איזה כיף שיש חנוכה ויש זמן אקסטרה לשבת ולקרוא...
הטרילוגיה הזו יושבת אצלי על המדף כבר הרבה זמן. אז נכון שיש לי מדף עמוק ועמוס במיוחד, אבל באמת שכבר הרבה זמן הצצתי לעברו בחשד של האם הוא יהיה טוב כמו שאני חושב שהוא צריך להיות. גדלתי על ספרי ממלכות נשכחות ורומח הדרקון, ובכל פעם שאני משיג עוד ספרים שאין לי בעברית אני מתרגש ומחכה כבר לקרוא אותם.
בתור מבוגר אני מחפש פעימות של בריחה מהמציאות, ולכן אני פונה בעיקר לפנטזיה ומדע בדיוני שיספקו לי את הצורך הזה. והספר הזה הוא בהחלט מה שהייתי צריך.
בניית העולם של סיינסין היא מצויינת, הדמויות שלו מעולות, החיבורים שהוא עושה בין הדתות השונות מרגשים, והעלילה מתפתחת לאורך הספר בצורה מהפנטת, עם קרשנדו אדיר. הספר לקח אותי חזרה למעונות הפנטזיה הקלאסית עם קסמים אדירים, ריבוי אלים תככניים, גיבורים בעל כורחם ודמויות נפלאות בעלות עבר עשיר ומגוון שמתחברים כולם יחד לסיפור רב גוני ומיוחד.
כן, זה ספר לחובבי פנטזיה עמוקה, כן זה ספר עם כל מיני זוועות ואפלה נוראה, וכן זה ספר למבוגרים שלכן לא מתאים לכל אחד, והוא אפל כמו שהעולם שממנו הוא יוצא צריך להיות לדעתי. מי שמחפש סיפור מנצנץ עם כל הדברים הטובים שעולמות פנטזיה יכולים לתת, שלא יחפש את זה כאן.
תהנו...

הקללה הוסרה מקלמבור, ביין וטורם מתו וטנטרס הוצלה
וחשוב מכול לוח הגורל נמצה והחבורה בדרכה למי-מצולות.
עכשיו כשקלמבור חופשי הוא נחוש בדעתו לעזור לכל הנזקק,
ובאחת הפעמים האלה הם מגיעים לכפר מושמד של בני מחצית,
השורדים גונבים את כל רכושם של הגיבורים ושורפי את ספר-הלחשים של חצות,
במחנה של בני המחצית הם פוגשים את חמקמק שמבקש להצטרף אליהם בתקווה
לתפוס את הקבוצה של הזנטילים שהשמידו את הכפר, למרות שסיבותיו לא אפופות במסתורין הם נותנים לו להצטרף.
בינתיים סיריק וקבוצה של הזנטילים שלו ממשיחים לרדוף אחרי חצות והלוח שברשותה.


לדעתי זה הספר הטוב בסדרה כנראה בבגלל שהסופר הוחלף
וסגנון הכתיבה שונה, מה שקצת מבלבל בהתחלה אבל מתגברים.

בסופו של דבר אני נותן לסדרה 3 כוכבים.

האלה מיסטרה מתה, הממלכות בכאוס, והקסם משתבש.
אל הסבל ביין תוקף את עמק צל,
ועכשיו אחרי הקרב המתיש חצות ואדון מואשמים ברצח אלמינסטר ונידונים למוות.
לדעתי הספר השני בטרילוגיות הוא הרבה פעמים הטוב ביותר, הפעם הוא ניגרר.
הגיבורים אלה תמיד הגיבורים תמיד כשמתייחסים לחבורה כולה הם הגיבורים ועלי זה נימאס.
בקיצור זה המשך בינוני לספר בינוני.

רבים חושבים שהאלים הם הישויות החזקות ביותר, הם טועים. או הישות שיצרה את האלים מתעצבנת על האלים ושולחת אותם לגלות
לעטות גוף בשר ודם ולחיות בין בני התמותה.
הפשע: גנבת לוחות הגורל.
ארבעה גיבורים מגלים שבתליון שברשותם טמון רסיס מכוחה של אלת הקסם מיסטרה.
ומשם מתגלגלת דרכם....

קראתי כמה ביקורות על הספר הזה, וכמעת כולם אומרות רעיון טוב כתיבה גרוע תנו את העלילה לסופר אחר שיכתוב את הסיפור ואני נוטה להסכים
הספר נחמד אבל העלילה יכלה להיות יותר טובה.

