יצאנית.
(..) אלוהים אדירים! האין זו רחמנות?
לעמול חמישים שנה ולהגיע לבסוף לידי פשיטת יד!
להיות מוחזקת אחת הכובסות האמידות ביותר של רחוב טיפת הזהב ולגמור על שפת הביב!
הם הוסיפו להביט זה מפני זה. אחר-כך, בלי לומר דבר זה לזה, פרשו לדרכם, בשלג ששירבטם".
(ע"מ 211-פרק 12).

האב ברו שנוא נפשה של נאנא ובלי לשים לב ביקשה ממנו נדבה. לקופו השיכור לא אכפת יותר מז'רבאז אשתו, מכה אותה ושתלך לגנוב/ למכור את גופה...

בפרק ה-13 והאחרון מתאר זולא תיאורים הגובלים בסדיסטיות איך נראית גסיסה ומוות של קופו תוך התקף פסיכוזה, שהחולה האנוש מקיץ מסיוט ומתענה בשגעון וחדלות פיזית בבית-החולים.
ז'רבאז זוכה לסוף טראגי שהקורא מצפה לו כבר בפרקים האחרונים ברומן של הספר, לאור רעב, עוני, זקנה ועליבות אין סופית של ז'רבאז' המסכנה.

"הרומאניסט היה עד אז אך דמות אובייקטיבית חיצונית, כעין המנצח על הספר,, מנהל הבמה, העומד לא על הקרשים, כי אם בתוך קהל הצופים;
(..) אולם זולא ניצב לו כשחקן בתוך הקהל. ערכה של תפיסה זו היה בכך שהיא אפשרה גישה כבדת-ראש הרבה יותר ביחסו של הרומאניסט ליצירתו".
(ע"מ 255-אחרית דבר).

"השלב שלאחריו היה בלתי נמנע: הרומאניסט, אשר בתוקף אמנותו נתוודע היטב אל הפגמים של החברה, הוא הוא שחייב למצוא להם תקנה".
(ע"מ 256-אחרית דבר).

פ.וו.י.האמינגס- מחבר אחרית הדבר סוקר את הביקורת של בני-התקופה לרומן החברתי (הנכתב לראשונה על המעמד הפלורטרי/ הפועלים) השלילית ומציג דווקא את חשיבתו וגדולתו של "זרבאז'" כרומן הראליסטי פורץ הדרך של המאה ה-19.

"ז'רבאז"- הוא הטוב ביותר מבין כתביו של אמיל זולא שיצא לי לקרוא. אני בטוח שמהדורה חדשה (אם תצא) תכה גלים ותחזיר עטרה ליושנה.

L'Assommoir
"ז'רבאז"- פורסם ב-1877, הרומן השביעי בסדרת עשרים הספרים של "רוגון-מקר" של זולא המתאר את חייהם האומללים של הנכלמים של החברה הבורגנית של צרפת בעידן הרסטורציה של שנות ה-50 (עידן ה"בל אפוק") ובמרוצת השנים עד למועד פרסום הספר.
הגיבורה ז'בראז נשואה ללאנטיא ויש לה שתי ילדים- קלוד ואטיאן (בן, ובת). היא צעירה בלונדינית בת-22 שבעלה לאנטיא (כיתר הגברים ברומן) הוא חדל אישים...

"יש לך נסיון בכך, אה? שאלה מרת בוש, "היית כובסת בעיירה שלך, לא כן, חמודה?".
"(..) כן, כן, כובסת... בגיל של עשר ... כבר עברו שתים-עשרה שנה מאז... " (ע"מ 19-פרק 1).
ז'רבאז הולכת למכבסה אחרי שבמשכנע הכול הפוך. היא מנסה להשיג עבודה במכבסה של הרובע עצל מדמוזאל בוש:

"נדמה לי שהוא קצת 'רודף שמלות', חזרה מרת בוש בלי לקרוא ללאניטיא,
(..) למשל, שתי הבחורות הגרות בביתך, וירז'יניה ואדיליה, את מכירה אותן; ובכן, הוא מתלוצץ אתן, וזה לא הולך רחוק יותר, אני בטוחה בכך".
(ע"מ 21-22-פרק 1).

