בדרך לבית הכנסת לתפילת ראש השנה עברתי ליד ספריית רחוב, ולא התאפקתי. הסתכלתי פנימה, בדקתי את הספרים, ולקחתי את הספר הזה שהיה מזמן ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", בעיקר אחרי שקראתי כבר את "חיים אחרים" שהוא למעשה ספר ההמשך. במהלך החג, בין תפילות לבין בישולים למשפחה המורחבת, שטיפה אינסופית של כלים וטיפול בנכדות מצאתי גם את הזמן לקרוא את הספר הזה ולהסיר אותי מהרשימה.

11 בפברואר 1910, ליו וסילבי טוד שגרים ב"קרן השועל" נולד ילד שלישי. יו בכלל לא בבית, כי הוא הולך במצוות אימו למצוא את אחותו בת השבע עשרה איזי שהסתבכה עם גבר. סילבי, לא הרבה יותר מבוגרת מאיזי וכורעת ללדת נשארה בבית. זה היה יום עם סופת שלגים, המיילדת נתקעה, הרופא לא היה יכול להגיע והתינוקת נחנקה מחבל הטבור ומתה עוד לפני שנולדה, שזה עצוב מאד אבל אלה דברים שקורים. להבדיל מרוב המקרים שבהם דבר כזה קורה, התינוקת, שתמיד קוראים לה אורסולה, מקבלת הזדמנות נוספת, ואז עוד אחת ועוד אחת. זהו סיפורה של אותה אחת, אורסולה טוד, שמתגלגלת שוב ושוב לאותם הורים ולאותו בית, ובכל פעם גורלה שונה, והחיים שלה טיפה אחרים.

מה הן המילים, שר שלמה ארצי, אם לא שתיקה. מה הוא האדם, אני שואלת, אם לא אוסף ההתנסויות המעצבות את החיים שלו. בכל פעם שאורסולה נולדת מהלך החיים שלה מקבל כיוון שונה, וכך גם ההתנסויות שהיא עוברת. ובכל זאת היא נותרת אותה דמות, שמאפשרת לקייט אטקינסון להתייחס אליה בתור דמות קבועה שהיא גם גיבורת הסיפור, ולה אותן תכונות אופי. אין לה זיכרון ממשי מאותן התנסויות חיים קודמות, אבל יש סוג של התרשמות עמומה שגורם לה להתחמק מסכנות קודמות או לפעול בדרך אחרת אין בסיפור או בעלילה הסבר מה גורם דווקא לאורסולה לחוות את כל הגלגולים האלה, וכמו הנוסע בזמן בספר "אשתו של הנוסע בזמן" זו אנומליה ספציפית לאדם אחד בלי סיבה נרטיבית ובלי ששאר האנשים מסביב יחלקו את אותה התכונה.

ברוב הפעמים החיים של אורסולה קצרים, לפעמים קצרים מאוד, ולא בהכרח טובים. ברוב הפעמים היא מתה ממש צעירה ולא מספיקה להקים משפחה משלה, באחרים היא רק "האישה הנוספת" או חווה נישואים אומללים. פרק ארוך מאוד בספר עוסק במלחמת העולם השניה ובזהויות שונות של אורסולה בזמן הזה, כרווקה, כמאהבת, כאישה נשואה, כמתנדבת בעיר מופצצת, כאם לילדה צעירה, או כאישה הנשואה לגרמני ונמצאת בגרמניה. החלק הזה מעניין למדי, בעיקר לאור הטיול שלי לאחרונה ללונדון כי פתאום המקומות המוזכרים מוכרים יותר, אבל לא ברור מה הערך המוסף של הכנסת אותה דמות למקומות שונים בעיר. את כלל הסיפורים האלה היה אפשר לאכלס בדמויות אחרות. כמובן, מלבד אורסולה, ישנן בספר עוד דמויות - ההורים שלה סילבי ויו, הדודה איזי הבליינית הנהנתנית, האחות פמלה הבוגרת והמיושבת, האחים מוריס המרושע וטדי טוב הלב שמופיע אחר כך כדמות ראשית ב"חיים אחרים".

