בצער רב וביגון קודר אני מודיע בזאת שסיימתי לקרוא מחדש את ספרי נרניה. מחר אני לא אספור את הדקות והשניות לסיום יום עבודה מתוך ציפייה בלתי נסבלת כמעט לחזור ולהיכנס לעולם הקסום של נרניה לחוויה שמעוררת בי בערך את כל הרגשות בו זמנית, מזכירה לי נשכחות קסומות מהילדות, ומשאירה אותי לחשוב על קונספטים פילוסופיים ותאולוגיים במשך כל יום העבודה הבא.
אוף, לואיס, למה כתבת שבעה ספרים ולא שבעים??

בכל מקרה, לספר עצמו.
הספר הזה הוא השנוי ביותר במחלוקת בסדרה, ואני מבין למה. ניגע בזה בהמשך.

בכל מקרה, נתחיל בדברים שאהבתי בו.
הספר הזה הוא אפל משמעותית יותר מכל שאר ספרי נרניה. למעשה, לא הייתי נותן לילד קטן לקרוא את זה (ואני זוכר שלא אהבתי ממש את הספר הזה, או לפחות חלקים ממנו, כילד). יש כאן תיעודים של אכזריות, התעללות רגשית, מניפולציות פסיכולוגיות, ייאוש, חורבן, מפלצות, תככים פוליטיים, זוועות הקולוניאליזם, קונספטים של אימה, גזענות, ומוות.
אבל אני בתור קורא מבוגר (ומעריץ אימה גדול) דווקא אהבתי את זה. זו הייתה קריאה טעונה רגשית יותר מכל שאר ספרי נרניה, חוויה מעניינת וייחודית לעומת הספרים האחרים, ולואיס באמת מצליח לכתוב את הטון הקודר הזה באופן נהדר.

חוץ מזה, הספר הזה מכיל את ההצלחות הרגילות של לואיס - כתיבה חסרת גרם אחד של שומן, תיאורי אקשן נהדרים, ובחלק השני של הספר יש חגיגה פסיכדלית מטורפת לחלוטין, יותר מכל ספר אחר בסדרה (אולי למעט "דורך השחר"). השוני בטונים בין החלק הראשון של הספר לבין החלק השני הוא דרסטי, אבל לואיס מצליח לעשות את זה באופן שאני כקורא זורם עם זה בטבעיות ולא "יוצא" מהספר. לא פשוט בכלל.

מבחינת רעיונות, הספר הזה הוא כמובן הנוצרי ביותר בסדרה.
אם הספר הקודם בעלילות נרניה שלואיס כתב, "אחיינו של הקוסם", עסק בהיווצרות נרניה וקיים דיון עם מיתוס הבריאה של "בראשית" והתאולוגיה הנוצרית סביב החטא הקדמון וכו', אז כאן הספר מקיים דיון עם מיתוס הסוף של "חזון יוחנן" הנוצרי, ומפזר מעליו תאולוגיה של פאולוס ופילוסופיה של אפלטון. כן, אפלטון. זו לא פרשנות שלי, הוא ממש מוזכר בספר במפורש. תגידו מה שתגידו, אני לא חושב שהרבה ספרי ילדים עושים ניימדרופינג לאפלטון.
במאמר מוסגר אגיד שלואיס באופן כללי מתכתב הרבה עם אפלטון בשאר ספרי הסדרה, ובעיקר עם "משל המערה" המפורסם, שהספר "כס הכסף" במידה רבה מסתמך עליו.

וכאן אנחנו מגיעים לפיל שבחדר, הסוף. ספוילרים חופשי, ראו הוזהרתם.

הסוף מאוד שנוי במחלוקת, ואני גם לא בטוח איך אני מרגיש איתו.
סוזן - למה אתה כזה מניאק כלפיה, לואיס? אוקיי אני מבין מה הוא רצה להראות איתה, בסדר, אנשים יכולים להתכחש לאמת ולגאולה כשהפיתויים הארציים ומבחני האמונה מכריעים אותם, סבבה. כל הספר הזה הוא במידה רבה על להאמין גם כשהכל מתמוטט סביבך, והעובדה שסוזן הפסיקה להאמין היא מהותית לכך.
אבל אתה ממש יכולת לתת לה גאולה בכל זאת.
זה משהו שראיתי בתגובה ביוטיוב - הזמן בנרניה עובר שונה הרי, אז יכול להיות שסוזן עוברת עוד כמה עשורים בכדור הארץ, מתה בגיל זקן, חזרה להאמין בשלב מסוים בחיים שלה, ואז היא מגיעה לגן העדן בהפתעה קצת אחרי שהשאר הגיעו. למה לא? למה לא לתת את הגאולה? יש המון פתרונות כאלו, שלא כוללים להשאיר את סוזן במצב די מחורבן וסוף פתוח מדי.

דבר שני, פאקינג תאונת רכבת??? זה.. זה טיפה חולני.
כלומר, אני אמור להיות שמח שהם כולם מתו בתאונת רכבת? אין משמעות לחיים כאן חוץ מאשר להתפגר באופן מזוויע כשאתה נוצרי טוב מספיק כדי להגיע לגן עדן?
hear me out לואיס - הם יכלו לחיות חיים מלאים ומאושרים בכדור הארץ, לעשות טוב, ואז להגיע בשיבה טובה לגן העדן האסלני שלך. כולם. למה שתרצח אותם?
ומה בעצם יקרה לסוזן עכשיו? אתה רצחת לסוזן את כל הפאקינג משפחה בבת אחת, היא בקושי בת 20, לאיזה כיוון החיים שלה הולכים מכאן? שלא להזכיר שהיו עוד אנשים על הרכבת הזו..
האם אפשר להגיד שתאונת הרכבת לא הייתה בשליטתו של אסלן אלא פשוט התרחשה כי הם כולם בחרו להיות על הרכבת הזו ואסלן לא מהנדס כל פרט ופרט במציאות? אפשר היה, אז אם אתה מחליט להרוג את כולם בתאונת רכבת, לפחות תיתן משהו שהוא לא נשמע באופן מרומז "גרמתי לתאונת רכבת מחרידה בה כולכם מתתם כמו גם מלא אנשים נוספים וסוזן נשארה יחידה מהמשפחה שלה כדי שתהיו בגן עדן".

