ספויילרים (?)

לא ציפיתי לספר על סוף העולם. אולי אם הייתי קורא אותו כשהוא יצא לראשונה בשוודית - בשנת 1946 - העיסוק בסוף העולם לא היה תופס אותי לא מוכן, אפילו ייתכן שאז, אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתי מרגיש מרומה אם הייתי מוצא ספר ולא היו כותבים בו על סוף העולם. אבל עכשיו, רחוץ ושבע בדירה ממוזגת, לא ציפיתי לקרוא על סוף העולם כשהתחלתי לקרוא עוד ספר על הרפתקאות המומינים.

והאמת, רוב הספר הוא לא על סוף העולם: הוא אולי על הלא נודע ועל איך מתמודדים אתו, הוא בהחלט על אהבה וחברות ומשפחה ועל שאר הנושאים שאתה מצפה מינסון לדבר עליהם. אבל בחצי השני כבר ברור שסוף העולם הולך ומגיע והעמודים הופכים למרוץ נגד הזמן ובשלב הזה אתה כבר עמוק בתוך הספר הזה, עמוק בתוך ספר על סוף העולם, ואתה מוכרח להמשיך עד סוף הספר בו כנראה העולם יגיע לסופו.

ובכן, אם אני מוכרח לקרוא על סוף העולם אני מעדיף שינסון תספר לי עליו. ינסון יודעת לנסח את כל גווניו של העצב מבלי לקרוא להם בשמם. היא מעבירה מולך את כל הגוונים של העצב - מהבהירים ביותר עד הכהים ביותר - וככה אתה לומד להכיר אותם, ואתה מבין שהגוון הכי כהה של העצב יהיה הגוון של סוף העולם. ואומנם קראתי ספרי אפוקליפסיה אחרים אבל מעולם לא הבנתי שסוף העולם זה אירוע עצוב. מעולם לא תארתי לעצמי. זה שיעור גדול של ינסון ועוד היא מלמדת להשלים עם זה.

בסוף-בסוף העולם, בסופו של דבר, לא נגמר. רק כמעט. וינסון משאירה אותך עם עולם קיים ויפה אבל העצב נשאר: עכשיו כבר ברור שהיופי לא מחסן מפני המוות, ההפך, הוא רק מעצים את הטרגדיה, את הארעיות. כן, טרגדיות זה דבר עצוב. אבל ינסון מזכירה: גם טרגדיות נגמרות. איך אמרה מומין אמא? "הכל עבר. אולי אנחנו איננו עוד אבל בכל אופן הכל עבר". הכל עובר, קיבינמט.

כשקראתי את הספר תהיתי לעצמי מה הייתה עושה יאנסון לחורף הישראלי, כיצד הייתה מספרת אותו, משחקת בו, ואילו משמעויות הייתה מוצאת בו. חורף שקרן יש לנו, מתחזה ושרלטן. סוודר הוא אף פעם לא הימור בטוח, מטריות לרוב אינן נחוצות וכשהן כן נחוצות הרוחות חזקות מדי והן מובסות במהרה, נכנעות אחרי דקות אחדות. לו היה עלינו ליפול אל תדרמה כל פעם שהטמפרטורות יורדות לא הייתה זו שינה נוחה במיוחד שכן מדי יום או יומיים שוב הייתה מכה בנו שמש ומעירה אותנו, קוראת לנו לצאת אל הים. ובכל זאת ברור לי שיאנסון הייתה מצליחה למצוא לנו פרשנות בתוהו המטארולוגי הזה, למצוא איזה הסבר, איזו חוקיות. יאנסון היא הקוראת בעונות, הקוראת בטבע, הניגשת אל העולם הסובב אותנו לא כתפאורה אלא כדמות נוספת בסיפור, שוות ערך לגיבורים עצמם. הראיה הזו, ההרמונית, המטיבה, יש בה קסם והקורא בספריה של יאנסון - הקורא באמת - סופו ליפול אל הקסם. די מהר קצב ליבו יסתנכרן עם קצב המילים. הדם יזרום נעים יותר. אחר-כך: הוא יבין דברים.