וישנה גם אווה, הלא היא אווה בראון, פילגשו של היטלר. כי אם עוסקים במציאות חלופית או בהיסטוריה אלטרנטיבית, זה הזמן לעסוק בקלישאה הגדולה של מניעת מלחמת העולם השנייה. ואכישהו ברוב המקרים שעוסקים בנושא (ויש לא מעט) הבחירה היא להרוג את היטלר. בעוד חוקרי ההיסטוריה יכולים למנות עשרות סיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה, ושינוי של כל אחד מהם היה יכול ליצור מציאות חלופית נטולת מלחמה או שבה המלחמה נעצרת בהיקף קטן בהרבה של קורבנות, ברור לכלל סופרי ההיסטוריה החלופית שרק הריגת היטלר בהיותו תינוק או אדם צעיר היא זו שתעצור את מהלך ההיסטוריה.

לסיכום, אם לצטט את הכריכה האחורית: "אטקינסון מותחת את גבולות הפרוזה בספר המעורר למחשבה על ההיסטוריה האנושית, על שאלת הרצון החופשי ועל מגבלות ההיגיון והתפישה הכרונולוגית". ובכן "מותחת את גבולות הפרוזה" זו אמירה מכובסת. אין כאן רומן. יש כאן אוסף סיפורים קצרים, אמנם בכתיבה עשירה ובעניין רב, שלא מתלכדים לכלל רומן. חלקם היסטורים, חלקם היסטוריה חלופית, וחלקם סתמיים. לא ראיתי את שאלת הרצון החופשי עולה במיוחד. מגבלות ההיגיון והתפיסה הנרטיבית (אם כי לא הכרונולוגית) בהחלט מאתגרים, משום שמאוד קשה לקרוא את הספר בתור ספר, לפחות עד שמתחילים לתפוס מה קורה שם.

#
יש לה התייחסות ייחודית לגבי זמן, לאטקינסון. זה אחד מקווי הסיגנון הבולטים שלה. היא לא משוטטת בין עבר להווה כדי לפרט לקורא את התשתית של הגיבור שלה – טכניקה מאוסה שמשמשת סופרות שכותבות רומנים-או-מותחנים-פסיכולוגיים. היא מערבבת הווה ועבר תוך כדי הסיפור והתוצאה חיננית, אחרי שהקורא(ת) מחלים מההפתעה ואוסף אליו את הריכוז, כדי להבין מי נגד מי. אטקינסון גם לא מבזבזת את זמנה בהסברים לקורא מי הדמות שמופיעה פתאום מנהלת שיחה סתמית עם ילד, ומה תפקידה בסיפור. הקוראים של אטקינסון לא יכולים להתרווח ולהתעצל. הם צריכים להשקיע ולהתאמץ בשביל התגמול (הרב) המצפה להם.

גם בפריסת דמויותיה - שבדרך פלאית כלשהי היא מצליחה לברוא אותן מלאות, בעלות זוויות מיוחדות, בלי לכתוב דפים על דפים של תיאורים – היא מערבבת עבר והווה, מוסיפה דמויות בלי להסביר מי הן ומה תפקידן, והתוצאה חיננית להפליא ושווה את המאמץ שבקריאה חוזרת של פיסקאות, כדי להבין מי נגד מי. כל אחת מהדמויות של אטקינסון היא בעלת אופי והתנהגות מובחנת. היא מצליחה לאפיין את דמויותיה עם מעט מאד תיאורים חיצוניים, מחשבות ודיאלוגים. היא הצליחה ליצור דמות ראשית של גבר אהוד וחביב על כולם, למרות שהוא בפירוש אינו מושלם. מצד שני היא הצליחה ליצור את דמותה של ביתו – ילדה-נערה-אישה בלתי ניתנת להזדהות או חיבה ("אף אחד לא אוהב אותי". נכון, ויולה. אי אפשר לאהוב אותך. רק הוריך הצליחו, כי אהבת הורים היא עיוורת וחֵירשת).

ה-גיבורה של הספר הזה היא המלחמה. טדי היה טיס קרב במלחמת העולם השניה, והצליח לשרוד ולהיות מפקד כנף. כשקוראים את התיאורים מדהים לחשוב שאפילו כ 10% מהטייסים הצליחו לשרוד את המלחמה. אנשים צעירים – באנגליה היו צריכים להכשיר מהר מאד טייסים שימלאו את מקום הנפגעים – טסים במכונות עשויות קרטון ומודבקות ברוק, מסתמכים על עינים אנושיות שיאתרו סכנות, וטיסה מלאת סכנות חזרה הביתה, רק כדי לעשות עוד גיחה למחרת. המלחמה השאירה את חותמה על טדי, כמו שהיא משאירה חותם על לוחמים ועל מסייעים.

