אני פשות אוהבת את הספר הזה ואת כל הסידרה שלו זה פשות אחד הספרים האלופים שיש

קראתי בעבר די הרבה ספרי פעולה או ריגול למיניהם, שהייתה לפניהם מטרה אחת: להיות סרט. כלומר, להיקרא באותה צורה שבה רואים סרט. שיהיה קליל, כיף, מצחיק, עם אקשן טוב - כאלה מין דברים. כמעט כולם נכשלו, חוץ מסדרת הספרים הזאת של ברנדון סנדרסון.

בסיכום, המחשבה שעברה בראשי כשסיימתי לקרוא את הספרים הייתה: זה סרט אקשן מעולה. לקח לי רגע להבין שבכלל מדובר בספר. זה כמעט לא מורגש. האם זה דבר טוב? האם לזקוף את זה לזכותו של הספר, או לחובתו?

לפני כן, אולי כדאי שאציין כי זהו הספר הראשון של ברנדון סנדרסון שקראתי אי פעם. שמעתי עליו; כמובן, כחבר בקהילת חובבי המדע-בדיוני והפנטזיה לא יכולתי שלא לשמוע עליו. אבל איכשהו ספריו כמו ריחפו מעל לרשימת הקריאה שלי מבלי שיכנסו אליה באמת. חששתי מאוד מספרי הפנטזיה שלו. יש הרי כל כך הרבה ספרי פנטזיה אפיים בעולם, וכמעט כולם די חוזרים על עצמם, ואני לא רוצה להיכנס למעגל של ספרים שהם אותו הדבר כל הזמן. בממלכת הפנטזיה האפית נשארתי בעיקר במחוזות טולקין, איפה שבטוח. לא רציתי לקרוא ספרי פנטזיה אפית שלא נכתבה על ידי מקצוען מוחלט, מבחינתי ספרים מסוג זה צריכים ממש להתבלט כדי שאקדיש להם תשומת לב. בכל זאת, רציתי היכרות בסיסית עם כתביו של סנדרסון, כי שמעתי עליו ביקורות לא רעות. אז ניגשתי אל הטרילוגיה הזאת, שהיא לא פנטזיה, אלא יותר מדע בדיוני. היא הייתה נראה קלילה בהרבה מהספרים האחרים שלו (גם פיזית) וניגשתי לעבודה. קראתי את הטרילוגיה.

איך היה? כיף, כיף, כיף, כיף, כיף.

נתחיל מהעלילה (בלי קלקלנים). לפני עשר שנים, הופיע מעין פרץ כוח אדום בשמים המכונה "אסון" (לא יודע מה אני חושב על תרגום המושגים בספר הזה), והוא העניק לאנשים אקראיים ברחבי העולם כוחות על אנושיים. אלא שבמקום להשתמש בכוחותיהם לטובה, אנשי העל הנקראים "נפילים" (על התרגום הזה אני יודע מה אני חושב, ולא אומר את דעתי כאן מחמת הצנזורה) משתמשים בכוחות העל שלהם כדי לדכא, להשמיד, לשלוט ובגדול להיות נבלים. אביו של דיוויד, גיבור הסיפור, נהרג בידי הנפיל הגדול מכולם, לב-פלדה, ומאז הוא מתכנן את הנקמה שלו. אבל איך נלחמים בחצי-אל שיכול להרוג כל אחד בשבריר שניה? למזלו של דיוויד, קיימת קבוצה בשם "הנוקמים" (על התרגום הזה אומר כי המתרגם של הספר ככל הנראה לא יודע דבר וחצי דבר על עולם גיבורי העל) שנוסדה למען מטרות כאלה בדיוק. דיוויד מצטרף אליהם, ומתחיל לתכנן יחד איתם את מפלת שלטונו של לב-פלדה ושחרורו של העולם מנפילים.

זה היה הספר הכי קל לקריאה שנתקלתי בו אי פעם. יש בו כל מה שאפשר למצוא בסרט פעולה טוב: עלילה טובה ומורכבת, אבל לא כזאת שקשה לעקוב אחריה, אתנחתות קומיות, קטעי פעולה עוצרי נשימה (עצרתי פיזית את הנשמה בהרבה מאוד קטעי לחימה פה) וכיף חיים אחד מתמשך. העלילה לא עוצר לרגע: הכל קורה מהר, דבר אחר דבר, אבל הסופר נותן לסיפור גם לנשום מדי פעם בפעם, ומנצל את הזמן הפנוי מלחימות לתכנון לחימות, או כדי להכיר טוב יותר את אחת הדמויות. העולם נבנה יחד עם העלילה - וזה עולם מורכב ומעניין עם חוקים משלו שקל מאוד להיכנס אליהם בתור קורא. הדמויות? פשוט תענוג לקרוא. ברור, יש לנו פה את הסטריאוטיפים הרגילים של "הגיבור הגמלוני אך החביב", "הבחורה היפה", "המנהיג המתוסכל", "האתנחתא הקומית" - אבל אתם יודעים מה? אם מוציאים לפועל את הקלישאות האלה בצורה טובה ומקצועית, ומחדשים כל מני דברים פה ושם, מפתחים קצת את הדמויות - אין בזה שום דבר רע. הדמויות מרגישות רעננות למרות שראינו את שכמותם אלפי פעמים לפני כן.

