ניגשתי אל "לינקולן אקספרס" עם חשש. בעלי נטש את "ג'נטלמן במוסקבה" של אותו סופר בגלל "כבדות" סטטית, ופחדתי להיתקל באותה חומה. אלא שמבחן המציאות של עמודי הפתיחה ניפץ את החששות: טאולס הנוכחי הוא חיה ספרותית שונה לחלוטין – יצירה שנעה על גלגלים, חומקת משבלונות ומציעה יופי שקט ואינטליגנציה שכובשת מהרגע הראשון.
העלילה נפתחת ביוני 1954. אמט בן ה-18 משתחרר מחוות שיקום, ובאמתחתו תוכנית מגובשת לנסוע עם אחיו הקטן בן השמונה, בילי, במכונית סטודיבייקר כחולה לעבר קליפורניה. אלא ששני חברים מהמוסד, דאצ'ס ווולי, מסיטים את המסלול לכיוון הפוך לחלוטין – אל ניו יורק.
לב הקסם נעוץ בכתיבה הרהוטה והמלוטשת. טאולס הופך כל פרט קטן למלאכת מחשבת פסיכולוגית. בספר אחר, תיאור ממושך של האזנה לפרסומות ברדיו היה נתפס כטרחנות; כאן, התמוגגתי מכל שורה, משום שהרדיו משמש צוהר ממיס לנפשו העדינה של וולי. השהות במחיצת הדמויות היא הנאה צרופה מהמילה הכתובה. החוויה אינה של מותחן עלילתי, אלא של חיבור עמוק לנשמה של הגיבורים.
העיצוב הפסיכולוגי חודר מתחת לעור. בילי בן השמונה הוא ילד קסם חכם וממיס, ומולו ניצב דאצ'ס – טיפוס הזוי ומרתק הפועל לפי מנגנון כפרה וצדק קארמתי מעוות לחלוטין. וולי המתוק והתמים! גם ניהול נקודות המבט מבריק: הבחירה להעניק דווקא לדאצ'ס את הגוף הראשון מאלצת אותנו להבין את הלוגיקה המשונה שלו מבפנים, בעוד המעברים המפתיעים לנקודות מבט של דמויות משניות, כמו הכומר או יליסס, מוכיחים שאין כאן ניצבים – לכל אדם בדרכים יש עולם ומלואו.
אלא שלצד רגעי שיא רגשיים, הישורת האחרונה סובלת מתקר חריף. המבנה המהודק שהוביל בספירה לאחור קרס בסיום אל תפניות מבאסות ומאולצות שאינן מתאימות לרוחו של הספר. גורלן של הדמויות בסוף הרגיש כמו ניסיון כפוי לייצר סגירת חשבונות מלאכותית – מהלך חפוז וצורם שאינו הולם את הריאליזם הפסיכולוגי העדין שליווה את היצירה, והותיר טעם מאכזב.
השורה התחתונה: "לינקולן אקספרס" הוא ספר מופלא ברובו הגדול, הכתוב בכישרון פנומנלי ומעניק חוויה ממגנטת. חבל שדווקא בקילומטר האחרון, בחר הסופר לפנות לנתיב שגזל מהיצירה את הקלוז'ר המושלם שהגיע לה.