"אל תפטפטי כל כך הרבה", גימגמה ז'רבאז. "את יודעת היטב. ראו את בעלי, אתמול בערב... ושתקי, משום שאני אחנוק אותך, בחיי!".
"את בעלה! אה! היא נהדרת הזאת ההיא! הבעל של הגברת כאילו יכול להיות בעל לבעלת מום כזו... זו לא האשמה שלי אם הוא עזב אותך. אולי גנבתי לך אותו? אדרבא, אפשר לחפש בכיסים שלי... את רוצה שאגיד לך: את הרעלת לו את החיים לאיש הזה! הוא היה יותר מדי טוב אליך... האם היה לו, לפחות, קולאר בצואר? מי מצא את הבעל של הגברת?... יגיד ויבוא על שכרו..."
(..) כן, זו אחותי. אז, את מרוצה כבר?... הם מאוהבים זה בזה עד לשגעון.
צריך לראות איך שהם מתנשקים!... הוא זרק אותך עם הממזרים שלך! זאטוטים נחמדים עם פרצופים מלוכלכים... אחד יש לך מז'אנדארם, לא כן? וחנקת עוד שלושה,
משום שלא רצית לטלטל עמך לפאריס מטען כבד מדי... לאנטיא שלך הוא שסיפר לנו זאת. הוא סיפר עליך המון דברים נאים...
נמאסת עליו כהוגן, פגירה שכמותך!".(ע"מ 29-28- פרק 1).

ז'רבראז לאחר שמגלה מה עושה בעלה בלילות עם וירז'יניה ואדליה, האחיות שמשתכנות בדירתה של מדמוזאל בוש. ז'רבאז ווירז'יניה שופכות דליי מים וזולא נותן להן להתגושש כשפחות זועמות בבוץ לעיני כול המכבסה.

"וכי לא מוטב שבעתיים לעבוד, לאכול לחם לשובע, לגור בדירה נקיה, לגדל את ילדיך, ולמות בתוך מיטתך?..."
"ולא לספוג מכות" הוסיף קופו בעליצות. "אבל אני לא אכה אותך, גברת ז'רבאז... אין כול פחד, אני אף פעם לא משתכר ומלבד זאת, אוהב אני אותך יותר מדי..."
(ע"מ 46-פרק2).

ז'רבאז חולמת על עתיד טוב יותר- עבודה, דירה, למות במיטתה בלי לקבל מכות רצח לאנטיא...
הם נפרדים והיא מפלרטטת לאורך הפרק השני עם מסייה קופו- שכנה, המחזר אחריה. הוא עובד בתור רתך בבית-חולים. הוא בנה של אמא קופו בת ה-62 היא אמו, יצרנית חזיות שפרשה לפנסיה. יש לו שתי אחיות- מרת לירא- אלמנה בת 36 ומרת לוריא הנשואה ללוריא- עושה שרשראות זהב.גיסתה מרת לוריא לא תסבול את ז'רבאז ויחסי יריבות ושנאה נרקם בין השתים.
לבסוף קופו וז'רבאז קובעים את חתונתם- 29 ביוני/29 ביולי.
בסוף הזוג מתחתן באותו החורף. כול הפרק השלישי מתאר את החתונה- מהעירייה לכנסייה משם לבר וללובר בלילה ארוך וחורפי במיוחד. ז'רבאז לובשת שמלת משי עם רדיד כחול וזוכה לכינוי 'זנב הפרה' מגיסתה לורייא ומתרעמת מדירתה של 'החיגרת' שישנה בחדרה עם קופו בעלה בדירה שחלקה עם לאנטיא.