אחת התופעות שיצא לי לראות בספרי פנטזיה, או בספרים בכללי, מאז ומעולם, היה ספר עם רעיון מעולה, וביצוע צולע. הספר הזה הוא פשוט דוגמא קלאסית ליצירות מהסוג הזה. כמה פוטנציאל היה טמון ביצירה הזאת וברעיון שלה, שהיה כל כך מורכב, מפורט ומרהיב!
טוב, גודל הציפיות כגודל האכזבה.
אח.
אגב, תהרגו אותי, אבל יש לי תחושה ש"תחיית האגדות" זה רימייק אחד גדול של הספר הזה; החל מהדמות הראשית המעונה ועד משולש האהבה הצולע, הכל צועק "רימייק".

הרעיון המורכב והמרהיב של הספר הזה היה... מורכב ומרהיב. במילים פשוטות. במילים קצת פחות פשוטות, אנחנו מדברים על ריבוי אלים, שמעליהם, שולטת מעין ישות שיצרה אותם ויכולה להשמיד אותם בכל עת, שמה או.
מכת הפתיחה היא כזו; אל הרגיז את הישות הזאת עד כדי כך, וזה היה הקש האחרון. מסתבר שהאלים הם ילדים מפונקים, מעצבנים וחמומי מוח. אל אחד במיוחד, שגנב את "לוחות הגורל" מאחזקתו של או. אז או כמובן מחליט להטיף על מנת למצוא את "לוחות הגורל" החשובים, ומשום מה, הוא לא יכול לאתר אותם. אך או יודע - שעונש זה הדבר היחיד שיוכל לשכנע אותם לשתף אתו פעולה. ובאותו הרגע, הוא הופך את כל האלים לישויות קטנות, מעצבנות וחמומות מוח עוד יותר, בני האדם שמן, הוא מגרש אותם מעל פני "המישורים החיצוניים", שם נהגו האלים להתגורר.
הדבר גורר עיוות של הקסם הקיים על פני כדור הארץ וחוסר יציבות כללית בעולם בני האדם.
האלים המרכזיים והעיקריים האלה שאנחנו מתרכזים בהם בספר הזה; ביין, אל הסבל, מיסטרה, אלת הקסם, ומשמו, אל המתים. שהיה לו חלק קטן מאוד בספר, ושם מסובך.
משם, ביין משקים בגופו האנושי ומחליט. היי. בואו נשתלט על המישורים החיצוניים ונשמיד את או.
במקביל, אנחנו עוקבים אחרי גיבורים בני אנוש, ופה הדברים התחילו להתדרדר.

ו - כל מה שטוב בספר הזה כעיקרון מסוקר למעלה.

מאחורי הכריכה נכתב בפירוש; "הסדרה נכתבה בשיתוף פעולה של סופרים ומתכנני משחקים". ופה נראה לי, בערך, הכל התחיל להתדרדר. הכתיבה עצמה הרגישה כאילו מתכנני המשחקים כתבו את הספר בצורה שטוחה ביותר, והסופר נכנס באמצע ומילא רווחים. כן. ככה בדיוק היא הרגישה.
וזה היה מתסכל.
אני אסביר.
כשכותבים כותבים אדיש ואז מנסים למלא רגשות, קורה משהו כמעט מעורר הקאה. הדמויות דרמטיות כל כך ויותר מידי קשה להתמודד עם זה. לפחות לאנשים כמוני קשה. כי אנחנו נכנסים למצב כזה שהגיבור מתייסר על כאבי נפשו הדואבת והו הבחורה ההיא שהוא מאוהב בה והא איך שהיא הולכת עם הבחור האחר, אוה, זה קורע את ליבי לגזרים.
פאנגירלס אדירות.
וזה לא נגמר שם. זה ממש לא נגמר שם. אם זה היה נגמר שם, נטו. אבל כל דבר, כל כך רדוד או כל כך עמוס דרמה. נורא קשה לעקוב. סצנות קרב משעממות כמעט עד מוות, וסצנות לא-קרב שדרמטיות עד מוות.
וזה אחד הספרים האלה שאתה רוצה להמשיך לקרוא כדי לסיים.
ואז אתה שואל את עצמך "היום?"
"נאאאא."
וחוץ מזה, בכתיבה היה קטע נורא מעצבן. כל פעם שתיארו את ארבעת הדמויות העיקריות שלנו, אמרו "הגיבורים". וזה כבר גבל בהתעללות. כל פעם ששמעתי את הכינוי הזה רציתי לתלות את עצמי. הוא חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, ואתם יודעים מה? הוא חזר על עצמו גם כשאנשים מחוץ לחבורה העיקרית הצטרפו אליהם וכלל פתאום גם אותם בחבורה.