התחלתי את "ציידת היתומים" בעיקר בעקבות המלצות רבות של קוראים, ובעמודיו הראשונים הוא בעיקר הרגיש לי מוזר. קשה היה להיכנס לראש של פיה, והיה רגע שבו הספר כמעט ננטש בגלל לולאות מחשבתיות טכניות שהרגישו מתישות ומטרחנות. אבל הבחירה לתת לו צ'אנס ולהתמיד התבררה כמוצדקת; הספר תפס קצב, הטרחנות התמעטה, והוא הפך לחוויית קריאה ממגנטת שפשוט נהניתי ממנה.
העלילה משליכה את הקורא אל פילדלפיה של סתיו 1918, בשיאה של מגפת השפעת הספרדית ובשלהי מלחמת העולם הראשונה. פיה בת ה-13 נותרת לבדה בדירה עם גופת אמה ועם שני אחיה התינוקות, בעוד השכנה ברניס – דמות טרגית שאיבדה את בנה ובעלה, רשעה אמיתית – מנצלת את הכאוס החברתי כדי לחטוף ילדי מהגרים ולהעבירם לבית היתומים. מכאן הסיפור פורס כנפיים והופך לעלילת חיפוש ליניארית, קצבית ודינמית הנפרסת על פני שנים.
הכתיבה של וייסמן חושית ועוצמתית, במיוחד כשהיא מאפשרת לדמויות לחשוב בקול רם ובלי פילטרים. עומק המחשבות שהיא הכניסה בהן הוא נפלא ממש. פיה היא דמות מרתקת ואינה נערה רגילה; הרתיעה שלה ממגע היא עניין נפשי עמוק – פחד קיומי לגעת במישהו ולדעת, באמצעות מעין חוש שישי, שהוא חולה. לאורך הספר היא מזהה כך מגוון מחלות, אלמנט שהוא אמנם המצאה מוחלטת שפוגעת בריאליזם, אך משרת את הייחודיות שלה. נקודת האור של משפחת הדוקטור שמאמצת אותה ומסייעת לה מחממת את הלב ומאזנת את הזעזוע מבית היתומים, שם נחשף הציד הממוסד של ילדי מהגרים המבוסס על מחקר היסטורי אותנטי ומדויק.
בסופו של דבר, השתלשלות העניינים פועלת במדויק לפי חוקי הפורמט של רומנים היסטוריים מהסוג הזה ומרגישה כמו טלנובלה. הסוף נפתח אל מחוזות הקיטש, וציפיתי לסוף פחות מתוק ויותר ריאליסטי לגבי המחירים שאירועים כאלו גובים. מצד שני, אחרי כל הגיהנום שפיה עברה, אולי לא היה אפשר אחרת ולגמרי הגיע לה סוף טוב.
השורה התחתונה: למרות הנוסחתיות, הקיטש בסוף וההמצאה העלילתית של החוש השישי, יש בספר הזה קסם אמיתי. המחקר ההיסטורי האותנטי מעניק לו נופך חיובי ומשקל סגולי, והוא מספק חוויית קריאה סוחפת על מציאות היסטורית קשה ובלתי נתפסת.

הגעתי לספר הזה עם ציפיות גבוהות לאפוס היסטורי עוצמתי בנוסח "הזמיר", כזה שיפרק את הנפש ויחבר אותה מחדש. דמותה של האני שפרט, לוחמת המחתרת ההולנדית האגדית, הבטיחה עומק פסיכולוגי של אישה שבוחרת בקיצון.
תמצית העלילה:
הספר עוקב אחר הפיכתה של האני, סטודנטית למשפטים שקטה וביישנית באמסטרדם הכבושה, ל"בחורה עם השיער האדום" – אחת הלוחמות הנועזות והמבוקשות ביותר על ידי הגסטאפו.
ניתוח החוויה:
למרות הנושא המרתק, המפגש עם הטקסט התגלה כמאכזב. הכתיבה של באזי ג'קסון סובלת מ"יובש אקדמי" – ניכר שהיא היסטוריונית לפני שהיא מספרת סיפורים. במקום "ריסוק רגשי" ותהודה עמוקה בנשמה, קיבלתי דיווח ארכיוני עמוס בפרטים טכניים משמימים שאינם משרתים את הרגש.
הדמות הראשית נותרה שטוחה ומרוחקת, והפרוזה פשוט לא הצליחה לייצר את ה"דבק" הדרוש כדי להחזיק את העניין. כשמצאתי את עצמי מפליגה במחשבות זרות פעם אחר פעם, הבנתי שהספר הזה פשוט חסר דופק. הוא מרגיש כמו שטאנץ היסטורי מוכר, ללא הערך המוסף של כתיבה חושית שחודרת מתחת לעור.
שורה תחתונה:
עצרתי אחרי 100 עמודים. החיים קצרים מדי בשביל שיעורי היסטוריה במסווה של רומן. מי שמחפשת חיבור עמוק לדמויות ועוצמה רגשית – לא תמצא אותם כאן.