"כאשר חסכונותיהם הגיעו לסך של שש מאות פראנק, (..) היא שאפה לבסס לה מעמד, לשכור חנות קטנה, ולהיות אף היא מעסיקה פועלת. היא חישבה את הכול מקץ עשרים שנה, אם ההצלחה תאיר לה פנים, יוכלו להגיע לידי הכנסה שנתית קבועה, שילכו להנות ממנה באיזה כפר". (ע"מ 118-פרק 4).

הזוג עובר דירה מבית שקרוב לזוג לוריא שנוא נפשה של ז'רבאז לרחוב 'טיפת הזהב'/רח' נאב- דירה רחבת ידיים תמורת 150 פראנק לחודש. הם מתגוררים בסמוך למשפחת ג'וזא- אם ובנה הנער שחושק בז'רבאז. הם מסודרים כלכלית ומסתדרים מצוין עם שכניהם החדשים. נאנא נולדת לז'רבאז ולזוג לאחר כמה שנים והיא מתכוונת לפתוח מכבסה ולהתעשר. קורה מאורע הטורף את הקלפים:
ספויילר (לא כזה מרכזי)
"אבא! אבא!" צעקה בכול כוחותיה. (..) הרתך רצה להתכופף, אך רגלו מעדה. אז, בפתאומיות, באוילות (..) התגלגל וגלש משיפועו הקל של הגג, בלי שיעצור כוח להיעצר".
(..) "כאשר האלונקה הגיע סוף-סוף, התחילו לדבר על העברת הנפגע לבית-חולים, קמה ז'רבאז על רגליה ואמרה בתקיפות:
"לא,לא,לא לבית החולים!... אנחנו חיים ברחוב טיפת הזהב".
(ע"מ 126-5).

"בבוקר ובערב הייתה הולכת לרחוב טיפת-הזהב לראות את החנות, שעדיין עמדה להשכירה".
(ע"מ 134-פרק 4).

בעזרת הלוואה שמקבלת נאנא היא סוף סוף פותחת את המכבסה שלה, כאשר היא נשארת מפרנסת יחידה לקופו ושלושת ילדיהם.
המכבסה נפתחת ונצבעת בכחול ומיד נוכלת הצלחה ומושכת את דרי הרובע. בפרק השישי מסתכסכים יותר ויותר הגיסות לוריא וז'רבאז:

"זהו! אני מעדיפה זאת; תשמרו לכם את כספכם! אני אקח את אמא קופו, אתם שומעים! ערב אחד אספתי לביתי חתול ששוטט ברחוב, אני יכולה לאסוף גם את אמא שלכם! והיא לא תחסר אצלי כלום,
(..) אל אלוהים! איזה משפחה מזוהמת!". (ע"מ 172-פרק 6).
מרת לוריא מפיצה שמועות שז'רבאז בוגדת באחיה קופו עם הנער ג'וזא, מקנא בה על הצלחתה ומתקמצנת בהוצאות המשפחה. בזמן זה ז'רבאז מנהלת את המכבסה ברשותה, דואגת למדאם קופו הזקנה, לקופו שמתהלך יום-יום שיכור ברחובות ולשלושת ילדיה. ייפתח סכסוך בין שתי המשפחות.
בפרק השביעי והאחרון של החלק הראשון של הרומן נערכת סעודה המונית ל14 איש מכריה וקרוביה של ז'רבאז, לחגוג את יום הולדתה ב 19 מביוני. להשלים עם בני לוריא ולחגוג את הצלחת המכבסה.

"ז'רבאז ניגשה, נישקה לגיסתה, כפי שהוסכם , באמרה :
"אנא, היכנסי, זה ניגמר, לא כן?... שתינו ניהיה להבא ילדות טובות". ומרת לוריא השיבה:
"איני מבקשת יותר אלא שזה יימשך תמיד". (ע"מ 226).

בארוחה דשנה במיוחד הכוללת נזיד בשר, אפונים בשומן חזיר, בשר חזיר עם תפו"א , אווז חגיגי ורפרפת/עוגה גדולה עם תותים וכמובן הרבה יין... חוגגים כול הדמויות שברומן ומרכלים בפה גלוי אחד על השנייה שבמרכז הסעודה כולם שחים על ז'רבאז...