חוץ מזה שהדמויות בנויות כל כך רדוד. עד שהם הופיעו היה אכפת להם משני דברים; עצמן, והאלים שלהן. בסופו של דבר, זה השתנה רק לשתי דמויות - והן התחילו לדאוג ליצר הרומנטי שלהם, שבתכל'ס נכנס בקטגוריה "עצמם". כל הגיבורים המקסימים שלנו הם אנשים שהחיים שלהם לא התפתחו כלל לפני שניגשנו אליהם. אין להם שום קשרי משפחה או שום אכפתיות כלפי שוםםםםם דברררר וזה כל כך מעצבן שהאינטרס של כולם הוא כזה "היי. הכרנו את הבחורה הזאת לפני כמה ימים והיא ממש כזה. אתם מבינים. עוצמתית וזה. והיא רוצה נורא כזה. להציל דברים. אז אנחנו פה."
ורק לפרוטוקול - קוראים להם גיבורים רק כי הם עושים דברים טובים. למרות שבתכלס - הם לא רוצים לעשות את זה.

ככל שאני מנתחת את הספר הזה יותר, אני מתעצבנת יותר. לעזאזל.

אם אני אעבור דמות דמות אפשר לראות שאין להן ממש עומק. לכל אחד יש נופח אחד קריטי שהתעמקו בו, סוד אחד אפל. הן נורא שטוחות, עם מישור אחד שלילי, ומישור אחד חיובי. הדמות היחידה שיש לה יותר ממישור חיובי אחד - חצות, שהיא הפמיניסטית היחידה בכל הספר (לא שיש לי בעיה עם זה), הבעיה שלי אתה היא שעד כה, לא ראיתי שום חלק שלילי בה. אולי תכננו להתעמק בו בספר הבא. אני לא יודעת.

וחוץ מזה, בשאר הדמויות, הלא ראשיות, אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל. יש כל כך הרבה, וכל כך מעט זמן לקלוט את כולן. ובקושי אפשר להפריד ביניהן - כולן כל כך דומות באופי המעורפל שלהן או בשמות של כולן, שאחרי זמן מה נשמע פשוט כמו "בזזזזזזזזזזזזז" אחד גדול.
ואיכשהו, הסופר מצפה מאיתנו שני דברים - לשים לב לדמויות המשניות, ולכאוב כשהן מתות או סובלות מנטלית. כי הרבה דמויות משניות נקטלו בספר הזה. הרבה מאוד מהן, והרבה אחרות הופיעו חצי ספר אחר כך.
עכשיו, בצירוף לשם הלא קליט ולדמות שלא נקלטה לי בראש בכלל, הסופר מחליט להחזיר דמות ישנה, ואני צריכה לחזור חצי ספר אחורה, ולהיזכר בכל הדברים ששהדחקתי ללא מודע שלי, כי כל זה היה פשוט מידע מיותר.
בואו נעזוב את החלק של חזרת הדמויות המשניות, כשהסופר קולט אותן או גורם להן לסבול, אני מרגישה כאילו זה בזבוז זמן. איזו דמות מתבכיינת לה שכל החברים שלה מתים ואני מעוותת פנים וצורחת על הספר שלא אכפת לי.
כי
באמת
לא
אכפת
לי.

בתכל'ס, במהלך הספר יש נתק כל כך גדול בין הקורא לדמויות שפשוט לא מזיז אם דמויות מתות או סובלות. ואני אדם אמפתי, בכיתי מספרים יותר מפעם אחת, ועדיין, לא הרגשתי כלום. לא התחברתי. לא למדתי, לא לקחתי איתי.
לא עניין אותי, בשלב מסוים. או למעשה, כל הספר שרוי בתוך השלב המסוים הזה.

ולמען האמת, אני לא מעוניינת להמשיך את הביקורת, כי אפילו לדבר עליו משעמם אותי. ממש.

אני יודעת שאני נשמעת כאילו סבלתי ממש.
וזה נכון.
כלומר. זה לא נכון.
אני בעצם שמחה שקניתי את הספר הזה ואת ההמשך שלו, כי קניתי אותו בעשר שקל (מפתיע), והוא לא ממש... שווה יותר מזה. אבל אתם יודעים מה? הוא עדיין לא נורא. הרעיון שלו היה לגמרי שווה את זה. ולא רק הרעיון, גם הסוף, שהפך קולח במפתיע.

אבל.
לא עוד קנייה של שני ספרים ראשונים בבת אחת!
גם אם זה שבוע הספר.

#NEVERAGIN