אולי זה רק אני, אבל אני ממש לא מתחבר להומור ולא לספר. מבחינתי - בהחלט אפשר לוותר

אכזבה קשה עד כדי נטישת הספר באמצעו.
הספר עוסק בשני עניינים מרכזיים:
הראשון: שואת יהודי סלוניקי.
הנושא הזה מסופר כמעט במדויק. סיפור השואה שנפלה על יהודי סלוניקי כרעם ביום בהיר, התעללות הנאצים ביהודים לאחר כיבוש העיר, ריכוזם לקראת שילוחם לאושוויץ-בירקנאו, ואשר אירע להם שם. גם אם אין דיוקים פה ושם, המדובר ביצירה ספרותית, ולא ספר היסטורי, והרי ביצירה ספרותית יש חופש לדמיונו ויצירתו של הסופר.
הנושא השני: סיפוריהם של ארבע הדמויות המרכזיות: סבסטיאן, ניקו, פאני, והרוצח הנאצי אודו גראף - קורותיהם בסיפור שואת סלוניקי ודרכי הישרדותם עם תום המלחמה.
הנושא הזה מאכזב ומגוחך. האירועים הקורים לכל אחד ואחד מן הארבעה לא ייתכנו גם ביצירה ספרותית. לדוגמה: סיפורו של ניקו, המשיג דרכונים שונים, ניצל מן הנאצים, נוסע באמצעי תחבורה שונים, כולל רכבות, מסלוניקי דרך כל אירופה לאושוויץ-בירקנאו, כדי לדעת מה עלה בגורל משפחתו, ונכנס בשערי המחנה עם הצבא הרוסי, הוא סיפור כל כך בלתי אפשרי ומגוחך. כאן התחלתי להרגיש לא נוח. יכולתי לתת דוגמאות נוספות מתולדותיה של פאני ואופן הישרדותה, הינצלותו של סבסטיאן, והימלטותו של מפקד מחנה ההשמדה מיד הרוסים...
חלק זה הוא בלתי הגיוני, עד כדי עלבון לאינטליגנציה.
וחבל, נהניתי מספריו הקודמים מיץ' אלבום, ושמחתי לראות את ספרו על שולחן הספריה, וכגודל השמחה גודל האכזבה. !!!!

סיפור המתבסס על קורות משפחתה של הסופרת, ג'ורג'יה האנטר, במהלך מלחמת העולם השנייה.
באביב 1939, בני משפחת קורץ, התגוררו בראדום, פולין.
משפחה מלוכדת, שלושה דורות, חוגגים יחד את ליל הסדר, כשהאיום הגרמני כבר בפתח...
במהלך המלחמה בני משפחת קורץ מתפזרים בכל רחבי העולם ומנסים לשרוד,
כל אחד בדרכו...
הרבה שנים לאחר סיום המלחמה, הסופרת מגלה שהיא שייכת למשפחה ניצולת שואה
ואת כל מסע חיפוש המידע אודות משפחתה, היא כותבת בספר זה, בצורה יפה ומרגשת.
מומלץ בחום.