'יתומה עזובה לנפשה, איש לא שמע קול בכיה, רק עצי היער והרוח'- שרה גברת לירא, מעובדות המכבסה.

"ז'רבאז ינשבה קפואה כולה, (..) מחמת אימה שתראה אחד משני הגברים שממול נופל בפתע-פתאום קטול באמצע הרחוב".

תוך כדי הסעודה קופו ולנטיא פוגשים זה בזה- שניהם שיכורים חדלי אישים.
"ז'רבאז חשה שהיא מתעלפת (..) ומקץ שהות-מה, כיוון שלא שמעה עוד כלום , חזרה ופקחה את עיניה, והוכתה תדהמה בראותה שהם עומדים ומשוחחים בשקט ובנחת.
'חצי מתה, נאספה למחרת, היתומה האומללה...
מסיימת לשיר מרת לירא.

בסוף החלק הראשון בסעודה בלתי נגמרת ז'רבאז חוטפת עלבונות מכול אחת ואחד ששרים שירים שיכורים הגברים והנשים כשמחוכם מתפוצץ...

"ז'רבאז"- לפחות בחלקו הראשון קריא ביותר, עם פנצ'ים מלאי הומור שחור על ז'רבאז ועלובי החברה הרבים המכילים רומן קלאסי וקצבי המכיל את המיטב של אמיל זולא.

מומלץ לחובבי ספרות צרפתית וקלאסית (שאיך שהוא הצליחו להשיג עותק...).

במלוא האנדרנלין החלק השני ממתין לי.

הספר "מלכת אפריקה" מאת ססיל סקוט פורסטר (הוצאת מעריב, 1960) הוא ספר הרפתקאות קצר ומשעשע שמתאר הרפתקה יוצאת דופן שאליה יוצאים שני גיבורים בלתי סבירים במלחמת העולם הראשונה. פורסטר (ששמו האמיתי היה ססיל לואי טרוטון סמית) ידוע בעיקר בגלל סדרת הספרים המפורסמת על גיבורו, קצין הצי הבריטי הורשיו הורנבלואר והרפתקאותיו במהלך המלחמות הנפוליאוניות.אך ביושר, למרות שספרי הורנבלואר (וקראתי ונהניתי מכמה מהם) מצוינים, הרי שאת עיקר פרסומו צריך היה לקבל על ספרון זה. 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פעלו רוז סייאר ואחיה, מיסיונרים מתודיסטיים בריטים, בכפר במזרח אפריקה הגרמנית ב־1914. הצבא הגרמני שרף את המיסיון שלהם והבריח ממנו את הגרמנים. אחיה של רוז נפטר מקדחת ובדיוק אז הופיע לו צ'ארלס אולנאט, "המכונאי הקוקני העובד במכרה־הזהב של החברה הבלגית" (עמוד 9) שהיה אמון על מתן האספקה שלהם בספינת הקיטור שלו "מלכת אפריקה". אולנאט סייע לרוז לקבור את אחיה והשניים, בלית ברירה מפליגים בנהר. זוהי ראשיתה של מערכת יחסים בין המלח השתיין המיסיונרית הפוריטנית. 