דבר שלישי, אתה מציג לנו את ליטרלי כל הדמויות הטובות מספרי נרניה הקודמים נהנות להן בגן עדן, תן קצת טקסט שלהן! תן לי קצת איחודים מרגשים לבכות מהם! אני רוצה לשמוע מריפיצ'יפ מה עבר עליו, אני רוצה חיבוק קבוצתי עם הנסיך כספיאן, תביא קצת קיטשששש!
רק ריפיצ'יפ לשנייה וחצי והפאון מהספר הראשון עם לוסי, אני באתי מוכן כמסחטת דמעות וריגשי, תלחץ עליי חופשי לואיסק'ה!

דבר רביעי ומשני יותר - מה בעצם מערכת היחסים אסלן - טש? מצד אחד אסלן אומר שכל הדברים הרעים שנעשים, הם בשמו של טש. מצד שני אנחנו רואים שטש לא עושה שיט בניגוד לרצונו של אסלן. איך זה עובד? לואיס, עם כל ההתעסקות שלו בתאולוגיה, לא נותן באף אחד משבעת הספרים תשובה טובה לשאלה "למה יש רוע ושטן, אם האל הוא כל יכול וטוב?"
אני מבין שלחלק זו אולי תראה כדרישה כבדה מדי מספר ילדים, אבל סדרת נרניה היא באמת עבודה תאולוגית - פילוסופית עמוקה, מונגשת לילדים. לואיס לא וויתר כאן על דיון בקונספטים עמוקים לטובת גיל הקהל שלו, וחלק גדול מהקונספטים הללו הוא הצליח להביע באופן נהדר; האידאות ומשל המערה של אפלטון, שימוש מניפולטיבי באמונה, חטאים והגאולה מהם..

אז כן, להוציא 4 הנקודות הללו, ספר כמעט מושלם בעיניי. מה שמבאס זה שלפחות שלוש מהנקודות הללו מגיעות ממש בדפים האחרונים והיה אפשר לתקן אותן לגמרי עם כתיבה טיפה שונה. אוף, טעם רע לסיום. אני צריך למצוא ספרות מעריצים ולקרוא אותה כדי לצאת עם יותר טעם טוב.

דירוג של כל ספרי נרניה בקריאה שנייה:
1. דורך השחר
2. הסוס ונערו
3. כס הכסף
4. הנסיך כספיאן
5. הקרב האחרון
6. אחיינו של הקוסם
7. האריה, המכשפה וארון הבגדים

מה אני אקרא עכשיו? טוב, יש לי עוד ספר בבית שיש לו הרבה במשותף עם נרניה; ספר הרפתקאות פנטסטי שנכתב על ידי סופר מאוד נערץ כדי להעביר מסרים נוצרים, וגם אותו קראתי לפני מספר שנים לא קטן. את הספר הזה הרבה פחות אהבתי מנרניה, אבל אולי אתן לו עוד צ'אנס עכשיו.
"סיפור התלאות של פרסילס וסיחיסמונדה", מאת מיגל דה סרוונטס..

הספר השישי שנכתב בסדרת נרניה, והראשון מבחינת זמן ההתרחשות שלו ביקום הפנימי של הסדרה, שכן הוא מתאר את היווצרותה של נרניה. אני מוצא את זה מעניין שלואיס כתב את סיפור ההיווצרות ממש לפני סיפור הסיום בספר השביעי והאחרון.

בכל מקרה, לסיפור: דיגורי הוא ילד אנגלי שחי בלונדון עם הדוד והדודה הזקנים והרווקים באופן מוזר שלו, ואמא גוססת. אבא בעבודה בהודו והוא חדש לחיי העיר. מטבע הדברים דיגורי הוא לא בדיוק ילד מאושר. למעשה, אנחנו פוגשים בו כשלואיס מתאר אותו באופן באמת מעורר דמעות כמכוסה בבוץ שהוא מרח על עצמו אחרי שהוא בכה.
הוא מדבר עם השכנה שלו, ילדה בשם פולי, והם נהפכים לחברים. זה משהו שממש אהבתי בספר (ובסדרה בכלל, אבל כאן זה הכי בולט) - הילדים מתנהגים כמו ילדים. יש להם ריבים קטנוניים, התנהגויות ילדותיות.. זה עולם פנטסטי, שהילדים בו מחזיקים מהות של ילדים אמיתיים.
מה שכן, עם כמה שהכתיבה של הילדים טובה, הכתיבה של המבוגרים כאן היא הרבה יותר שבלונית. הכל בספר הזה נועד כאלגוריה, אבל המבוגרים בספר הם שיא האלגוריה בתחפושת של דמות, ובזמן שיש לזה יתרונות מבחינת הבעת המסר ויצירת מעין משל ארוך, זה מאבד את המורכבות של המצב האנושי למעט בשני הילדים.
בכל מקרה, בסוף הם מגיעים בדרך לא דרך לחדר של דוד של דיגורי, שהוא - הפתעה הפתעה - קוסם.
משם הם משתגרים לא לנרניה, אלא ל"יער שבין העולמות". קונספט ממש מגניב של לואיס; במציאות של נרניה המטאוורס הוא דבר אמיתי (הרבה לפני שזה הפך לטרנד מאוס וחרוש להחריד ביצירות פוסט מודרניסטיות!) והיער שבין העולמות הוא סוג של מסדרון שבו אפשר לגשת לכל היקומים הקיימים.