זה פשוט, אבל לא מזלזל באינטליגנציה של הקורא. הבדיחות מטופשות, אבל עדיין מצחיקות. העלילה קלילה, אבל גם לא מפחדת לקחת דברים מסוימים צעד אחד קדימה ולהיות אפלה מאוד מדי פעם. התפניות העלילתיות - ויש הרבה כאלה - לא הצלחתי לצפות אף אחת מהן, והן כולן שירתו את העלילה היטב והזניקו את העולם ואת הסיפור קדימה. האם זה פורץ דרך? בשום צורה בכלל. הוא גם לא מנסה להיות כזה. באחת הביקורות הקודמות כתוב שאפשר בקלות לשים את סמל "מארוול" על הכריכה, ואני מסכים עם הקביעה הזאת. אבל אני אוהב מארוול. אני אוהב ספרים כבדים, פורצי דרך, משני חיים, חדשניים, אבל אני גם אוהב לקרוא בשביל הכיף. ואפילו כאן, מתחת לכל מעטה הכיף יש כמה וכמה רעיונות יפים על האנושות, על יצרי בני האדם, וכל זה דרך סיפור קל ונעים לקריאה. נו, מה צריך יותר מזה?

זה לא כבד, אבל זה בהחלט לא ספרות זבל. ברנדון סנדרסון הוא מקצוען. הוא יודע טוב מאוד מה הוא עושה, ואיך להוציא את זה לפועל. האם זה ספר שחובה לקרוא? ממש לא. בדיוק כמו שזה לא חובה לראות סרטי פעולה כיפיים. אבל זה נחמד, זה מעביר את הזמן מבלי לבזבז אותו. והכי נחמד, אני יכול להמליץ על הספר הזה גם למי שלא אוהב לקרוא. זה היה ממש כיף: אחד החברים שלי, מישהו שלא קרא כלום כבר שנים על גבי שנים, רצה להתנסות שוב בעולם הזה. נתתי לו את הטרילוגיה הזאת בלי לחשוב. הוא נהנה מאוד, למרות שקשה לחזור שוב לקרוא אחרי כל כך הרבה זמן. קראתי את הטרילוגיה הזאת ממש מהר יחסית (ארבעה ימים) והתלונה היחידה שלי היא שזה נגמר מהר מדי.

ברנדון סנדרסון הוא מקצוען, לפחות בכל הנוגע לפעולה ומדע בדיוני. מעניין איך הוא בפנטזיה אפית. הספר הזה גרם לי לחשוב שוב בנוגע לשאלה האם אקרא אותם או לא.

כדאי לנסות.

זה ספר של ברנדון סנדרסון, אז כמובן שבאתי מפוצצת בציפיות. אני לא יכולה להגיד שכל הציפיות שלי התממשו ובאו על סיפוקן, אבל בגדול זה אחלה ספר, אם זה מה שאתם אוהבים.
הרעיון מקורי והעלילה כתובה בצורה זורמת וברורה וגם כמובן מאוד משעשעת. הרקע לעלילה לא מאוד מתוחכם, אבל מאוד מבוסס ובלי חורים.

זה הכל.

אחלה ספר ראשון בטרילוגיה שרק אותו קראתי עד כה
מראה מה היה קורה אם כמעט כל מי שמקבל כוחות על משתמש בהם לרעה ולא כמו בקומיקס הרגיל כמו סופרמן
ואיך אנשים רגילים עומדים להתמודד עם עולם כזה

טוב, אז הספר הזה שלעצמו נחמד מאוד- עלילה סוחפת, קצבית והכתיבה טובה.
אבל.
על כריכת הספר כתוב ברנדון סנדרסון. בדרך כלל ספרים שהשם כתוב עליהם יהיו ספרים לא טובים- מעולים, אדירים בדירוג של 1-10 הם יהיו 9.6. אבל הספר הזה פשוט לא. הייתי מדרג אותו אולי ב3. הו, הוא נחמד בהחלט וכל מה שכתבתי קודם, אבל מברנדון סנדרסון אתה מצפה להרבה יותר מזה- על כריכת לב פלדה יכול להתנוסס בגאון הסמל של מארוול. וזאת לא מחמאה לספרי פנטזיה
אבל למרות זאת לא הצלחתי להניח את הספר עד 2 בלילה כדי לקרוא. אז מומלץ בתור ספר קליל לריענון, בלי לצפות לגדולות ונצורות כמו הערפילאים וגנזך אורות הסער