אה, כן. אטקינסון ממש אוהבת את השם אורסולה שהוא, נראה לי די נדיר היום וכבר נתקלתי בו לפחות בספר נוסף של אטקינסון "חיים ועוד חיים". לדברי אטקינסון בסוף הספר היא נתנה לאורסולה מ"חיים ועוד חיים" עוד חיים, שלא הופיעו בספרה הקודם.יכול להיות. הרושם שלי היה שאטקינסון פשוט התאהבה בשמות משונים (אורסולה, ויולה, סאן ו-מון) ונתנה להם חיים. הספר הזה גם נותן ביטוי לאהבת הטבע ואהבת בעלי חיים. כלבים וחיות משק, ואפילו דג זהב מסכן שאיתרע גורלו והגיע כפרס לידי ילדה שלא הגיע לה שום פרס – ודאי שלא שום יצור חי.

מצאתי אותו בספריית הבניין, והוא לבדו כבר מצדיק את המאמץ (הלא רב) בהקמתה. אימצתי בשמחה.

הי, טוב, וואו. נכנסתי לראות מה אחרים חשבו על הספר הזה, ואז גיליתי שאין. אין כאן סקירות על הספר הזה, ואני הסקירה הראשונה, אז לכבוד הוא לי. וזה קצת מוזר, אבל לא באמת, כי אמנם הספר יצא בעברית ב-2019, שזה אומר לפני שלוש שנים, אבל לא כל ספר שיוצא מגיעים לקרוא, גם אם זו סופרת מוכרת יחסית כדוגמת קייט אטקינסון, וגם אם קוראים - לא כל ספר שקוראים מגיעים לכתוב עליו. בוודאי שזה סביר בשנים האחרונות עם התעבורה באתר שהולכת ומצטמצמת.

גם אני הגעתי לקרוא אותו רק במקרה, ראיתי אותו אצל אחותי. יכול להיות שאם האוטו שלי לא היה מתקלקל באותו יום, ואם לא הייתי מניחה אותו במוסך, ואם המוסך לא היה צריך יום שלם כדי להבין שהתקלה היא לא במצתים ולא בסלילים אלא במזרקים מה שהשאיר אותי שעות בהמתנה בבית של אחותי שנמצא מרחק הליכה מהמוסך - אם לא כל זה לא הייתי מסתכלת בעיון בספריה שלה, ולא הייתי רואה את הספר. וגם היא, מסתבר, רכשה אותו במקרה ממש ובניגוד להרגלה. היא גם העבירה לי את חוות דעתה, היינו שהספר הוא מהספרים הפחות טובים של קייט אטקינסון.

אם כך, מה הם הספרים היותר טובים שלה? אז יש את "מתי כבר יהיו חדשות טובות" שסיווגתי כמותחן טוב, אבל לא כתבתי עליו סקירה, כי קראתי אותו לפני שנרשמתי לאתר ולא טרחתי לשחזר את הסקירה. בעקבות "מתי יהיו חדשות טובות" קראתי שני ספרים שהם גם מותחנים - "אקדח במערכה הראשונה" ו"מקרים אבודים", ועל שניהם חשבתי שהם בינוניים ותו לא. והספר "מאחורי התמונות במוזיאון" שאותו לא קראתי.

אה, וגם "חיים אחרי חיים" שמוזכר על הכריכה האחורית ושאותו לא קראתי, אבל כן קראתי עליו ביקורות טובות כאן באתר ועל כן סיווגתי אותו תחת הכותרת "לקרוא מתי שהוא", מה שטרם עלה בידי לבצע ואולי חבל שכך. בדיעבד עכשיו אני מבינה משהו שלאורך כל הספר חיים אחרים לא הבנתי ועכשיו הוא ברור יותר- לכל אורך הספר ישנה דמות בשם אורסולה, אחותו של הגיבור הראשי, וההתייחסות אליה פמיליארית בצורה לא ברורה. אלא אם מבינים שזה ספר המשך או סוג של, ובספר הקודם היתה אותה אורסולה הדמות הראשית. הייתי מצפ שאם ספר הוא ספר המשך זה יהיה דבר שמצוין על הכריכה, לא משנה.