לגרמנים. יש ספינת תותחים, "קניגין לואיזה" שמה, שמסיירת באגם גדול במורד הנהר, וחוסמת ביעילות כל התקפה נגדית בריטית. "והיה זה שיעור מאלף בכוחה של עצמה ימית, שהזכרת שמה של "קניגין לואיזה" דיה לשכנע שני אנשים מנוסים כל כך בעניני-אפריקה, כרוז ואולנאט, שאי אפשר לחדור לאפריקה המרכזית הגרמנית מצד קונגו" (עמוד 17). אך רוז, אישה נחושה שנתקעה במרכז אפריקה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, במחיצתו של לא־יוצלח חסר חוט־שדרה החליטה לנהל מלחמה פרטית כנגד הצבא הגרמני ביבשת. נשקה, ספינת קיטור קטנה ומקרטעת, גיגית דולפת, בשם "מלכת אפריקה".תכניתה של רוז היא להסב את הספינה לספינת טורפדו, ולהטביע את ה"קניגין לואיזה". 
תחילה סירב אולנאט וטען שההפלגה בנהר תהיה שקולה למשימת התאבדות. כדי להגיע לאגם עליהם לעבור מעוז גרמני ולעבור מספר זרמי נהר מסוכנים. אולם רוז העקשנית שכנעה אותו. השניים חוו במסעם הרפתקאות רבות ובהם ההפלגה במפלים ואשדים בנהר. "כפשע היה בין הסירה, העוברת במעבר, ובין הסלעים מימין ומשמאל, והחרמון התנער והחליק הצידה ברגע שנאבקה רוז עם הנגב והזירה דילגה על המערבולות הסוחפות בקצהו של האשד" (עמוד 68).

 הדיאלוגים בין השניים הם חריפים, ציניים, הרבה פעמים בלשון המעטה בנוסח האנגלי המפורסם, אבל הם נאלצים לשתף פעולה, הוא כפחדן ומוג לב שכל רצונו לגמור את בקבוק האלכוהול וליפול לתרדמה והיא, פרקטית, שורדת, שונאת את החום ואת הטפילים, ולא סובלת את הבחורצ'יק שאתו היא נאלצת לבלות ימים ולילות בבריחה המסוכנת, גם מהגרמנים וגם מהג'ונגל האפריקני שלא ידוע כנדיב וסולח.

במידת מה היה מסעם של השניים מיותר. "סגן־מפקד מן הצי הבריטי" (עמוד 165), כלומר קצין בדרגת לוטננט־קומנדר, פיקד במקביל למסעם על תקיפת ה"קניגין לואיזה". מסיפון ספינת הקרב מאטילדה. "צעק פקודתו אל צוות־התותח שבחרטום, והאש נתחדשה, מוגבהת במקצת כדי לטאטא את הסיפון" (עמוד 174). התקיפה הסתיימה בהצלחה והספינה הגרמנית האימתנית טובעה. מנגד, וזה לב ליבו של הספר, החום, המאמץ, התלאות והסכנה מהווים מצע מצוין לפריחת אהבה גדולה בין רוז לאולנאט. ספר משעשע ומהנה שגם עובד לסרט הקולנוע הנפלא "המלכה האפריקאית" בכיכובם של המפרי בוגרט (שזכה באוסקר על משחקו) וקתרין הפבורן.

למי שאוהב רומנים היסטוריים והיסטוריה יהודית - שילוב מנצח. ספר שאהוב עלי עוד מילדות, מרתק ומעניין.

אבא שלי ישב על כסא, גופו הייה רכון מעט קדימה, הוא אחז בידו את סיפרו של אמיל זולא ז'רבאז, בפניו היו מרוכזות לתוך הספר, בזוית פיו הופיע עווית קטנה של חיוך, ובעינו זיק של שימחה, זאת הייתה אחת מהפעמים הבודדות שזכיתי לראות בפניו של אבי סימן לשמחה ועונג, באדם שהייה מופנם, בודד וקשה לעצמו ולסביבתו. מעט ספרים היו לאבי, ספרייתו הקטנה, אחדים מהם שמרתי והם מהווים חלק מספרייתי, ובהם שני ספרים בכריכה דקה - ז'רבאז של אמיל זולא, סוג של זיכרון לקשר שהיה ביני ובין אבי, המושתת בחלקו על אהבת ספרים.