הקריחה אומנם לא כול כך מזמינה אבל איזה ספר יפה יש תיחקום בישביל להבין צריך לחשוב גיבורים מצוינים טובים אבל לא מושלמים מידי והחלק האהוב אלי בספר זה שהם גם נחשלים אהבתי שהאי שדיוויד נדלק אלאה לא קופצת עלב ישר ושזה לא מרקז הספר וכמובן אהבתי את הסוף ששוב לא מושלם אבל באחלת ניתן כיצור בעיני ספר מצויין למי שקבר קרה פנטזיה ומבין בזה

אני אוהבת את הספרים של סנדרסון, אהבתי את סדרת הערפילאים, אהבתי בטירוף את אלאנטריס
אבל מהספר הזה התאכזבתי, היה מידי נוערי בשבילי, הרעיון היה טוב, אבל משהו התפספס וסיימתי לקרוא ספר בינוני שלא עושה חשק להמשיך את הטרילוגיה.

"אבל זה סדרת נוער" אתם אומרים "למה חשבת שאת נכנסת? ולמה בכלל את מתלוננת על זה שסדרת נוער מתנהגת כסדרת נוער?" אתם ממשיכים....
נכון נכון, אין לי זכות להתלונן. סורי. אשמתי. (אבל אני אוהבת את הספרים של סנדרסון.... אז חשבתי שאולי... אבל אני מבינה, הצדק איתכם, אחדל להתלונן)

ספר מעולה, לטעמי הרבה יותר טוב מהראשון.

מבחינת העלילה הספר מרתק יותר ונותן לנו כל מיני תשובות לשאלות שנשאלות בספר הראשון ובנוסף מעלה שאלות חדשות.
הדמות של דיוויד מתפתחת ובכלל כל הרעיון של הספר השני הרבה יותר מרענן מניוקאגו האפרורית שהכרנו ב-"לב פלדה".

כמובן שגם כאן יש טוויסטים מעניינים, מחכה כבר לקרוא את השלישי!