מהשורות למעלה אולי קשה להבין שמדובר בספר ילדים, אך זהו המצב. מומין מתעורר פתאום, בתחילת החורף, מתרדמת החורף שלו בזמן שכל משפחתו עדיין ישנה ותישן עד בוא האביב. עוד לא היה מומין לפניו שהתעורר מתרדמה. הבית שקט, אפלולי, וזר. העולם כולו זר למומין שמעולם לא ראה את העמק מכוסה בשלג ואת הנהר קפוא. יצורים חדשים, יצורי חורף, פוקדים את העמק, בבקתת החורף גרה אחת בשם טו-טיקי, וסנופקין ישוב גם הוא רק באביב. הספר הזה, המלנכולי בתחילתו, מדבר בעיקר על בדידות, על המטמורפוזות של האדם ושל הטבע. על שינויים, על יופיו של השקט. מעט מאוד מכל זה נאמר באמת, הרוב מסופר רק למי שמוכן להאזין או, לחילופין, התעורר אי פעם מתרדמת החורף שלו לראשונה בחייו ולא ידע כיצד ממשיכים - ומאז עצביו עדיין חשופים.

מומלץ.

ספר קסום ומיוחד - מאד יקר לליבי. כה שונה בכל מובן בנוף המורגל של ספרי ילדים. מומינטרול המואר והידידותי מתעורר בחורף, ופוגש מציאות שונה מכל מה שהוא מכיר - שלג, קרח, קור, ויצורים מוזרים בלתי נראים ומסתתרים, או לא מתקשרים. כל משפחתו ממשיכה לישון, סנופקין נדד דרומה, והוא מוצא עצמו בודד. כל מה שהורגל אליו מתהפך - ביתו מתבלגן ונשדד, וצורות התקשורת אליהם הורגל אינן מקבלות מענה - הוא חש שהוא לא מובן ומתגעגע לקיץ. במהלך הסיפור הוא עובר תהליך שבו הוא מתיידד עם החורף ויצוריו, ואיתו גם אנחנו - מגלה את הקסם שבמיסתורין, בשקט, ביופי הקמאי ובעוצמה של הטבע. את היופי שבדקויות והניואנסים שרק בחושך ובשקט ניתן לקלוט אותם. עד כדי כך שהוא מבקש בליבו שבני משפחתו ישנו עוד קצת ושההמיולין המרעיש והידידותי מדי יסתלק כבר. תוך כדי, בפיוטיות ועדינות רבה, נרקמים סיפורים אנושיים ודמויות ויחסים מלאי קסם. האיורים המקסימים מוסיפים הרבה, ואי אפשר שלא להתאהב ביצורים המוזרים. כל כך לא מנסה למצוא חן, כל כך נאמן לעצמו, הספר מזמין אותנו לעולם של חושך וקור, רווי תיאורי טבע פיוטיים ונהדרים, בלי מסרים חינוכיים - ואני כל כך מאושרת ונפעמת מכך ששני בני (7, ו10) בכל זאת מרותקים ומחוברים. ספר שיר.

ספר קסום ומופלא ברוח הימים ההם, שיש בו רומנטיקה ותום וליריות ויחד עם זאת מצליח לרתק ולהקסים גם את הילדים בני זמננו. שני בני, בני 7 ו10 נהנו מאד להקשיב לסיפורים לפני השינה. תארו לכם ספר ילדים שאין בו טוב ורע, שאין בו מלחמות או דברים מפחידים, שיש בו תיאורי טבע למכביר, ששפתו אינה יורדת לעם, שמדבר על הדברים הקטנים בהומור עדין וטוב לב - ועדין מרתק את הילדים. ללא ספק קלאסיקה שראויה לעמוד במדף לצד פו הדב, בילבי ועוד...הדמויות שובות לב ומתוארות באהבה ובחמלה רבה. אני אישית התאהבתי בסנופקין...ספר מלא אהבה, דמיון וקסם. והתרגום החדש ממש מצוין - הופך את הספר זמין ונגיש לילדים (התרגום הקודם היה מאד יפה, אך השפה היתה קשה מדי עבור הילדים). מחכה לתרגומים נוספים של כל ספרי הסופרת.