תמיד בקשתי לקרוא בספריו בעיקר את ז'רבאז כסוג של ניסיון להבנה מאוחרת את עולמו הפנימי, בקשתי לחוש את המלים שהעניקו לו רגעי שמחה נדירים. דחיתי את העניין שנים רבות, אולי חששתי שאתאכזב, ולא אמצא עניין בספר, מה שעלול לפגום בזיכרון הילדות שלי מאבי, ולסתום את הגולל על תקוות ההבנה המאוחרת. כעת לאחר שעברו שנים העזתי, קראתי בספרו האהוב בפעם הראשונה.

התחלתי לקרוא, הפונט היה מעט קטן וקשה לעיני, והתרגום העברי מעט מיושן, אך חשבתי שכמו לכול ספר ישן, צריך לתת סיכוי - מעט זמן הסתגלות, ולפתע כמו באורח פלא השפה קבלה חיות משלה, התיאורים הפכו מלאי חיים ומוחשיים, ובאחת נכנסתי לעולמן הנורא והקסום של שכונות העוני הקשות של פריס בסוף המאה - 19.

גיבורת הרומן שלנו היא ז'רבאז, דמות מלאת חיות - צעירה בת 22 מהפרברים, מהגרת לפריס יחד עם שני ילדיה ובן זוגה, שתיין ובטלן. עולמה קורס כשבן זוגה נוטש אותה בפתאומיות, החל מאותו רגע ז'רבאז הנואשת הופכת לשורדת, היא מתאהבת מחדש ובמקביל גם חוזרת לבן זוגה הקודם ויוצרת משולש אהבה אופייני לרומן צרפתי בו לאהבה ולכוחות ההרס נוכחות חזקה. סיפור טוב, כמו שזולא יודע לספר.

מתחילת הקריאה, החלה להתבהר עבורי סיבת המשיכה שעשויה הייתה להיות לאבי לרומן, כעת דרך אבי הנוכח בזיכרוני אני מנסה לפענח את סוד קסמו של הרומן עבורו, ואת חידת עולמו.

ז'רבאז, כמו אבי עקרה מנוף ילדותה בתקווה לשינוי, אך לא הצלחה להימלט ממאבקה הממושך בעוני ותוצאותיו ההרסניות, מאבק שהעמיד אותה בתחושת פחד והאימה תמידית פן תחדל מלפרנס את ילדיה ולא תוכל להעניק להם קורת גג, ז'רבאז - אנושית עושה טעויות ומפיקה תובנות לחיים את חלקן לעולם לא תוכל ליישם, ולגבי חלקן האחר תמשיך לטעות ולהרוס את חייה, חלשה וחזקה בעת ובעונה אחת, וכך המשכתי בוחן את תכונות גיבורת הספר ומשווה אותן למה שחשבתי שאבי הייה, או גם אהב בספר.

אחר כך חשבתי על האמירות הגדולות שעולות מרוח הספר, על התרסה לעוני והחמלה כערכים אוניברסאליים, כפי שהתכוון אמיל זולא, וחשבתי על אבי הסוציאליסט המתון, בשבילו ז'רבאז היה מניפסט פוליטי. אמירה אחרת שונה, היא התשוקה הקיימת כיסוד בספר בדמותה של אהבה גדולה, שלעתים אינה מתממשת, או מתפוגגת להרס נורא, כזאת שמתקיימת רק בספרים או בסרטים, וחשבתי על אבי שאהב את גיבורות הרומנים שלו ואת ז'רבאז, ולבסוף חשבתי איך זה שרוב ערכיו ותשוקותיו של אבי מקופלים ברומן אחד קטן?

סיימתי את הספר לאחר קריאה איטית, במהלכה מצאתי את עצמי מקיים דיאלוג עם אבי באמצעות דמותה של ז'רבאז. הזלתי דמעה בסופו של הרומן, וכעת אני כלל לא בטוח שהבעת פניו של אבי הקרינה שימחה בעת שקרא בספר, אבל זה ממש לא משנה.