הם מסתובבים שם, משחררים כוח מסוים, ואנחנו מקבלים הצצה למקור של הרבה פרטים בספרים המאוחרים יותר עלילתית בסדרה, כמו גם את הטייק של לואיס על קונספטים די מהותיים כמו רצון חופשי ואחריות אישית, ובעיקר - את הגרסה שלו לסיפור גן העדן, אדם וחווה, ו"החטא הקדמון" הנוצרי.
הספר הזה מתכתב עם סיפור גן עדן בהרבה פרטים, ההשוואה ביניהם מעניינת. הוא חוזר על הרבה מוטיבים של הסיפור התנ"כי, אבל מוסיף לזה את האלמנט של הברית החדשה. נקודת מבט שאני כיהודי פחות מכיר על סיפור הבריאה.

אני חולק על הרעיונות של לואיס בספר הזה בקשר לרוע ורצון חופשי. אני חושב שהדתות האברהמיות חלשות בתחום הזה, אז ההתעסקות של לואיס הנוצרי דווקא בנקודה הזו היא לא מושכת עבורי, אני מרגיש שהוא מתחמק מהנקודות הקשות באמת לאפולוגטיקה כאן.

סה"כ זה ספר פלאי ויפהפה בתיאורי הבריאה שלו ובדמויות הילדים המאוד רילייטבל שבמרכז. לא חסר כאן גם הומור, אפילו אם לפעמים הוא בריטי מדי לטעמי.
מצד שני, זו במידה רבה אלגוריה די ברורה, ולטעמי במטרות האלגוריה הוא פחות הצליח מספרי נרניה אחרים, זה גם כי אני בא לכאן עם מחלוקת גדולה יותר עם לואיס מאשר בנוגע לאלגוריות בספרים קודמים בסדרה, וגם כי הוא מתחמק לטעמי מהנקודות המהותיות.

דירוג ספרי נרניה מעודכן:
1. דורך השחר
2. הסוס ונערו
3. כס הכסף
4. הנסיך כספיאן
5. אחיינו של הקוסם
6. האריה, המכשפה וארון הבגדים

אני כבר בישורת האחרונה של המסע בספרי נרניה המופלאים, ומבואס קלות מכך שקראתי את הספר הזה כל כך מהר (בשתי ישיבות אאל"ט).
הספר הזה די שונה מהשאר מכמה בחינות:

1. זה הספר היחיד שהדמויות הראשיות בו הן לא ילדים מהעולם שלנו שעוברים לנרניה, אלא ממש תושבי נרניה, עם לוסי, אדמונד וסוזן כדמויות משניות ופיטר מוזכר פה ושם.
2. הוא מתרחש ברובו בממלכת קלורמן, שכנה מדרום של נרניה. קלורמן היא אימפריה עם עבדות, אנשים כהי עור מזוקנים עוטי טורבנים עם חרבות מעוקלות, מבוססת על סחר במוצרים אקזוטיים ונמצאת באקלים מדברי וחם. בקיצור, זו האימפריה העות'מאנית. לק.ס לואיס יש קטע של רפרנסים לטורקיה בערך בכל ספר בסדרה ואני לא בטוח למה (רחת לוקום בספר הראשון, "אסלן" זה מילולית "אריה" בטורקית עתיקה, הנסיך כספיאן כמו הים הכספי שנמצא ליד מולדת העמים הטורקיים ויש עוד כמה דברים כאלה).
3. זה ספר שמצד אחד יש בו את המסע האישי של שני ילדים ושני סוסים מדברים לגאולה מעבדות קלורמן לחירות נרניה (לא חשבתי על זה עד כה, אבל קצת מזכיר את יציאת מצרים, למרות שלא ממש הרגשתי אלגוריות בולטות לכך בספר), ומצד שני מאבק גיאופוליטי בקנוניה אימפריאלית.

מאוד נהנתי מהספר הזה. כל דמות לומדת דברים שונים במסע לחירות; יש מי שלומדים ענווה, ויש מי שלומדים להעריך את הכוחות שנמצאים בהם ואת הרעיונות שלהם, וזה מעניין לראות את המסלול השונה שכל אחד צריך לעבור מנטלית כדי להתאים את עצמו לחברה חירותנית מהמצב המעמדי הנוקשה של קלורמן.
יש כאן הרבה הומור, תיאורים אקזוטיים יפיפיים, וקל מאוד להתחבר לדמויות כאן. אשקר אם אגיד שלא בכיתי במהלך הקריאה, אז לא אגיד את זה.

מבחינת הרעיונות הנוצריים, אני חושב שהעיקרי כאן הוא "האל פועל בדרכים נסתרות", וקיומה של השגחה גם באירועים שמרגישים כמו אסון או כמכוונים להרע. זו כמובן השקפה שהרבה מאמינים יהודים יכולים להזדהות איתה לאור התפיסה (ההגיונית לטעמי) ששואת העוטף היא תוצאה של השגחה אלוהית, והיא במידה מסוימת נס, כי היא פקחה את עינינו במחיר נמוך בהרבה מהאבדון שהיה יכול לבוא עלינו בלעדיה. זו בערך התפיסה של הספר הזה על אירועים כאלו.

מה שכן, מבאס אותי שלא בילינו עם הדמויות הללו עוד. זה הרגיש שהיה עוד מה לחקור סביבן. אני מניח שזו סגולה של ספר מצוין; הוא משאיר אותך רוצה עוד, אבל אני מרגיש שאני מעוניין יותר מדי בעוד הזה, והרחבה הייתה מוערכת מאוד.