זהו הספר השני בסדרת התרגום החדשה .והיא עוסקת בהתמודדות מומינטרול שהתעורר משנתו באמצע החורף הסקנדינבי אל האין נודע שבבית ובחוץ, כשכל בני משפחתו ישנים את שנת החורף שלהם .

אפשר לקרוא את העלילה כחינוכית משהו ,שבו על הילד {באמצעות מומינטרול} להתמודד עם דברים שאינם מוכרים וזרים לו .ואפשר פשוט לקרוא את כפשטותם.אני תמיד בוחרת בפשטותם ומנסה להתענג ללא זרמי מחשבה של מבוגרים .

בספר הזה ישנם דמויות חדשות בעלילה מהספר הראשון:
תו -תיקי שהיא רואה את העולם בתובנות פילסופיות :"אתה מבין ,להמון דברים אין מקום בקיץ ובסתיו ובאביב .כל מי שהוא קצת ביישן וקצת מוזר.כל מיני חיות לילה ואלה שלא משלבים בשום מקום ואיש לא מאמין בקיומם...אז הם מופיעים בחורף"...."כל אחד חייב לגלות הכל בעצמו ולהתגבר לגמרי בעצמו "....
וישנה את מאי הקטנה שבשפה השוודית יש לה פרשנות ליתוש. ,ואכן היא כזאת יתושה קטנה ,מעצבנת אבל חכמה ,בעלת מרץ ותושייה ,לא יודעת מהו פחד ובעיקר אינדיבידואלית שלא עושה חשבון לאף אחד בסביבתה .מאי "היתושה" הקטנה שבתה את ליבי -הייתה פה התאהבות מהשורה הראשונה.

ישנם עוד דמויות חדשות : סלומה השברירית ,וכלב כחוש בכובע צמר בלוי -חולה הגעגועים , גבירת הכפור -היפה והחזקה ,והסנאי המפוזר שמת וקם לתחייה באורח פלא . .

מדוע הגדרתי את הספר רק כ-טוב - משום שלעומת הראשון אין בו את חדוות התעלולים וההרפתקאות ,לכן העלילה קצת מתאימה לאופי וליופי של החורף הסקנדינבי , אטי ,נשרך ועגמומי.

התרגום של דנה כספי משוודית הוא לעילא ולעילא . האיורים המקסימים של הסופרת שובים את הנשמה :.. מאי ,מאי הקטנה ...והסנאי המפוזר עם הזנב הזקור כאשר קפא למוות ....

בילדותי (שהיתה רחוקה מלהיות עשוקה) סדרת המומינים היתה להיט בקרב הילדים.
אודה ואתוודה - עדיין שמור לי מקום חמים בלב למשפחה הליברלית והפתוחה הזו שמוכנה לקבל את כולם -
מכל קצוות הספקטרום החברתי בבית אחד סביב שולחן אחד, כאשר כולם שווים ונחמדים.

בתחילת הספר מצורף מכתב (מתורגם לעברית אמנם) שכתבה המחברת - בשגיאות כתיב מכוונות,
המיועד לילד הקורא את הספר ובו הקדמה מאוירת ונחמדה על גיבורי העלילה - בכל זאת, אז לא היתה עוד סדרה והיום הילדים לא מתעניינים בה לצערינו.
הדבר הזכיר לי את אחרית הדבר בספרו של אריך קסטנר "שלושים וחמישה במאי" ואין ספק בליבי שהילדים יהנו כשיקראו בו.
בסופו של הספר אחרית דבר מאת דנה כספי - שגם תרגמה את הספר בצורה נאמנה לדעתי ושמרה על רוב השמות מהסדרה העברית.

נכון, לא מדובר בספר ילדים שמנסה לחנך את הילד כמו שאר סיפורי הילדים המוכרים
ואולי בגלל זה הוא כ"כ אהוב על ילדים בעולם.

