איך יודעים שהגיע האביב?
לא,זה לא בגלל הציפורים המצייצות שמעירות אותי בשש בבוקר ביום של בחינה.וזה גם לא בגלל ההתחממות וכולם מתחילים ללכת עם הקצר.כדי לדעת בודאות,שכן,אכן הגיע הקיץ,בואו לבקר בשולחני.טוב,לא חובה בשולחן שלי,כל שולחן כתיבה של תלמיד כיתה י"א או י"ב יהיה מתאים.שימו לב לכמות המחיקות.רואים אותן? חתיכות סיביות ארורות שמקורן במחק הולך ומצטמק.ככל שיש יותר,ככה אפשר לדעת שבעל השולחן יותר מתוסכל (כמוני!).ובין לבין כל המחיקות,התסכולים והמבחנים המייאשים (תלמיד בכיתה שלי ניסח את זה במדויק-"לא משנה מה תפילו עלינו,איזה תאריכים של מבחנים תשימו לנו,חבל לנו להתעצבן ולנסות לשנות.אנחנו גם ככה חיים ממבחן למבחן") הספקתי לקרוא את הספר הנ"ל.כן,ועכשיו לספר.
כשאני בא לכתוב ביקורת,השאלה הראשונה שאני שואל את עצמי היא "מה הספר גרם לי להרגיש?".השאלה השנייה שעוקבת אחריה היא "ולמה הדבר דומה?".יענו,למה בחיים שלי,לאיזו חוויה בחיים היחסית קצרים שלי אפשר להקביל את התחושות שהספר גרם לי להרגיש.איזו צלקת נפשית,חלק מהנפש שלי אני אניח על השולחן (המטפורי) כדי לגרום לכם להבין מה הספר הזה עושה.שמחה כמו בילדות,שהייתי שמח כשקנו לי את הצעצוע שחפרתי עליו חודש שלם והיום היה נחשב לזבל טכנולוגי שאף אחד לא ייגע בו (ע"ע גיימבוי,פלייסטיישן).או אולי כאב,כמו בפעם ההיא שעקצה אותי דבורה או כשעקרו לי שן (בלי הרדמה!).או אולי עצב,כמו שעברתי לתיכון חדש בלי חברים והייתי עצוב על החברים שהשארתי מאחור.
"לא כל הנוצץ זהב",שאני משער שקיבל את שמו מהמשפט המפורסם מ"הסוחר מונציה" של שייקספיר,הוא לא ספר מובהק כל כך.לא הופך לכם את הקישקעס,לא שמח,לא עצוב,לא מכאיב וגם לא מצחיק.צדי צרפתי היה מנסח את זה כ"זה,זה,זה,זה,זה,זה ליד".ספר שהוא ליד,ממש ליד.מרחק זעיר מלעשות משהו עצום לקורא,אבל מחטיא.לא נוגע.לא מתקרב.
הכריכה האחורית מהללת את הספר,הנה היא לפניי וכתוב "סיפור אהבה חוצה מעמדות השובר את המוסכמות...".נשמע ספר סוער,הרבה התרחשויות.אבל במציאות,זה ספר עצלתיים,כיאה למסורת הבריטית.
טייג'נס (ט' בשווה ואחר כך סגול) הוא הדמות הראשית.ג'נטלמן אינטיליגנט בצורה לא נורמלית שזוכר כל מה שהוא קרא או ראה אי פעם.קצת מעצבן ושחצן,לפעמים יהיר,אבל רוב הזמן ג'נטלמן עניו וצנוע.אשתו בוגדת בו,עוזבת אותו,הוא מגלה שבנו בכלל לא שלו ומעלילים עליו עוד שלל שמועות הזויות במיוחד.אבל טייג'נס שלנו נשאר אדיש לכל.אדיש בצורה מעצבנת אפילו.מצאתי את עצמי הרבה פעמים צועק (באופן מטפורי,לא באמת צעקתי על הספר,שלא יחשבו שאני משוגע):"תגיד לי,טייג'נס יקר,אתה דביל או מה? כל כך הרבה שכל,אבל כל כך דביל!".טייג'נס הוא גאון דביל.זוכר הכול,אבל לא יודע להתנהג בחברה.יחסי אנוש שואפים לאפס.טייג'נס פשוט מתנתק,נעלם,נסגר כמו תריס של וילון.הוא לא טורח לתקן שמועות כוזבות,הוא לא טורח להגיב לאשתו שעוזבת אותו (היא חוזרת אליו רק בגלל הפחד של "מה החברה תגיד",והוא אפילו לא הניע את תהליך חזרתה).בקיצור,דביל מושלם מבחינה חברתית.אבל עולה השאלה איך אדם חכם כל כך יכול להיות כל כך סתום ואטום בעניינים חברתיים?
אפשר אולי לטעון שלא קיים כזה אדם,כל כך חכם אבל כל כך חסר יכולת חברתית.אם לא הייתי מכיר מישהו כזה במציאות הייתי חושב שזאת המצאה של פורד מדוקס פורד (שם קליט יש לומר).
הכריכה הבטיחה סיפור אהבה סוער,אבל מה שאני קראתי זה סיפור בריטי שנע בעצלתיים,בחור גאון ודביל (יש טוויסט לגבי הגאונות שלו,אתן לכם לגלות לבד.ומי שאין לו כוח לגלות אני אספר לו אחר כך) שהחברה מפילה עליו דברים אבל הוא לא טורח לעשות כלום.כן,איפשהו שמה יש סיפור אהבה עם איזו בחורה ענייה.ואיפשהו שמה דחף הסופר את עניין זכות ההצבעה לנשים.היו פרקים שקראתי בנשימה עצורה,רציתי לדעת מה יקרה.והיו פרקים שחשבתי "אלוהים מתי זה נגמר".אולי זאת הייתה כוונת הסופר,פרקים של עליות ומורדות.להשאיר אותי במתח.
אסיים ואומר שעבודת התרגום הייתה טובה,וקצת עוול שזאת הפעם הראשונה שמתורגם הספר לעברית.לגבי הספר אפשר רק להגיד שאולי מה שנחשב סוער לבריטים,לא כל כך סוער לקורא הישראלי (הוא נגע לה ביד! בפומבי! אוי,פשוט חסרי בושה)