דירוג של ספרי נרניה עד כה:
1. דורך השחר
2. הסוס ונערו
3. כס הכסף
4. הנסיך כספיאן
5. האריה, המכשפה וארון הבגדים

"רק מילה אחת גברתי, רק מילה אחת. לא הייתי מתפלא אם כל הדברים שאמרת הם אמת לאמיתה. אני טיפוס שאהב תמיד לדעת את הגרוע ביותר, ואחר כך לייפות את זה כמה שרק אפשר. לפיכך לא אכחיש אף אחד מהדברים שאמרת. ואף על פי כן, יש עוד דבר אחד שצריך להיאמר. נניח שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה - עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה זה הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובים לאין ערוך מן הדברים האמיתיים. נניח שהמכרה האפל הזה שאת קוראת לו ממלכתך הוא באמת העולם היחיד. אם כך, הוא נראה לי עולם עלוב מאוד. אם חושבים היטב, זה דבר מגוחך. אם את צודקת בדברייך, איננו אלא תיונקות הממציאים משחקים. אבל ארבעה תינוקות המשחקים יחד במשחק יכולים להעמיד עולם משחק המרוקן את עולמך האמיתי מכל תוכן. זאת הסיבה שאוסיף לדבוק בעולם המשחק. אני לצדו של אסלן, אפילו אין כל אסלן שיעמוד בראשו. בכוונתי לנהל חיים נרנייניים ככל שאוכל, גם אם אין כל נרניה בנמצא. לפיכך אני מודה לך מאוד על ארוחת הערב, ואם שני האדונים והגברת הצעירה מוכנים, נעזוב את חצרך מיד ונצא אל תוך האפלה, לבלות את חיינו בחיפושים אחר העולם שמעל. חיינו בוודאי לא יהיו ארוכים במיוחד, אבל האבדה תהיה קטנה מאוד, אם באמת העולם הוא מקום עלוב ומשעמם כפי שאת טוענת."

כס הכסף, הספר הרביעי שנכתב בסדרת נרניה, הוא ספר שאני קצת קרוע לגביו.
מהצד החיובי, זה ספר הרפתקאות פשוט מצוין ומרתק, עם מסעות מדהימים בין עולמות שונים, דמויות שובות לב (עכרורי לוקח את המקום הראשון מבחינתי..), הרבה הומור וסאבטקסט מעניין ודי מעורר השראה על אמונה בטוב לעומת עולם אפל וקשוח שנראה חסר השגחה.

מהצד השני, הספר הזה רגיש ממש רעיל בחלקים מסוימים, בעיקר בהתחלה.
יש לנו את ג'יל פול, שהיא דמות ראשית בספר הזה. ג'יל היא ילדה שלומדת בבית ספר דמוקרטי ביחד עם יוסטס הזכור לרעה מ"המסע בדורך השחר", ולואיס יורד על בית הספר הדמוקרטי הזה כאילו זה המקום הכי גרוע בעולם בגלל הגישות הליברליות והאנטי שמרניות שלו (ילדים וילדות לומדים ביחד?! לא לומדים דת?!) ג'יל סובלת מבריונות בבית הספר הזה, ואנחנו פוגשים אותה כשהיא בוכה בצד.
יוסטס מגיע ומנסה לעודד אותה אבל היא בסערת רגשות וקצת מתפרצת עליו. אחר כך היא מתנצלת, הוא מרגיע אותה ומספר לה על נרניה, מציע לה לנסות ללכת לשם איתו. הם מתפללים לאסלן ומשוגרים לנרניה.
עכשיו, הילדה המפוחדת והנסערת הזו, שאין לה מושג איפה היא בכלל (כי גם יוסטס בקושי מכיר את נרניה. מי שזוכר את הספר הקודם, הוא היה רק בים המזרחי, לא ביבשת עצמה) נתקלת בצוק במהלך הליכה בארץ המוזרה והיפה הזו. ליוסטס יש פחד גבהים אז הוא מנסה למשוך אותה לאחור, אבל לה אין אז היא ממשיכה לעמוד שם וכועסת על יוסטס שמשך אותה "כאילו הייתי תינוקת". היא ממשיכה לעמוד שם קצת כשיוסטס חיוור בצד, ואז היא מתחילה גם לפחד מהגובה כי היא מבחינה שהצוק הזה יותר גבוה מכל דבר בעולם שלנו. היא מרגישה חרדה משתקת, ואז יוסטס בא למשוך אותה לאחור, מתוך אינסטינקט של פחד היא מתנערת והוא נופל. ואז אריה קסום מגיע, מתחיל לנשום מקצה הצוק, ויוסטס עף הרחק ממנה בכוח הנשיפות.
האירוע הזה אמור להיות החטא הנורא של ג'יל המסכנה, שגם יוסטס וגם אסלן לא יפסיקו להאשים אותה בו, והיא עצמה תהיה אכולה רגשות אשם על הדבר הזה שכולם סביבה יאכילו. אסלן, זו ילדה קטנה ומפוחדת שלא מכירה שום דבר שם וחוותה התקף חרדה על קצה צוק, למה לגרום לה להרגיש רע עוד יותר עם עצמה?