אז מה יש לנו פה, אתם שואלים. נכון, צריך לספר מה יש לנו פה. אז יש את טדי טוד, שזה שם מוזר, והוא אנגלי, וכאמור הוא אח של אורסולה למי שמכיר, ואני לא הכרתי. הוא ילד, ויש לו ילדות די משעממת חוץ מזה שדודה שלו כתבה סדרה ארוכה של ספרי ילדים שגיבורם אוגוסטוס נוצר בהשראתו. אני גם הייתי רוצה כזה, וכל מה שיש לי זה סיפור שסבא שלי כתב, ואפילו לא בהשראתי, הוא רק שינה את שם הגיבורה כך שיהיה השם שלי ואני אהיה שמחה. אבל לטדי טוד יש סדרת ספרים כזאת. הוא מתבגר, ומתגייס לצבא, ושם הוא טייס, די לרוע מזלו, בטייסת שהפציצה את גרמניה במלחמת העולם השניה. נכון שזה מעשה גדול, אבל הוא לא מרגיש ככה, ולמעשה כל גיחות ההפגזה האלה מפחידות בזמן הווה ורודפות אותו לאחר מכן. הוא מתחתן עם ננסי, כותב טור קבוע בעיתון ויש לו ילדה בשם ויולה שאותה הוא מגדל כהורה יחידני ואולי לא כל כך מוצלח. או שזו רק החוויה של ויולה. ויולה עצמה היא אם די מזעזעת לילדים שהיא מגדלת באורח חיים זר לחייו של אביה, ובכל זאת נוצר ביניהם קשר טוב, לפחות עם הנכדה ושמה ברטי, ולזמן קצר גם עם הנכד, עד שמשהו משתבש. טדי מזדקן והוא מת, ויולה בינתיים מתבגרת ומשלימה עם חייה.

מה שתיארתי הוא לא בהכרח קו הזמן שבו הספר עצמו בוחר להתנהל. כמו מסלולי המטוסים מעל אירופה המופגזת המנסים להתחמק מנשק נגד מטוסים גם מסלול הסיפור מזגזג בין תקופות זמן שונות, זה מקשה על הקריאה ומתיש את הקורא במעקב אחרי הדמויות ומה קרה להן בפערי הזמן שנוצרו, וגם בתהיה מאיזה חלק בחייו טדי מנסה לחמוק שוב ושוב. האם זה קשור למה שאירע לננסי וגרם לו להיות אב יחידני לילדה יחידה? אולי. אבל מה באמת קרה לננסי מגיע בעלילה והסיפור ממשיך. האם זה מה שהיה מוקש הקשר בינו ובין ויולה? ואיך זה שאבא שכל כך מנסה להיות נחמד ולעשות את הכל כמו שצריך ובכל זאת הקשר בינו לבין הבת שלו נהיה כל כך מקולקל? מה קרה בנישואים שלה, ולמה היא גידלה ילדים בהזנחה עמוקה כל כך. אז הסיפור הולך ומתפתל הלוך ושוב בין תקופות, וזה לא קל לקרוא ולעקוב אחרי הכל. אני מניחה שגם לא היה קל לחיות את הכל. הספר הזה הוא ספר שצריך לקרוא עד הסוף כדי להבין אם הוא טוב או לא, אם הדרך המבלבלת שבה הוא מוצג היא עקרונית לתוכן או לא. והיא כן.

בסוף, זו המלחמה שמהווה ציר משמעותי בחייו של טוד. וזה ספר אנטי מלחמתי. אני לא יודעת אם זה נכון להתייחס ככה לצד של הטובים במלחמת העולם השניה, כי בנות הברית בסופו של דבר לא השמידו אנשים בהשמדה המונית וכן נלחמו במי שכן. עם זאת אטקינסון מעלה את השאלה של הכדאיות של הפצצת אוכלוסיה אזרחית של האויב במטרה לייצור דמורליזציה, והיא מפנה את שאלת העלות מול התועלת - המחיר שאנשי צוות האוויר שילמו, בחייהם ובבריאות נפשם, לעומת התועלת של המעשה למאמץ המלחמתי. אני לא מספיק יודעת היסטוריה כדי לדעת את התשובה. אבל זה הסיפור של אטקינסון, והוא אנושי גם אם מפותל ולדעתי שווה את מאמץ הקריאה.

