*ערים עם שחר – מפלי הצללים 2*
אמ;לק: כן או לא? בערך באותה רמה של הספר הראשון, אז גם כאן, אתם יכולים לנסות, הוא לא נורא בכלל
תקציר מגב הספר:
מרגע שקיילי מגיעה למחנה 'מפעלי הצללים', היא שואלת את עצמה: מה אני? ( =^.^= ממש כמו המם ההוא עם האוגר, וזה מצחיק כי היא גם שואלת את עצמה הרבה פעמים "איך כל ההזויים עליי?" =^.^= ) כשהיא מוקפת ערפדים, אנשי זאב, משני-צורה, פיות ומכשפות, גם קיילי רוצה לפענח מה הזהות העל-טבעית שלה. ועכשיו זה דחוף מתמיד, כי מדי בוקר, עם שחר, פוקדת אותה רוח רפאים ומתעקשת שמישהי שקייל אוהבת תמות עד סוף הקיץ - ורק קיילי יכולה להציל אותה. אילו רק ידעה את מי היא אמורה להציל, ואיך?
ובתוך כל זה - ליבה של קיילי קרוע בין איש-הזאב היפהפה לוקאס, שעזב את המחנה עם אחרת, אבל עדין פוקד את חלומותיה; ובין דרק, הפיי-למחצה, שתמיד עומד לצידה ורוצה יחסים רציניים יותר... ( =^.^= משולשי האהבה האלה בכלמקום עוד יעשו אותי בולמית =^.^= )
ובינתיים, משהו מהצד האפל של העולם העל-טבעי מסתתר במחנה 'מפלי הצללים' ומאיים על כל מה שיקר לקיילי... תוך שהוא מקרב אותה עוד יותר לייעודה האמיתי. ( =^.^= פמפמפאאאאם =^.^=)
ומה אני חשבתי:
בספר הקודם קיילי כיסחה כנופיית ערפדים וגילתה את זהותו של אביה האמיתי, אבל זה לא אומר שכאן נגמרות לטינאייג'רית הבעיות!
למשל – היא עדיין לא יודעת מי היא, והיכולות החדשות שמופיעות אצלה לאחרונה ממש לא עוזרות לפתרון התעלומה, כי הן בערך מיקס של יכולות מכל המינים של היצורים העל-טבעיים (אגב, ידעתם שאחת מהיכולות של אנשי-זאב היא הגדלת ציצים פלאית? כנכן שמעתם נכון, בספר זה הציצים של קיילי יהפכו מסתם מדהימים ל...קסומים. איך יגיבו על כך הבנים?!)
ולמשל – רוח רפאים חדשה התחילה לרדוף אותה, להעיר אותה כל יום עם שחר (ערים עם שחר הבנתם?!) למלמל דברים חסרי פשר על סכנה שקיילי חייבת לעצור ולהיעלם בלי באמת להביא תועלת.
ולמשל – מיהי הנוכחות המסתורית והקריפית שעוקבת אחרי קיילי? ערפד? או סתם הסוטה השכונתי? (אני די בטוחה שאחרי כל מחנה לבני-נוער אמור לעקוב סוטה שכונתי אחד לפחות, ואם הוא צריך לבחור אחרי מי מבני-הנוער לעקוב, הוא בטוח יעקוב אחרי זו עם הציצים הקסומים)
וכמובן – למרות שלוקאס עזב את המחנה ובכך קיווינו כולנו שפטר אותנו מעולו של משולש האהבה המאוס – כפי שמבטיח התקציר, משולש האהבה חי וקיים. לפחות, הסופרת נמנעת מלהשתמש בשורש א.ה.ב, והופכת אותו למעשה למשהו שהגיוני שאשכרה יקרה במציאות: משולש חרמנות. במקום להרהר הרהורים ארוכים ונוגים ברגשות ענוגים כמו גיבורות הרומנים הרומנטיים הגרועים ביותר, קיילי תוהה לגבי מה שקורה לה כמו שהיא תוהה לגבי כל שינוי אחר שהתחולל בגופה בספר: למה פיתחתי תאווה פתאומית לדם? למה קיבלתי פתאום יכולות פיזיות של הגרין האלק? למה הציצים שלי קסומים? ואיך זה יתכן שאני חרמנית במידה שווה על שני בנים, בלי