ואסלן באמת מתעלל בה רגשית בשלב הזה, הוא מפחיד אותה מאוד עם החזות הענקית שלו, יושב ליד פלג מים בזמן שהוא הופך אותה לאדם הכי צמא בעולם, ואז מתרחש דו השיח הזה:
" 'אתה מבטיח לא - לא לעשות לי כלום אם אתקרב?' שאלה ג'יל.
'אינני מבטיח כל הבטחות' אמר האריה.
עכשיו הייתה ג'יל כל כך צמאה שעשתה צעד אחד לפנים בלי לחוש בכך אפילו.
'אתה אוכל ילדות?' שאלה.
'כבר בלעתי ילדות וילדים, נשים וגברים, מלכים וקיסרים, ערים וממלכות,' אמר האריה. הוא לא אמר את הדברים האלה כמתגאה, וגם לא כמצטער, או ככעוס. הוא פשוט אמר אותם.
'אין לי אומץ לבוא ולשתות,' אמרה ג'יל.
'אם כן, תמותי בצמא,' אמר האריה.
'אוי לא!' אמרה ג'יל, ותוך כדי כך התקדמה עוד צעד אחד. 'אם כן, אין לי ברירה אלא ללכת ולחפש פלג אחר'.
'אין כאן שום פלג אחר,' אמר האריה.
ואז היא שותה מים לידו, והוא חוקר אותה על סיפור הנפילה מהצוק של יוסטס. הוא אומר לה שיוסטס בטוח אבל שעכשיו תוטל עליה משימה קשה יותר "על שום הדבר שעוללת". המשימה? למצוא את הנסיך האובד של נרניה. ואסלן נותן לה 4 סימנים לעזור לה במסע הזה, ואז משגר גם אותה אל המקום בו יוסטס נמצא.

יוסטס וג'יל רבים לא מעט בפרקים הראשונים, יוסטס אומר לה לסתום כשהיא שואלת אותו שאלות, מאשים אותה בכך שהיא כמעט "רצחה" אותו, וכמו שאתם רואים, כל האווירה פשוט רעילה באופן מחריד כלפי ג'יל ובכללי. אני לא הייתי נותן לילד שלי לקרוא סיפור כזה (ואני קראתי את הספר הזה בעצמי בתור ילד!).

זה משתפר די מהר בהמשך, אבל עדיין, זו התחלה לא נעימה לספר שאמור להיות ספר הרפתקאות לילדים. אני מבין שהכוונה היא להראות איזה מסע מחוסר ניסיון וחוסר יכולת לבגרות בחסות ההרפתקאות שהם עוברים וההדרכה של אסלן, אבל קצת חמלה או הבנה יכלה לתרום כאן.
בכל מקרה, מלבד הנקודה הזו הספר הזה פשוט מצוין, טוב כמעט כמו "דורך השחר", הרבה יותר טוב מ"האריה, המכשפה" ו"הנסיך כספיאן". אז חבל, אבל לא נורא..

לא חוויתי הנאה כזו גדולה מקריאה כבר המון זמן. שמח לדווח שמדובר באחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי.
לספר הזה יש מקום מאוד מיוחד בלבי, כי בתור ילד אהבתי מאוד את ספרי נרניה ובמיוחד את "דורך השחר", שהיה בעיניי הטוב מכולם. אני עדיין זוכר איך הייתי קורא את הספר הזה בבית של סבא וסבתא, וכמה הייתי חושב עליו ומושפע ממנו.
לפני מספר שבועות, כשהחלטתי לקרוא את כל ספרי נרניה שוב, בפעם הראשונה כמבוגר (איכס), הזיכרון של "דורך השחר" היה אחד המניעים היותר מרכזיים. רציתי לחוות שוב את האושר והפליאה שהספר הזה גרם לי להרגיש כשהייתי בגיל חד ספרתי, ואני חושב שהצלחתי לקבל חלק מהקסם הזה גם היום.

"דורך השחר" הוא ספר מסע. גם פיזי, כשלוסי, אדמונד ובן הדוד המעצבן שלהם יוסטוס נקלעים לתוך המסע של הנסיך כספיאן וחבורתו לארצות הלא נודעות ממזרח לנרניה בחיפוש אחר שבע אצילים מחברי אביו של כספיאן, וגם ובעיקר מנטלי, כשכולם כמעט נאלצים להתעמת במהלך המסע עם פגמים אישיותיים ולהפוך לאנשים חזקים יותר.
אין כאן איזה כוח מרושע חיצוני, כמעט כל אתגר כאן הוא מאבק פנימי במידות רעות אנושיות, וככזה, הספר הזה הרבה יותר מדבר אליי רגשית מאשר מאבק במכשפה מרושעת לחלוטין. זה פשוט יותר מורכב, ניתן להזדהות ובוגר.

מלבד זאת, הספר הזה הוא חגיגה פסיכדלית שכנראה שאין כמוה בספרות ילדים למעט "אליס בארץ הפלאות"; ככל שהמסע מזרחה נמשך, דברים הופכים ביזאריים יותר ויותר (בערך כמו ב"אפוקליפסה עכשיו", עוד יצירת מסע חיצוני ופנימי שהיא מושא סגידה עבורי. יש לי קטע עם מסעות פסיכדליים כנראה..), עם ארצות, דמויות ואירועים שמרגישים כמו התוצר של טריפ אסיד די רציני. יכול להיות שק.ס לואיס קיבל קצת מהחומר שאלדוס האקסלי לקח באותן השנים..
אני מאוד אוהב פסיכדליה ילדית שכזו, ובטח ובטח כשיש בפסיכדליה של הספר הזה גם אלמנטים של אימה. אני לא מאמין שהספר הזה נועד לילדים.. כנראה שהאהבה העמוקה שלי אליו בתור ילד מסבירה כמה דברים..

השילוב בין הפסיכדליה לבין מסע ההתבגרות, הסאבטקסט הדתי והאווירה הרוחנית של כל הספר הזה יוצרים תמהיל מכשף, מיסטי, בייחוד ככל שהמסע של הספר נע יותר ויותר ממחוזות הריאליה לתוך הסוריאליזם והמנטלי. זה ספר שמתחיל עם הרבה הומור ואקשן ונע באופן טבעי לגמרי לסיום די מדיטטיבי. פשוט יכולת כתיבה מדהימה, הכתיבה עצמה עוברת מסע משלה בתוך היצירה הזו.