הרעיון ממש מעניין אותה גיבורה שחווה את חייה פעם אחר פעם באפנים שונים. המחברת מתמקדת בתקופת הזמן של שתי מלחמות העולם ויוצרת פסיפס חיים צבעוני ומרתק. באופן מוזר וקצת הזוי מתחברות הגירסאות השונות של חיי הגיבורה לסיפור אחיד. לא פעם עצרתי את עצמי ושאלתי זה כבר קרה? מתי זה היה? מצד אחד האחידות של הנפשות הפועלות מול הקפיצות בזמן ובאירועים מבלבלות ומאחדות ביחד. כן לא נשמע הגיוני אבל זה עובד.
לקראת הסוף הסחרחורת הזו אותי באופן אישי קצת עייפה. הייתה הרגשה כמו בסרט שמריצים אותו במהירות שהסצינות נעות במהירות מסחררת. יתכן שזו הייתה הכוונה.
בסך הכל ספר בהחלט מעניין, לעיתים מרתק ובהחלט שווה קריאה.

ספר מקורי ומיוחד, כתוב נפלא.
יש רגעים קצת מייגעים שצריך לעבור, אך למי שמתאזר בסבלנות מובטחת הנאה צרופה.

וואי כמה שהיה מייגע להגיע עד עמוד 100 ולהרשות לעצמי להיכנע ולא להמשיך.
צעד קדימה שניים אחורה. שיעמום נוראי.

מה היה קורה אילו...
נקודת מוצא של לא מעט ספרים וסרטים, מחשבות שמעסיקות אותנו לא מעט פעמים, למרות חוסר התוחלת שבהן.
מה היינו עושים אחרת, מה היינו מתקנים, לאיזו נקודת בזמן היינו חוזרים.
הפיתוי של הדשדוש בשאלות האלו גדול כמו חוסר התועלת שבהן.
בעצם, יש תועלת מסויימת, שהרי מהמחשבות האלו בדיוק נולדו לא מעט יצירות מוצלחות.

גיבורת הספר "חיים ועוד חיים" מקבלת הזדמנויות חוזרות ונשנות לחיות את חייה.
הזיכרונות המעומעמים מהחיים הקודמים עוזרים לה לנווט את חייה ולקבל בחירות שישנו את מסלולם לכיוונים טובים יותר, או כאלו שאמורים היו להיות טובים יותר אם לא היו עוד כל כך הרבה גורמים משתנים המשפיעים על מציאות חייה.
את החלק הראשון של הספר אני מכנה: "ספר ההדרכה להורה החרדתי: דרכים שונות בהן ילדך יכול למות בשנים הראשונות לחייו". החלק הזה לא היה מהנה במיוחד עבורי. קודם כל כי אני הורה חרדתי, אבל גם כי התקשיתי להבין את הרעיון של הספר. אורסולה מתה, נולדת מחדש, הפעם ניצלת ממוות, ואז שוב. בפעמים הראשונות היא ניצלת פשוט כי יש לה יותר מזל מאשר בסבבים הקודמים, ואז מתה קצת יותר מאוחר.
כהדגמה לדרכים שונות בהן ילדים יכולים לעבור מן העולם החלק הזה יעיל במיוחד. מומלץ להורים שאננים מדי.
בהמשך הסיפור נהיה מורכב יותר. אורסולה מתחילה להיות מודעת, באופן מעורפל כלשהו, לזכרונותיה מחייה הקודמים ומתחילה לנסות לשנות את גורלה.
שינוי הגורל, כמו שניתן לצפות, הוא עניין מורכב. גורמים שמחוץ לחייה של אורסולה עצמה ישפיעו גם הם על הצלחתה או כשלונה, ואז תגיע מלחמת העולם השניה.