"יהיו לנו שם בתים חדשים!"
"המשפחות יהיו יחד".
איך כמה משפטים כאלה שנאמרו מפיו של נער אחד קטן הועילו להשמדת 50,000 יהודי סלוניקי?
מה קורה לאותו נער, לאחר שמתבררות לו השלכותיהן הטרגיות של מעשיו?
הסופר מיץ' אלבום לוקח אותנו בדרך משלו אל אחד המקומות האפלים בהיסטוריה - מקום שבו ביקרו רבים כל כך לפניו - ומצליח להאיר פינה אפלה שטרם קיבלה מספיק תשומת לב, ולצורך כך הוא גם מייצר עבורנו פנס ייחודי.
אומנות הסיפור והיכולת לרתק את הקורא, דורשים הרבה יותר מאשר סיפור טוב.
ישנה איזו אבקת קסם חמקמקה, איזשהו תבלין מסתורי, הגורמים לך להחזיק את הספר ולא להניחו עד שיסתיים.

אני יכול לנסות להידרש לטכניקה כזו או אחרת של מיץ' אלבום. להיתפס לכך שהמספר, או יותר נכון המספרת, מדברת עם הקורא וכביכול אינה מניחה לו להישאר פאסיבי.
ומי מדבר בכלל על כך שהסופר משתמש כאן בזווית ראייתה של מידת האמת כמספרת הסיפור.
חוץ מהחדשנות והייחודיות, יש כאן אירוניה במיטבה. שהרי ככל הנראה זו לא ממש אמת לאמיתה - שהאמת היא המספרת כאן. נראה שהמחבר הולך כאן בדרכי האל: חותמו אמת, ובה בעת הוא משליך את האמת לארץ כדי ליצור עולם חדש.
למיטב שיפוטי, זה לא מה שנותן לספר את ערכו. אבל זה בהחלט מצביע על היצירתיות והגאונות של הכותב. והתכונות האלו כנראה מעניקות לו את היכולת ליצור את נוסחת הקסם שריתקה אותי אל הספר.
לא רוצה להרוס, אבל רק אומר שלספר יש סוף מפתיע. יש למה לצפות.

ולסיום, "נפילה קטנה": ניכר שהסופר עשה מלאכה מעמיקה גם בהעשרת מקורות יהודיים, אבל כאשר הוא מספר על "טקס הכתרה" יהודי שנעשה לפני חתונה (מה זה?) מתואר איך הוגשו שם דגים, בשרים וגבינות (רק חבל שהוא לא סיקר את הפאשקווילים שיצאו נגד הרב שנתן הכשר לאירוע).

ניקו, ילד יווני בן 11, מוכר כדובר אמת, אך מניפולציה אכזרית של קצין נאצי – האחראי על גירוש יהודי סלוניקי לאושוויץ – הופכת אותו לכלי שרת בהונאת היהודים לעלות על הרכבות.


זהו רומן שואה מטלטל ומכמיר לב, החוקר לעומק את מקומם של האמת והשקר בעולם שבו המציאות עצמה מתעוותת בידי אינטרסים ואכזריות. בני אדם ממציאים לעצמם גרסאות נוחות לאמת, ולעיתים בשם אותן גרסאות – מחריבים עולמות.


זהו ספר עצוב ומעורר מחשבה על תום הילדות, על אמונה עיוורת בצדקת הדרך, ועל המחיר הבלתי נתפס של תמימות בתוך מציאות חסרת רחמים. ניקו בטוח שהוא עושה טוב, אך מבלי לדעת – הוא מביא אסון על משפחתו ועל קהילתו.


ספר שואב, שלא מניח לך עד העמוד האחרון. סיימתי ביום אחד.


5/5 בסולם מאני
מומלץ בחום.

הרבה זמן חיכיתי לספר נוסף של דיוויד גילהם. כעשור עבר מאז קראתי את ספרו המופתי "עיר של נשים" , וטעמו הטוב נשאר בי מאז. זה לא שלא קראנו ספרים על הנושא, ואפילו באינפלציה של ספרים בנושא (שואה) הספר הצליח להתבלט מעל הרבה אחרים. גילהם ניחן ביכולת תיאור מדויקת ומוחשית, כזו המכניסה את הקורא לאווירת הסיפור באופן מוחלט, ונותנת לו להרגיש שהוא לוקח חלק באירועים, ולא על תקן משקיף מהצד, קורא, במקרה הזה.