אין לי ממש דברים רעים להגיד על הספר הזה, חוץ מכך שהלוואי שהוא היה ארוך אפילו פי שניים או שלוש. עצוב לי שסיימתי אותו, אפילו שיש לי עוד 4 ספרי נרניה להתענג עליהם מחדש.. אני לא יכול לחכות לקרוא את הספר הזה שוב!

"לוסי יכלה לומר רק זאת: 'זה ישבור את לבך.'
'למה', שאלתי, 'זה היה כל כך עצוב?'
'עצוב?! לא!' אמרה לוסי."

אני ממשיך בקריאה המחודשת והמענגת עד מאוד של ספרי נרניה, והפעם הספר השני.

אם "האריה, המכשפה, וארון הבגדים" היה מבחינתי איטי מדי ויותר אקספוזיציוני מאשר בעל בשר בחלקים המעניינים, כאן אנחנו מהר מאוד מגיעים לנרניה ולהתרחשויות. הספר הזה אפל יותר, מסתורי יותר ומורכב יותר בסאבטקסט שלו. אם הספר הראשון בסדרה היה נוצרי באופן מאוד ברור וישיר, אז כאן מצטרפים עוד רעיונות, והקונספטים הנוצריים הם יותר מורכבים.
יש לספר הזה גם אווירה פסיכדלית ממש מעניינת, קצת כמו "אליס בארץ הפלאות" (עוד ספר ילדות שאני מוכרח לחזור אליו בהקדם).
זכרתי שיש אימג'ים די מוזרים בסדרת נרניה, והופתעתי כשלא ממש ראיתי אותם בספר הראשון בקריאה חוזרת. ובכן, למרבה השמחה הם כאן.
יש כאן הופעה די נאמנה למקור של האל היווני האהוב עליי (דיוניסיוס \ בכחוס) - כן, בספר נוצרי. קטע די מוזר - וכיאה לדיוניסיוס, הוא מתפרע וביזאר סוריאליסטי מקסים מפציע.

הספר הזה גם שופע בהומור, ולרוב לא באופן שמוריד מה"רצינות" והמשמעות של הטקסט לטובת הנמכה זולה. ההומור מוסיף לאווירה הלבבית.

חלק גדול מהספר מוקדש לתיאור מסע והקשיים הפסיכולוגיים והפיזיים של הילדים במהלכו. אהבתי את זה. יש כאן אינטרוספקטיבה גדולה יותר על הילדים, ופיתוח רציני יותר של האישיות שלהם לעומת הספר הראשון.

9 \ 10 אני זוכר שהספר הבא הוא הכי טוב ומוזר בסדרה. מקווה שאני זוכר נכון..

את ספרי נרניה קראתי לא מעט במהלך הילדות שלי, ועד היום יש לי עותק ותיק של כל ספרי נרניה בכרך אחד. לפני מספר ימים פתחתי אותו שוב, לראשונה מזה שנים.
כמובן שהרבה מהספר הראשון והאייקוני הזה עוד זכרתי, אבל החזרה בגיל מבוגר יותר הייתה קסומה.
קודם כל מעצם הנוסטלגיה.. פעם הייתי קורא את הכרך הזה עד השעות הקטנות של הלילה לפני בית ספר, הפעם לפני עבודה.. זה באמת החזיר אותי אחורה והיה תענוג.
אם לצאת מהפן הסנטימנטלי, אז זה ספר טוב, גם אם יש בו פגמים.
הפגם המרכזי, שלא אהבתי גם בתור ילד, זה האקספוזיציה והאיטיות בה נכנסים לעניינים. כלומר, הרבה עמודים מוקדשים לתיאור הגילוי ההדרגתי של נרניה וכו', ואז, כשיש אירועים מרתקים בנרניה לקראת סוף הספר, הם מקבלים אזכורים נמהרים ביותר.. זה לא מבנה טוב במיוחד בעיניי.
אבל הרעיונות של הסיפור מעניינים, העולם פלאי, הדרך שבה הקונספטים הנוצריים מועברים היא ברורה אבל לא בוטה. זו פשוט צורה מדויקת, וסליחה על המילה המעצבנת.

כמובן שבתור קורא בוגר הייתי שמח לעולם יותר מפורט ולדמויות יותר מורכבות, אבל אני לא קהל היעד כבר לצערי, והיי, יש עוד שישה ספרים בהם לואיס יכול להרחיב על העולם והדמויות, זו האקספוזיציה לעולם גדול יותר, וכבר הבהרנו שאני לא אוהב אקספוזיציות.

8 \ 10 מתחיל לקרוא את הנסיך כספיאן היום..

נב - ממש אהבתי שסנטה קלאוס מחלק כלי נשק לילדים קטנים.

*הביקורת מוקדשת לבחור אדמוני שהלוויתי לו ארבעה עשר שקלים, ואני עדיין מצפה לכספי! מר אדמוני היקר (ארבעה עשר ש"ח בזמן מלחמה!), אתה זה שהתעקשת שאתה רוצה להחזיר...

אדמונד, סוזן, פיטר ולוסי הם ארבעה ילדים שנכנסו לארון בגדים ומצאו את עצמם בממלכה קסומה בשם נרניה.
הם הוברחו מלונדון המופצצת (אם להיות קצת אקטואליים)
וכנראה שסופרים מאירלנד מתחילים לדמיין מכשפות לבנות ששולטות בהם כשמפנים אותם מלונדון.
הם לא יכולים להשתחרר מהמחשבה שהמלכה הטובה אמורה להציל אותם.
זה די ברור שהסופר ליהק את עצמו לדמות של אדמונד שזה די שחצני מצידו, והדמות המרכזית השנייה היא לוסי.
לוסי תמיד אומרת את האמת ואדמונד תמיד בוגד בכולם ובהתחלה מנסה להפיל על אחרים את השקרים שלו.