הספר נפתח בהתנקשות בהיטלר. זה אינו ספוילר, זהו הפרק הראשון בספר.
לאורך הקריאה תהיתי כל הזמן איך תתמודד הסופרת עם שתי בעיות:
א. איך יעצר המעגל הזה, שבו אורסולה מתה ונולדת שוב ושוב מחדש?
ב. איך תצדיק הסופרת את ההווה שלנו, שבו אנו חיים, ובו כמה חבל, לא התנקשו בחייו של היטלר?
הרשו לי לענות לכם, וזה אולי כן יכול להיחשב ספוילר:
הסופרת לא ענתה על השאלות.
ככל הידוע לקורא בסיום הסופר, אורסולה עדיין נולדת מחדש ומשנה את חייה ואולי מחר בבוקר סוף סוף נתעורר למציאות בה היטלר נהרג עוד לפני תחילת המלחמה (אבל סיכויים לא רעים שבבוקר שלאחריו נקום שוב לעולם בו אורסולה לא התנקשה בהיטלר. אמרתי לכם, זה די מסובך כל העניין הזה של שינוי הגורל).

מה שצרם לי במיוחד בקריאת הספר הוא המניע של אורסולה להתנקשות בחייו של היטלר.
אנחנו פוגשים את אורסולה, מדוכאת בסוף המלחמה, יותר מפעם אחת. אבל הפעם הראשונה שבה עולה בספר התהיה מה היה קורה אילו היטלר היה נרצח, עולה בהקשר קצת מפתיע:

<i>"אבל אם היטלר היה נרצח לפני שהוא היה נבחר לקנצלר, כל העימות הזה בין הערבים לישראלים לא היה קיים, נכון?" מלחמת ששת הימים הסתיימה בניצחון מוחלט של ישראל. "כלומר, אני בהחלט מבינה למה היהודים רצו להקים מדינה עצמאית ולמה הם מגינים עליה בלהט," המשיכה אורסולה, "ותמיד אהדתי את המטרה הציונית, עוד לפני המלחמה, ומצד שני, אני יכולה גם להבין למה מדינות ערב כל כך כועסות. אבל אם היטלר לא היה מצליח לחולל את השואה..."
"כי הוא היה נרצח?"
"כן, כי הוא היה נרצח".</i>

ובכן, מסתבר שמכל הטריגרים לבטל את מלחמת העולם השניה, ומכל הדרכים בהם מתה אורסולה עצמה באשמת המלחמה, לא נמצאה סיבה טובה יותר להרוג את היטלר מאשר ביטול הקמת מדינת ישראל.
וזה כנראה מה שנחשב "אהדה לרעיון הציוני" באנגליה בימינו. האמת שזה מסביר הרבה

חלקו הגדול של הספר עוסק במלחמת העולם השניה, בעיקר מנקודת המבט הבריטית. הבליץ, לונדון המותקפת, המלחמה בהפצצות והאובדן. בעיני, זה החלק החזק של הספר.
הכיוונים השונים שאליהם אורסולה לוקחת את חייה (ואלו שחייה לוקחים אותה אליהם) הופכים אותה לאדם שונה בגרסאות השונות של הספר. נערה מתירנית וקלילה או קרבן לאלימות שהופכת אותה לאשה פאסיבית ואומללה, אשה בודדה המזדקנת לבדה, או אשה שמנהלת מספר מערכות יחסים רומנטיות במקביל.
הבחירות שלנו והבחירות של הסובבים אותנו יכולות להוביל אותנו למסלולים שונים שישפיעו על סגנון חיינו והאופן בו אנחנו נתפסים, הספר ממחיש את הנקודה הזו היטב, אבל על חשבון ההזדהות הרגשית עם הגיבורה.

אין ספק זהו ספר שדורש השקעה,ריכוז וסבלנות.
הרעיון אכן אינו מקורי והוצג באינספור ספרים וסרטים: היסטוריה חלופית או מסע בזמן לשינוי העבר, האפשרות לחזור בזמן לנקודות מפתח בחיינו, בהיסטוריה - מה היה קורה לו... ? (אפקט הפרפר,דלתות מסתובבות,תצפית עבר של אורסון סקוט קארד ולפני שאפול הזוועתי של לורן אוליבר)
גם קו העלילה הקצר של רצח היטלר או ניצחון גרמניה הוצע כבר (ברק של דין קונץ,ארץ אבות המשמים של רוברט האריס והאיש במצודה הרמה המשמים לא פחות של פיליפ ק. דיק) ואפילו הזדמנות שנייה לחיים אחרים ( שתי פרשיות חייו המופלאות של לוקאס קאשה אלכסנדר לויד) כל אלה הציתו את הדמיון ועוררו דיונים פילוסופיים עמוקים (פארדוקס הסבא).
אבל קייט אטקינסון מציגה את הרעיון הזה בדרך משלה ,בכתיבה חיננית, סוחפת,בסיפור מעניין ובגיבורה מעוררת חיבה.

