אני מתקשה עדיין להתמסר לאסקפיזם אמיתי, עוד לא הגיעה השעה. אני מרגיש צורך להעניש את עצמי, לכאוב את כאבם. רצחו, עינו וביזו את בני עמי כמו לפני שמונים שנה. נדרנו אז, לעולם לא עוד. והנה, שוב זה קרה.
הארי פרלשניק, מוזיקאי פולני, חש בלבו כורח פנימי לעלות לארץ ישראל בשלהי קיץ 1939. הבעיה? אהובתו סאניה ממאנת. היא ניאותה להקשיב לאזהרות אביה על פני בעלה, ובכך חורצת את גורלם.
היצירה מגוללת את קורות הזוג, מהגטאות, אל מחנות העבודה ומחנות ההשמדה.
כתיבתו של ק. צטניק ישירה ונוגה, דימויו יפים גם אם אפלים. בתיאורו את הזוועה הוא משכיל לרגש ולעורר חמלה. הוא יודע להפיח חיים בדמויותיו, רגע לפני שהוא נוטל אותם מהם, ושובר בכך את לבנו.
הסופר לא נרתע מתיאור אימת השואה כהווייתה, הוא חש אחריות לתעד את השלכותיה של מכונת ההרג הנאצית על האדם. הוא מאניש את המוות בדרכו היצירתית ומביע את כתב אישומו כנגד אלוהים באמצעות דמויותיו.
על אף ריבוי סיפורי הגבורה מאותה התקופה, האופן בו הצליחה לכאורה סאניה להשיב ממחנה העבודה את בעלה, לא היה אמין בעיניי, והרגיש יותר כמו פנטזיה ממציאות.
"סלמנדרה" הוא למעשה מעין שיר הלל לאהבה שהצליחה בדרכה לגבור על הזדון ועל המוות.
לק. צטניק, הלוא הוא יחיאל די-נור, היה חלק בלתי נפרד בפרויקט הנצחת השואה ומיקומה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. עד השתתפותו כעד במשפטי אייכמן (בהם חשף את זהותו הספרותית והתעלף), האתוס הציוני סירב לקבל את ניצולי השואה שלטענתו דאז, צעדו כצאן לטבח.
סגנונו הספרותי של די-נור ב"סלמנדרה", הראשון בסדרת ספריו האוטוביוגרפיים למחצה, היה חדשני בזמנו, והיווה מעין רומן תיעודי הטווה סיפור אהבה רומנטי לצדם של פרטים גרפים קשים.
גם על השואה של שבת השחורה הזאת עוד יספרו, על כל זוועותיה, מחדליה וגיבוריה. יכתבו, יספרו ויגבו עדויות ליד ושם החדש, שלא נעז לרגע לשכוח ולסלוח.