ותכלס גם זה שהוא כותב בהקדמה שלוסי היא ילדה אמיתית זה עוד יותר שחצני. לוסי האמיתית היא בת הסנדקות של קלייב, מה שמאפשר לו להגיד לעצמו שהיא מעריצה אותו ורוצה להיות כמוהו. אם יהיה לה רק קצת מזל... ואם היא לא רוצה אז כנראה היא עוד לא מבינה את זה שהיא רוצה להיות כמוהו, וצריך לעזור לה להבין זאת.

לא תפיל אותנו בפח מר קלייב, אנחנו יודעים שלוסי בכלל לא מתעניינת בספר הזה! אתה רק רצית שהקוראים יחשבו שזה כזה משובב נפש איך שהיא מציגה את הדמויות ומאיירת אותם במילותיה, כאילו הייתה אחת מהן.

זה הזכיר לי שאחותי, שמאיירת בהוצאת ספרים גדולה, איירה במסגרת עבודתה את דמויותיהם של בני המשפחה של כותבת הספר. וזה נראה לי מה זה קשוח, זה ממש להתאים את מה שאתה כותב או מאייר למשהו שימצא חן בעיני תשעים ותשעה אחוז מהאוכלוסייה.

גם לי יצא לי לערוך ספר שבו אני צריכה בעצם ליצור דמויות פיקטיבית לבני משפחת הסופר, וזה כמובן חייב להיות מחמיא.
בכתיבה זה יותר קל מאיור, כי לא כולם יודעים לאייר אבל כל אחד חושב שהוא יודע לכתוב, ואם הכתיבה לא מוצאת חן בעיניו הוא ממציא שהתכוונת למשהו אחר, שזה מטאפורה...

לעומת איור שהוא די ברור, ואם אתה מאייר לא ברור כנראה שלא יקחו אותך להוצאה גדולה (אלא אם כן אתה השכנה של חיה שנהב שכתבה את "מיץ פטל")
ואם אתה לא שכן של אף אחד אז אין שום פתרון בעיה הזו, הפתרון היחיד זה להיוולד אירי.

לבנות מכונת זמן, לחזור לעבר, לשנות את הפגישה בין הורייך ולהיוולד קר ורושף. במקום מסכן שצריך להתמודד עם כל המתלהמים כאן: "שקט, מישהי שאנחנו לא מכירים וסתם עובדת כאן, אנחנו רוצים לשמוע משהו שמישהו מפורסם אמר. את קראת לזה שטויות? זה לא שטויות אם הוא מפורסם! וחוץ מזה אנחנו כל הזמן עוזרים למפונים. זה נורא חשוב לעזור למפונים ואז לספר על זה למישהו שאין לו אף אחד שיעזור לו, כי כולם עסוקים בלספר איך הם מעריצים את כל מי שעוזר למפונים.
ואם אתה סתם מישהו שעובד פה אז אל תסתיר לנו את האנשים שאנחנו מעריצים שעוזרים למפונים כי גם אנחנו עוזרים למפונים ומעריצים את עצמנו.

ובעניין אחר... אצלנו בישראל אין כל-כך תרבות של סנדקות, אבל בן סנדקות זה בעצם מי שנולד להיות מעריץ שלך.
בישראל כל אחד מחליט מה הוא רוצה להיות, אבל באירלנד...
אתה פשוט נכנס לתוך ארון בגדים ופוגש שם פאונים בכיינים, ואוכל רחת לוקום וכל הזמן מבקש עוד וחוץ מהבטן לא כואב לך כלום עד שאתה פוגש סנאים שמוקפאים כי כל שאר הזמן אתה עסוק בעצמך ואם זה אריה שקפא אז זה סבבה, אתה מצייר עליו שפם וזקן. ואתה מעריץ מלכה רשעית כי לכך נולדת.

וכנראה שבשמה אתה גם לווה כסף מאנשים שאתה לא מכיר ולא מחזיר, מר אדמוני מהמציאות, לא יודעת את שמך ולכן אין לי אפשרות לברר אם אתה צאצא של לילית
אבל אם אתה אירי זה יכול להסביר המון דברים.

יש למכשפה רק חולשה אחת וזה אסלן. עצם קיומו רומז על כך שיש עוד מלכות בעולם, מה שאדמונד לא יכול לסבול בשום אופן, הרבה יותר משכואב למלכה על חולשתה כואב לאדמונד.

כי אז הוא מבין שזו בעצם החלטה שלו להתנהג מגעיל לכל העולם, בשם המכשפה הזו, ושאולי הוא גם בעצם פוגע במכשפה שהוא מעריץ בכך שהוא מהלל את אופייה המכוער בתקווה לזכות לרחת לוקום או ללחם עבש.