רק סופר טוב כזולא, שאיכותו צלחה את מבחן הזמן הצליח לחולל בי רגעי קסם שנגעו ביסודות הזיכרון החבוי והנשכח של חיי וחשפו אותם כחוויית הזהות שלי לדמותו של אבי, ולו רק באופן חלקי ולזמן מה.

מנשה לוין תרגם ספר זה, שיצא (שוב) ב-1969, בתרגום שכיום יראה ארכאי, אבל לא בלי קסם.

ז'רבאֶז הוא אחד הספרים היותר מפורסמים בסדרת רוגון-מאקאר, אותה סדרה של 20 ספרים, שבאה להאיר את החיים בצרפת בכלל ופריז בפרט באמצע וסוף המאה התשע-עשרה. לספר הבא אחריו, ננה, קישור ישיר לספר זה, באשר ננה היא בתה של ז'רבאֶז, שאת העובר עליה אנו קוראים בספר זה בעוד היא ילדה ונערה בלבד.

את ז'רבאֶז אנו לומדים להכיר והיא בת 22, כבר מטופלת בשני ילדים, גרה עם לנטיאֶ הכובען. בשלב מסוים הוא נוטש אותה. אבל ז'רבאֶז לא אמרה נואש באשר היא חשה חזקה ויכולה לפרנס עצמה וילדיה. לא עוברים ימים רבים ולחייה נכנס קופו, הרתך החרוץ, ושניהם עוברים ימים יפים יחדיו. הוא בונה גגות, היא פותחת מכבסה עצמאית ומעסיקה עובדות. הם מתפרנסים יפה.

יום אחד נופל קופו הרתך מגג, נחבל קשות, והנפילה הזו היא למעשה הנפילה שלו ולא ז'רבאֶז גם יחד. באותו זמן בערך חוזר, משום מה, לנטיא הכובען ונכנס לחייהם כשהוא הופך לידידו הטוב ביותר של הבעל קופו. בהמשך הדרך מוצאת עצמה ז'רבאֶז יוצאת ונכנסת משתי מיטות, מין משולש ישר זווית שכזה. בפינה (של המכבסה, יושב ומתבונן) אנו מוצאים את גוז'אֶ, השכן לשעבר של ז'רבאֶז בדירתה הקודמת, המאוהב בה נואשות, אך לא עושה דבר.

בין לבין מגיעה לעולם גם ננה, ילדה חצופה ומושחתת, הרואה דברים לא תקינים בביתה, אך כשדברים לא תקינים מתרחשים בבגרותה שלה היא חוטפת על כך על ימין ועל שמאל, הן מאביה והן מאמה.

הנפילה של קופו מביאה אותו לשבת בבית, למרות יכולתו לעבוד, להפוך לשתיין ולשבת עם ידידיו השתיינים במסבאה של האב קולומב במקום לצאת לעבודה. אבל ז'רבאֶז לבה רחב והיא מעדיפה בעל חייכן וקצת הלום יין מאיש מכה וקשה. גם לנטיא, המוצא בביתה מיטה, שמח לפוש בצל קורתה ולא לעשות דבר. כל עוד העסקים טובים, וכולם הרי מחבבים את ז'רבאז, הכל טוב ויפה. אבל לא לעולם חוסן. הכסף הולך לסביאה והוללות במקום לתשלום חובות ושכר דירה, לנטיא לא נאמן לז'רבאז עד הסוף ומאחורי גבה גורם להזרקותה מחנותה. ההדרדרות מהירה, כואבת, עצובה ורק ננה מצליחה לברוח בזמן.

זולא יודע לכתוב. לפעמים הוא כותב יותר מדי, לא מותיר דבר לדמיון הקוראים ומתאר הכל עד לפרט הקטן ביותר. בכל זאת, תאור העליה והנפילה מדוייק ויפה, עד כמה שיפה יכול להיות תאור של כאב ומוות.

הספר הזה מומלץ בפני עצמו ובטח כאחד מסדרת רוגון-מאקאר, לקוראים הסדרתיים, שלא מחמיצים כל ספר של הכותב האהוב עליהם.