הפעם אני רוצה להתחיל מהאסתטיקה. עיצוב הספר יפה. בראש כל פרק כותרת עם סמל קטן וציטוט מומצא מרומן רומנטי כביכול. כקוראת רומנים רומנטיים לפרקים פתיחה כזאת של כל פרק שעשעה אותי וגרמה לי לגיחוך ולצפייה לפרק שיבוא. אבל עד מהרה נמאס לי, הפרקים היו לי קצרים מדי, לא התחלתי פרק ונכנסתי לעניינים והנה הוא נגמר ועוד ציטוט ועוד כותרת ומה שהיה בהתחלה מרענן ונחמד עבר להיות מייגע וטרחני.
ובעצם זה מה שהרגשתי לגבי כל הספר.
הספר הוא פרודיה על רומנים רומנטיים ועל ספרי ריגול למיניהם אבל הוא הרגיש לי כמו הדוד הזה שתמיד מספר את אותה בדיחה, בהתחלה צוחקים ואחר כך עוברים לגלגל עיניים.
העלילה המפותלת ורבת הטוויסטים הייתה צפויה די מההתחלה ועד הרגע האחרון. טיסות ברחבי העולם, מקורות כסף לא ברורים, גופות נערמות, ארגון סודי, עשירה מסתורית ואקסטרנית, והנבל הרגיש שנקלע למצב ללא אשמתו בגלל ילדות עשוקה, די כבר נו.
הרומן בין הדמויות. תהרגו אותי אבל לא הרגשתי כלום ולא הבנתי בכלל את המשיכה. אז כן נכון היו דיאלוגים משעשעים אבל מעבר לזה כלום, יבוש, שממה, למה הוא נמשך אליה? מה יש לה ממנו? לי זה לא היה ברור.
כמו כן בתקציר הובטחה בחורה עם חרדה חברתית. סליחה אבל אני מכירה אנשים עם חרדה חברתית באופן אישי ולעומק ואיילנר בכלל לא מתנהגת כמו אחת כזאת לדעתי.
בשלב הזה אתם כבר יכולים להבין שאם לא הייתי צריכה לכתוב סקירה כנראה הייתי זונחת את הספר. אני חייבת להודות שכן יש בו משהו, הכתיבה טובה, יש צחוקים, התרגום מצוין והאסתטיקה יפה אז לא סבלתי מהקריאה. הוא פשוט שעמם אותי והרגיש כמו בדיחה שמוצתה כבר מזמן.