כל דמות מייצגת לרוב אספקט אחר של האדם, אך כולם משתלבים זה עם זה בבית העגול הכחול שעל הגבעה הירוקה
אי שם.. בעמק המומינים.

סיפור זה ספציפית מספר על מציאת מגבעת המכשף - פרק שזכור לי היטב ואחד האהובים עלי ביותר.

בסולם שלי: 5 סמיילים

יצירת מופת! טובה ינסון הייתה אישה דגולה. איוריה, דמויותיה, מאפייניה של כל דמות... לגברת ינסון היה דמיון מפותח ביותר ונשביתי בקסמיה (עוד קודם לכן, בספריה שטרם תורגמו) בעודני ילד לעולמי עד.

"אני בטוחה שראיתי שני עכברושים מתגנבים לתוך המרתף. סניף, רוץ למטה ותביא להם קצת חלב!"

"היא לא הייתה גדולה במיוחד וגם לא נראתה מסכנת. אבל כלם הרגישו פשוט שהיא מרשעת נורא ומסגלת לחכות בלי סוף".

סנופקין נגן את "כל החיות הקטנות קושרות סרט לזנבן".

אהבה ממבט ראשון .מהדף הראשון, מהאיור הראשון ,מהמשפט הראשון .יש רגעים בחיים שאפשר להרגיש אושר גדול ללא גבול וללא התניות .אלו הרגעים שעברו עלי כאשר קראתי ,גמעתי את הספר .
הספר הזה עבר מתחת ל"רדאר"של תודעתי וידעתי בתקופה שבה בנותי היו קטנות .השבוע שאלתי אותן אם הן ראו את הסדרה בטלוויזיה,תשובתן הייתה חיובית . אבל אני פגשתי את היצירה הזאת פעם ראשונה עכשיו כאשר מחצית מחיי מאחורי. ואם כך כנראה שלא פסו הדברים הטובים בחיים עדיין.
אני מודעת לכך שיש לי "שריטה עמוקה" כאדם בוגר בכל הקשור לספרות ילדים ונוער במיטבה ,אבל אהבות אמתיות לא בוחרים, מסתבר שהן בוחרות אותך,גם אם החלו להנץ בגיל מאוחר מהילדות והנעורים .
ובאשר ליצירה הזאת- הכרתי אותה לראשונה כאן ועכשיו בהוצאה הזאת ובתרגום הנהדר והמוקפד של דנה כספי,אשר תרגמה ישירות מהשפה השבדית .ואת האיורים המיוחדים של הסופרת עצמה ברישומיה את דמויות המומינים , ובמיוחד: סנופקין, המיולין,פונפון ובונבון או בשמם הישן קונצי ובובי והגרוק הנהדרת .
מסתבר שיש ספרים שאין להם יכולת קיום משל עצמם ללא האיורים בספר והפוך.כמו שלא ניתן להפריד את הרוח משריקתה כך אי אפשר להפריד את הספר מאיוריו אלו של המחברת .
וכן יש משפטים נצחיים:
-"לאן הן שטות{הסירות}?-שאל מומינטרול."
-"למקומות שאני לא שם -אמר סנופקין "
-"שלום -אמרה סנורקה -אתם יודעים שסנופקין יצא דרומה?"
-"בלעדי!! -אמר סניף בזעם".
-"כל אחד צריך להיות לבד לפעמים- אמר מומינטרול-אתה עדיין קטן מכדי להבין את זה ...."

ולכן -חי זנבי - שאי- אנפשר שנלא לנאהוב את הנספר
הנזה ואת ינצוריו- המומינים,{בשפת פונפון ובונבון.}

למי שיש ילדים בטווח הגילאים שבין 4 ל-10 חייב לרכוש את הספר הזה שיצא בתירגום חדש ומוצלח במיוחד. ישבתי עם שני ילדי וקראתי לם את הפרק הראשון וביחד רכבנו על עננים יחד עם המומינים. פשוט מקסים...