לא הכי פייר לכתוב ביקורת על הספר האחרון בטרילוגיה בלי להזכיר את השניים הקודמים.
בפרט, כשמהספר הראשון נהנתי הרבה יותר.
אז אשלח אתכם לקרוא את הביקורת של אלון על לב-פלדה, ואמשיך מכאן.
----------
ובכל זאת, קצת רקע.
בעולם דיסוטופי, בעקבות "האסון", אנשים מן השורה מקבלים כוחות על, שאם להשתמש בהגדרה של אלון "נלקחו כמדומה ממוחו הקודח של ילד היפראקטיבי ורב-דמיון בן שבע שגדל על דיאטה של סוכרים וקונסולות משחקים". האנשים האלו, עם כוחות העל, מכונים נפילים.
למרבה הצער, כוחות העל, מגיעים עם אכזריות, אגואיזם מוחלט ורצון לשלוט.
למרבה המזל - הם מגיעים עם חולשה אחת סודית שיכולה להפיל את הנפיל.
הטרילוגיה מספרת על עלילותיו של דיויד, נער בעל אובססיה לנפילים. ולמטאפורות.
דיויד להוט להצטרף לחבורת "הנוקמים" - היחידים בעולם שמתקוממים נגד הנפילים ומצליחים לפגוע בהם, ולעזור להם לחסל את לב-פלדה שהרג את אביו.
הניסיון לגלות את החולשה של לב-פלדה ואת הדרך להשתמש בה, היא סוג של תעלומה בלשית, שגרמה לי לחייך חיוך גדול בסיום הספר. יופי של תעלומה, שכל הרמזים לפענוחה נמצאים מול עיני הקורא לאורך כל הקריאה, ובכל זאת - לא עליתי על זה.
בנוסף, אקשן, הומור (הרבה ממנו מבוסס על המטאפורות שהוזכרו לעיל. יכול להיות שאיגוד המורים לספרות בארה"ב משלם לסנדרסון תמורת החדרת מושגים ספרותיים למוחותיהם של התלמידים בדרכים יצירתיות?) ושניים או שלושה טוויסטים מפתיעים יותר או פחות הופכים את הקריאה לחוויה מהנה.
***
ואז הגיעו השניים הבאים, ואמנם אי אפשר להגיד שהיו רעים, אבל גם לא שהם עמדו בציפיות.
הספרים הבאים עומדים בסימן המשבר של כל טרילוגיה דיסוטופית בהסתיים הספר הראשון: אוקיי, הצלחנו. עכשיו מה?
לב-פלדה נהרג, דיויד הצטרף לנוקמים, אבל העולם עדיין מלא בנפילים אכזריים ושתלטנים, וקשה יותר לגבש תוכנית ברורה ופשוטה לטיפול במצב.
בכל זאת, במרכזו של כל ספר עומדת איזושהי תוכנית, אבל משהו מהקסם... עובד הרבה פחות.
יש הומור, יש קסם, יש דמות ראשית של חנון לכאורה שהוא תכלס סוג של גיבור.
אבל הטוויסטים פחות מפתיעים או דרמטיים, יש עדיין כל מיני כוחות על, אבל כוח העל המרכזי שהספרים סובבים סביבו לוקח את כל הסיפור לכיוון... אחר. ולא מפתח אותו מספיק, חוץ מאיזו תוספת דביקה ולא נחוצה להפי אנד שיגיע בסיום. תעלומות נפתרות, ואז נפתחות מחדש, ובסוף נשארתי קצת מבולבלת: רגע, אז אנחנו יודעים או לא יודעים מה גורם לחולשות של נפילים? הבנו או לא הבנו איך נפיל יכול להתגבר על האכזריות והאנוכיות שמגיעות עם הכוחות?
לגבי דיויד, אפשר אולי לומר שהוא מתפתח, מהחנון שהוא היה בספר הראשון לחנון גיבור בעל כישורי מנהיגות. עיקר ההתפתחות שלו, בכל אופן, נעןץ בכך שהוא סוף סוף לומד את ההבדל בין מטאפורה לדימוי. מורים לספרות, כבר אמרתי?
***
אבל אני חושבת שמה שהיה הכי חסר לי הוא שבסופו של דבר... לא היה אכפת לי מספיק מהדמויות ומה יקרה להן.
הומור, שנינות ויכולות אלתור - הכל נחמד, אבל לא מספיק בשביל ליצור דמות שתתממש מול העינים ושיהיה לי באמת אכפת ממנה. גם דיאלוגים משעשעים ונשיקה פה ושם לא יוצרים מערכת יחסים מעניינת מספיק.
אני לא מתלוננת פה על מחסור בעומק רגשי ופסיכולוגי, כן? לא בז'אנר הזה. מדובר במשהו, שאין לי מושג איך להגדיר אותו, אבל יש לא מעט כותבי רבי מכר נוסחאתיים שיודעים ליצור אותו. ולגרום לקוראים להפוך דף אחרי דף כדי לדעת את התשובה לשאלה הכי בסיסית: מה קרה לגיבור בסוף?
וכאן זה לא כל כך קרה. כלומר, הרבה סקרנות מה יקרה בסוף, אבל לא מה ייקרה לדמויות אלא לעולם שנוצר כאן, למעגלים שנפתחו וצריכים להיסגר איכשהו.
אולי זו אני, אולי זה מצב הרוח שאיתו הגעתי לקריאה, ברור שבסופו של דבר זה עניין של טעם.
אבל אני נזכרת במה שכתבתי על הספר האחרון של הערפילאים, ותסלחו לי שאני מצטטת את עצמי:

ואחרי כל זה, הסוף קצת ביאס אותי.
לא לגמרי סגורה על הסיבה, ומכאן עלולים להיות ספוילרים.
קצת כי ניחשתי מההתחלה מי הוא גיבור העידנים.
קצת כי הסוף פשוט... מבאס. עצוב קצת.
וקצת להפך, בגלל שהסוף לא העציב אותי, איכשהו. בדרך כלל אחרי שנקשרים לגיבורים ואוהבים אותם, כשהם לא מקבלים את ההפי אנד שלהם זה נורא עצוב, ופה זה איכשהו לא עבד.

אז כאן, סנדרסון טווה הפי אנד מחושב היטב, כזה שמדלג על כמה דמויות משנה כי די, נו, כמה קיטש אפשר להיות, אבל נותן לדמויות המרכזיות את מה שהן רוצות.
ועדיין, לא מספיק אכפת לי.
ואני מתחילה לחשוב שסנדרסון מצליח לבנות דמויות קצת פגומות, עם סיפור חיים נוגע ללב, והרבה פוטנציאל על סף התממשות, ולאורך הטרילוגיה הופך אותן לדמויות הראיות מדי, לא מתפתחות מספיק, לא מעניינות מספיק. עד שבסוף - כבר לא באמת אכפת לנו.
ואפילו ההומור לא מצליח לפצות על זה.