כי המכשפה שאוהבת רק שלג מפחדת מבואו של האביב שיהרוס הכל.
כמו זוהר אביב מול גלילה רון פדר.
אחת אביב, אחת גליל.
אחת כיפית ומצחיקה, השנייה קשוחה ומרוחקת.
האחת מדברת עם כולם בגובה העיניים, עונה לך למכתבים עם ריח ששלחת אחרי שהיא התארחה אצלכם במפגשי סופרים בבית ספר,
השנייה נערצת ובלתי מושגת.
אחת כותבת על ילדים חכמים
השנייה כותבת על ילדים ג'ינג'ים חכמים.
אין לזה סוף לדבר הזה.
כל הזמן יוצאים עוד ועוד ספרים על ילדים חכמים ועל ילדים ג'ינג'ים חכמים.
אולי נשבור יום אחד את המעגל הזה ונכתוב על משהו אחר?
למה מחרימים ספרי נוער, ומוציאים אותם מהרשימות לבגרות כשבעצם הבעיה האמיתית היא ספרים כמו הספר הזה, על ילד אדמוני חכם.
זה גורם גם לסופרים ישראלים להמציא ספרים כל-כך כל-כך שונים מזה על חבורת ילדים שהמנהיג שלה ג'ינג'י.
אחר כך האדמונים חושבים שהם כל כך מדהימים.
לא!
מגיל קטן אני חושבת שלא טוב שילדים יתרגלו לקרוא על בילבי, או על רון וויזלי, ובטח שלא על אן שירלי!
ואז כולם יחיו בשלום.

רק דמות אחת אהבתי בספר וזה הבונה.

לפחות מישהו בונה דברים בספר ולא רק הורס ומפורר את כל הפסלים מהשלג שהמכשפה עשתה, כדי שיוכל לרחם עליהם ועל עצמו, ששוב לא הקשיבו לו והקפיאו אותם.
זה שפוניתם מלונדון לא אומר שאתם יכולים להיות אדישים לכל מה שקורה בנרניה.
נרניה בכל זאת אירחה אתכם, והתנהגתם כאילו שזה לא ככה, כאילו שאתם לא חייבים כלום כי אתם כל כך חכמים שגיליתם שאם נכנסים לארון בגדים מגיעים לעולם סודי שנמצא שם בדיוק מהצד השני של הארון.
נראה לי שרוב אוכלוסיית העולם גם תוכל בסופו של דבר להשכיל לעבור מצד אחד של הארון לצידו השני.
עשיתם בסה"כ מה שרוב אוכלוסיית העולם עושה, אלא שאתם חבורת ילדים ג'ינג'ים אז מותר לכם.

מה שהכי אהבתי בספר זה שהעונות קפצו מינואר למאי. דילגנו על אחד באפריל תודה לאל, נראה לי שמתיחות עם ג'ינג'ים כבר היו לי מספיק.

כי ג'ינג'ים כמו הסופר הזה, רק רוצים "לשבור את הקיר הרביעי"
כי זה ממש מגניב את כולם לא לדעת אם משהו היה במציאות או לא, חוץ מאת מי שזה לא מגניב. "היי", הוא חושב לעצמו אותו ג'ינג'י, "אני מטעה את החלשים בחברה ואומר דברים שאני לא מתכוון אליהם, כדי לרגש את כולם, זה יותר מסעיר אותם לא לדעת מה עלה בגורלנו...
אלה שלא קרובים לצלחת ומעורים בפרטים, אלה שיצטרכו לבוא ולשלם לנו כדי לוודא מה שקרה, כדי לקבל את אותו מידע שאחרים מקבלים חינם.

אלה שכבר פותחים את הארנק ושואלים "מה הנזק?" ואנחנו מקניטים אותם בהומור של שנות התשעים על כמה שהם חנונים.
"אבל זה לא חרם! זה לא כאילו שאנחנו ממשיכים להחרים את אותם ילדים שערערנו בתיכון, כל פעם מישהו אחר מאיתנו, מאלה שנמצאים בעמדות בכירות ולא מפנים את הכיסא...
אנחנו פשוט לא מגלים להם ומעמידים פנים שאנחנו במצוקה נוראית או משהו כזה, ואז אנחנו צצים שוב וכולם נרגעים, חוץ ממי שהרסנו לו עבודה נפשית של כמה שנים להשתחרר מההשפעות של המחרימים הקודמים שעבדו עליו."
מדהים!
איך אני אוהבת שכותבים "הרבה ילדים חשבו שזה באמת, השקר שהופץ עלינו, והתקשרו אלינו לוודא, בניסיון לקבל יותר מידע... יואו איך הצלחנו לעבוד על כולם, איזה שאקלים אנחנו, איזה מגנובים, איזה מזנובים... זה הכי לא שנות התשעים בעולם כי הפעם זה לא היה אנחנו שהמציאו את המתיחה, רק אלה שמינינו כי הרי מישהו צריך להדגיש לחנונים את חנוניותם ואת חוסר התאמתם לעולם הזה שהוא כמובן שלנו כי אנחנו כל כך מדהימים וחכמים וג'ינג'ים... ואנחנו כוכבים גדולים מדי כדי לעשות את זה עצמאית"

בקיצור בואו נקנה ספרים שמאדירים ג'ינג'ים שיעשו הכל בשביל רחת לוקום וימכרו גם את המשפחה שלהם אבל לא את משפחת הסנאים הקפואים.
הדמות שגרמה לי לקרוא את הספר עד הסוף למרות החום זו הדמות של האריה אסלן שמאוד מזכיר את יונתן גפן ז"ל
במיוחד התחברתי למשפט שאמר (בערך):
"כל עוד אתה יכול לעמוד על רגלייך הכל יסתדר."
לא צריך לריב, סופרות שכותבות על ילדים חכמים וסופרות שכותבות על ילדים ג'ינג'ים חכמים...
יש דברים חשובים מכך בחיים...

כמו זה שאסלן מכתיר ילד ג'ינגי חכם לאביר,
כי כולם בעצם רצו שיבריא.

אבל מה עם האייל הלבן??.

ספר מסדרת ספרי ״נרניה, האהובים עלי מהילדות (ועד היום). דרכה גיליתי את עולם ספרי הפנטזיה וזהו - נשארתי :)
ספר קסום!