שום קשר לעובדה שאחד מהם חביב, אדיב ומקסים כלפיי, והשני ברח מהמחנה עם האויבת המושבעת שלי? למה כשאני רואה אותם אני חושבת רק על סקס? כולם במחנה בטח חושבים שאני כל-כך זנותית! אלה מחשבות שללא ספק עברו מתישהו בראשה של כל בחורה, במיוחד בתקופה הורמונלית סוערת כגיל שש-עשרה, ולכן לא גרמו לי לגלגל עיניים (שלא תטעו אבל, הדמויות של דרק ולוקאס עצמם עדיין שטוחות כקרטון ואמינות כנאום של ביבי. בנים אמיתיים לא מדברים כל-כך הרבה על רגשות, אומרים דברים כמו "זה בסדר, אני אחכה ככל שידרש למתי שתשלימי עם ההורמונים המשתוללים שלך ותהיה מוכנה, הדבר האחרון שארצה הוא להאיץ בך" (ועוד אמור להיות מדובר בבחור עם קילומטראז' של ארבע בנות? שאגב איך זה בכלל אפשרי אם הבחור בן שש-עשרה, הוא עובד כג'יגולו או מה) או כותבים מכתבי אהבה משתפכים. אבל נו, לפחות יש במשולש הזה צלע אחת אמינה, שזה אחת יותר מברוב משולשי האהבה).
אני אישית הבנתי די מהר מה רוח הרפאים עם בעיות התקשורת ניסתה להגיד, ודי התעצבנתי על הזמן שלקח לקיילי להבין את זה. קווי עלילה נוספים (כמו היצור המסתורי והקריפי שעוקב אחרי קיילי) פיצו על זה במידת מה.
מה הכי אהבתי בספר? דלה ומירנדה. אין כמוהן. גם אני רוצה כאלה חברות הכי טובות אלימות ומרושעות אך נאמנות. גם הדמות של קיילי המשיכה להתבגר ולהתפתח, נעשתה מודעת יותר לרגשותיהם של אחרים (ואפילו התחילה לקלוט אותם בכשרון כמעט פייתי), אכפתית ומבינה יותר, ולמרות שעדיין נשאר בה מהטינאייג'ירית האגוצנטרית שחושבת שהעובדה שהוריה התגרשו היא עוול שהם עשו לה אישית ושלהיות פריקית ושונה זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לנערה, היא התפתחה מספיק כדי שממש אחבב אותה.
מה הכי שנאתי בספר? הולידיי. איכשהו היא הפכה מבת-אדם (כלומר, פיה) בשנות העשרים לחייה, מה שאומר שהיא אמורה להיות אימפולסיבית ובעייתית רק קצת פחות מטינאייג'רית, לפיה סנדקית, אבל מהסוג המושלם והמעצבן: אפשר לדבר איתה על הכל, החל מלקבל עצות לגבי בנים ועד לייעץ לה עצמה לגבי בנים, הקול שלה תמיד סבלני ומבין והחיוך שלה תמיד טוב לב, והיא מדברת כמעט אך ורק בפתגמים שחוקים ואמרות-שפר חסרות משמעות. הנה תמצית ממה שהיא הצליחה לומר בשיחה אחת עם קיילי, להמחשה:
"בסופו של דבר תדעי מה לעשות, אני מאמינה בזה לגמרי"
"אף אחד לא מבין הכל, קיילי. יש דברים שאמורים להיות חידה"
"כשדלת אחת נסגרת, תחפשי דלת אחרת. ואם אין דלת אחרת, תחפשי חלון"
"החיים לא אמורים להיות קלים. ככל שמשהו הולך יותר בקושי, כך גדל גם הגמול"
חכם סיני זקן אמר פעם, אין לך זכות לדבר כמו חכם סיני זקן אם אתה לא חכם סיני זקן. הולידיי, את מדריכה צעירה וחתיכה במחנה קיץ, באמש'לך כנסי לדמות.
זהו. אני לא חושבת שהספר הזה נופל או עולה באיכותו משמעותית מהספר הקודם בסדרה, אז אם נהניתם ממנו תהינו גם מהספר הזה, ואם לא, אין טעם לצפות למשהו שונה בהרבה.