היכולת הזו של גילהם נשמרת גם בספר הזה. אם כי אני חייבת להתוודות  שהפעם החיבור בינינו לא היה מיידי. יש משהו לא הוגן שאנחנו כקוראים עושים, גם אם זה טבעי: להשוות בין הספרים של אותו סופר. ראוי להתייחס לכל ספר בפני עצמו. לפעמים הרף גבוה מדי, ואז לספר החדש לא נותר אלא לצלול מטה, וזה לא ממש הוגן. אז ההתחלה די דשדשה לי, עד שלקראת עמוד 200 משהו התניע בפול גז, והקריאה קיבלה לא רק תאוצה, גם נכנס בה מֵמַד של מתח.וכן, גילהם עשה זאת בשנית. 

שכונת צ'לסי בניו יורק. רייצ'ל וארון והחתול גרים בדירה סטנדרטית. הוא מנהל מסעדה, והיא, אחרי ניסיון לא מוצלח בעבודה מחוץ לבית, מנסה את כוחה בציור. האומנות לא זרה לה. ואם כבר אומנות - היא יסוד הסיפור הזה.
כמה שנים קודם לכן רייצ'ל הגיעה עם דודה, אחיה של אמה מברלין לניו יורק. אמה, שהיתה ציירת מוכשרת לא היתה ברת מזל כמוהם ומצאה את מותה במחנות. רייצ'ל והדוד ניצלו ע"י זה שמכרו את נשמתם לשטן. וגם אם יצאו בריאים בגופם, נשמתם, ובמיוחד זו של רייצ'ל, נותרה מצולקת ומדממת.

היה את הרגע הזה בו הבינה שחייה נחצו לשניים. והיא צריכה לבחור. בחיים או במוות. הרגע בו היא הופכת מניצוד לצייד. זהו רגע מכונן בחייה, וגם אם היא הופכת את חייה לאפשריים, הפחד תמיד ישכון בקרבה, יתערבל בה, יסכסך את נשמתה, ויגרום לה לחוסר מנוחה, להיות תמיד דרוכה, מוכנה לכל תרחיש.
הוא יופיע באותו רגע בו ישבה עם גיסתה על ספסל ירוק בוושינגטון סקוור, מעשנות סיגריה. רייצ'ל שואלת את גיסתה בחשש אם לא יעצרו אותן. גיסתה לא ממש מבינה את השאלה, ורייצ'ל? היא לא רגילה לשבת על ספסל "רגיל". בברלין היהודים הורשו לשבת רק על ספסלים צהובים שהוקצו אך ורק עבורם. כמו הטלאי הצהוב אותו נדרשו לענוד. עוד סממן שהבדיל אותם. שסימן אותם.

השם צללי ברלין מדויק לתוכן, ובעיקר לדמותה של רייצ'ל. כל חייה היא חיה עם הצללים. הצללים ההם, משם. שברי זיכרונות ומקטעי פרצופים מחיים אחרים הפוקדים אותה בשנתה, אבל לא רק. גם ברגעי העֵרוּת הצללים מלווים אותה, כמו בן לוויה נאמן.

ומה עושה אדם שהסיוט הכי גדול שלו, זה שהוא חשב שנמצא בחסות הצללים, והיה בטוח שיישאר שם לנצח, קם לתחייה מול עיניו ועומד מולו בשר ודם? לא רק נוגע בפחדים הכי גדולים, גם מעיר את כל השדים מקברם. מה אז?

הסיפור הנע בין הווה לעבר, עוסק במגוון נושאים: שואה, יחסי משפחה והשפעת האירועים על המשפחתיות, מוות ואובדן, ובעיקר שם במרכז את נושא הפוסט טראומה, וגילהם כמו שהוא יודע, רקח מזה סיפור יפה.