אני מאד אוהבת את דודו גבע, שמצליח להוכיח את היצירתיות וההומור המבריקים שלו בכל ספר שקראתי. נדמה שהוא מין מכונת המצאות שלעולם לא שובתת (עד ששבתה לפתע בבוקר אחד...). אבל דווקא הספרון הקטן הזה הוכיח לי עד כמה הוא באמת מקסים. מההתחלה, כשקראתי "סיפורי יוסף לילדים" הסתקרנתי לדעת מה יצא מזה.
אמנם הציור הפשוט של סיפורי יוסף וקומיקס בכלליות מתאימים כידוע לילדים, אבל איך הוא יצליח להעביר את מהות סיפורי יוסף, העוסקים ללא הרף בטעם החיים (יותר נכון, בהיעדרו), בבדיחות סקס למיניהן, בעקיצות על היררכיות במערכת ובהתנהלותם הכושלת של גופי בירוקרטיה שונים? מה לזה ולילדים? ומה יוותר מיוסף, ומדודו גבע עצמו, אם יקלפו את כל הנושאים ה"קשים" וישאירו קליפה מתקתקה וקלה לעיכול? האם זה בכלל אפשרי?
אבל מסתבר שדודו עשה את זה בגדול. הוא כתב אגדה פשוטה, מצחיקה לאללה, שמצליחה לדבר לכל אחד בלי שום התחנפויות וצביעות. רצופה בהברקות ציוריות ומילוליות גם יחד.
כפרה עליו.