רבים לפניי פירטו את דעתם על הספר לטוב ולרע - אז אקצר במיוחד (למרות ששמתי לב כי רוב אלה שלא אהבו- לא טרחו לקרוא את הספר עד תומו):

אורסולה נולדה למשפחה אמידה בתחילת המאה ה-20 בבריטניה הספר מלווה אותה לאורך חייה ומיתותיה.
אורסולה מתה(לראשונה מיד לאחר לידתה ) וכל מוות שלה מאתחל את חייה מחדש, בכל פעם היא מקבלת הזדמנות נוספת לחיות בצורה קצת שונה לעשות דברים אחרת ולשנות את גורלה. אנו מלווים את אורסולה לאורך ילדותה ובגרותה ,
פרק נכבד -שחוזר על עצמו כמה פעמים - מוקדש ללונדון בזמן ה "בליץ", באופן אישי למדתי המון מן הפרק הזה ,כלומר כן, את יודעת שהיה בליץ ,את יודעת כמה זמן הופצצה העיר,כמה סבלו התושבים ועל העמידה האיתנה, אבל הכל בגדר מיתוס, וקייט אטקינסון הפכה את זה להרבה יותר מוחשי עבורי.
אהבתי גם את קו העלילה הקצר של חיים בגרמניה ההופכת יותר ויותר נאצית,החיים בצד השני בזמן מלחמה ממחישים כמה מיותרת היא.

דרושות סבלנות והסתגלות לאתחול הזה של החיים, זה דורש מהמוח לעשות פליק פלאק כמה פעמים, אני נהניתי מההיבט הזה,מהצורך לבנות כל פעם מחדש את הפאזל.
אחד הרעיונות החביבים עליי הוא "מה היה קורה אם" או לחלופין "אילו יכולתי לחזור לזמן X מה הייתי עושה שונה ואיך חיי היו נראים כתוצאה מכך" שמחתי לקרוא ספר שעוסק ברעיון הזה.

אהבתי גם את ההשכלה הנרחבת שאטקינסון " מלבישה" על גיבוריה . הספר מלא ציטוטים ורפרנסים מספרות המערב (לא רק שייקספיר כמו שציינה מישהי) וזה לא פוגע ברצף הקריאה.
סיימתי את הספר ואמרתי וואו!
הוא יעסיק את מוחי עוד זמן רב ,דרגתי אותו כמעולה ואני מחלקת את התואר הזה בקמצנות יתרה,
אשמח לקרוא עוד מפרי עטה.

אוייייייייייייי.

כמה מעייף. בכל פעם שהתחלתי לקרוא את הספר הזה, היתה לי תחושה מהדהדת שזעקה "כבר קראת את הספר הזה!!!! כבר ראית את הסרט הזה!!!! אלף פעם!!!!!", ואז הלמה בראשי וגרמה לי לצנוח בעייפות ולהירדם כמעט תוך איבוד הכרה מרצון, ואז להתעורר מחדש בבוקר שלמחרת, ושוב לחזור אליו מאוחר יותר בלי להט ולחוות עוד דז'ה וו ועוד אחד, עד שהבנתי את הרעיון ונטשתי אותו עוד לפני שהגעתי לעמוד 100, ולא עזר המבטא האנגלי המלבב והניסיונות לעורר אמפטיה אל הדמויות, כי גם אילו היו לי עוד חיים ועוד, הנושא הזה עדיין משומש לעייפה והגימיק חלשלוש, את השפה היפה אפשר לקרוא באלף ספרים אחרים כך שאין טעם ממש לבזבז את החיים על עוד ספר שהוא אחד ממיליון ולא אחד למיליון. לדלג לספר הבא. רעיונות, מישהו?