מחזה מפורסם של טנסי ויליאמס, כתוב הדוק ומעניין, לטעמי צלח את הזמן וגם היום יכול לתת לנו תובנות שונות ביחסי אנוש עם משפחה וחברים.

זהו סיפורה של משפחת וינגפילד שבה אב המשפחה הלך ולא חזר ואף אחד לא יודע היכן הוא ומה גורלו. נשארו האם אמנדה ושני ילדיה לורה וטום. לורה נערה מתבגרת ומתוארת כבת מוגבלויות, לא מצליחה בלימודים ונוטשת קורסים שונים שהיו אמורים לעזור לה לרכוש מקצוע. עיסוקה של האם אמנדה לא מתואר במפורש, אך ניתן להבין מהכתוב שהיא מוכרת מנויים לעיתון דרך הטלפון, לפי הנאמר גם ניתן להסיק שהיא כבר זמן מה לא מצליחה למכור כלום. למעשה האם והבת מסתמכות על פרנסת הבן טום לכלכלת המשפחה. טום עובד בתור מוכר בחנות ואיננו אוהב את עיסוקו, הוא גם איננו מעוניין ללמוד ולהתקדם. הוא למעשה לא אוהב לחיות עם אימו ואחותו ומתכנן בסתר לעזוב אותן.
אמנדה האם אישה שתלטנית המנסה לכפות את רצונותיה באובססיביות על ילדיה. היא מאלצת את טום למצוא חתן פוטנציאלי ללורה ולוחצת אותו להביא חבר פנוי מן העבודה.
מה יקרה בסופו של דבר עם טום ולורה? האם טום יעזוב את משפחתו ויצא לחיים עצמאיים? מי הוא אות "חתן" שינסה לשדך לאחותו?
הסיפור בנוי היטב בלי שומנים וטנסי מצליח ליצור אווירה ועניין ב-84ה-ע"מ של הדרמה. מחזה קלאסי, שווה קריאה.

#
בדרך כלל אני מעדיפה לא לקרוא מחזות. אלה נוצרו כדי שיציגו אותם, לא כדי שיקראו אותם. הם מבוססים כמעט באופן בלעדי על דיאלוגים, ובמקום התיאורים שיש בספרות הרגילה יש בהם הוראות לבימוי, לתפאורה, תאורה ועיתוי. אם הייתי צריכה לדרג – אני מעדיפה תיאטרון על קריאת מחזה, סרט על תיאטרון וספר על כל אלה. מצאתי אותו על ספסל עם עוד כמה והחלטתי לקרוא למרות ההסתייגות.

המחזה הזה ידוע מאד ומתאר משפחה קשת-יום בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אם שתלטנית ורודנית, בן המפרנס את אמו ואחותו מעבודה משעממת ולא מתגמלת בבית מסחר ובת שברירית ונכה. כל אחת מהדמויות האלה – כמו גם הדמות הרביעית, צעיר המוזמן לארוחת ערב בתקווה שיהפוך מחזר ובעל לאחות (שהיא בוגרת מאחיה אך מתייחסים אליה כאל ילדה) – מתייחסת לנקודה בעבר הנחשבת בעיניו/יה נקודת השיא של החיים. האם מנסה להקים לתחיה את הכללים של ימי נעוריה – צעירה דרומית עליזה ותוססת, מחוזרת (בעזרת הדימיון בעיקר...) על ידי רבים וטובים. קל לה למחוק בעזרת הזיכרון את החיים העלובים בהם היא חיה, על גבול העוני כשהמחזר שזכה להיות בעלה נטש מזמן. הבן נאחז בדמיונותיו ושואף להרפתקאות, בלי שהוא יודע להצביע מהן ההרפתקאות שהוא שואף אליהן. האורח חושב על ימיו בתיכון, בו היה "מלך המחזור", שרבים ניבאו לו הצלחה ופרסום. כשש שנים אחרי סיום התיכון הוא נמצא בעבודה משעממת וצריך להזכיר לעצמו את ימי הזהב ההם. ולורה? היא מרכזת את חייה סביב אוסף חיות הזכוכית שלה. הן שבריריות כמוה ואינן מאלצות אותה להתמודדות כלשהי עם העולם החיצוני. הדמיון תמיד עדיף על המציאות.

טנסי ויליאמס כתב שוב ושוב את חייו. הוא תיאר במחזותיו את אמו השתלטנית, העלים את אביו האלים או כתב את דמותו בדרך בלתי מחמיאה, תיאר דמויות נשיות שבריריות ולא מחוברות למציאות כמו אחותו שאושפזה רוב חייה במוסד לחולי נפש.
הוא זכה לתהילה. בתקופה בה כתב היו מעטים שהעזו לכתוב על אלימות במשפחה, מיניות אסורה, בעיות נפשיות. האם הצליח לספר פה סיפור שאפשר להזדהות איתו? האם צלח את הזמן? אני לא בטוחה. אבל את המחזה הזה ואחרים שלו מעלים שוב ושוב על בימות התאטרון. זה בוודאי אומר משהו על וויליאמס. או על התיאטרון.

הדרמה, היא חבויה מאחורי כל סיפור. דוגמא? ובימינו הנוחים הגירושין פשוט נושקים לשמיים. ככה נפתח הסיפור הזה והוא לא שונה בהרבה מסיפורים רבים אחרים, אבל ייתכן והוא כן.

טום: אז הוא בא.
אמנדה: מי?
טום: המחזר הצעיר!
אמנדה: (קמה) אתה מתכוון לאמר שהזמנת אלינו בחור צעיר וסימפטי?
טום: כן, הזמנתי אותו לארוחת ערב. (עמוד 35)

מספרים כאן את סיפורה של משפחת וינגפילד בימי השפל הגדול באמריקה, האבא נמצא מחוץ לתמונה ויש קשיים גדולים במשפחה, נשארו להם האימא, הבן והבת וכל אחד מהם יש לו טרגדיה משלו בחיים. האימא עובדת קשה לפרנסת המשפחה והבן עובד בעבודה שנואה שקשורה לנעליים, רק הבת לורה יש לה את העולם משלה וכש''המחזר'' מגיע הוא שופך אור כמעשה כשף כשפים בחיי אותה משפחה ובלורה עצמה. האם הוא העניק לה את אשר כולם רוצים בו? ממש לפני שכולם יחזרו ויתקשחו ויהפכו שוב פעם להיות אנדרטאות בלתי-נראות שמקשטות את המטרופולין והאווירה האפרפרה?

משב הרוח המתלווה שבמחזה העביר על פני רוח נושבת של חן. מה מקנה אושר? שיחה כנה ומשעשעת בשולחן המשפחה, לחשוב קצת פחות, לחוש יותר ולהשתוקק, ורחוק יותר: צעד מיסטי כזה או אחר שמנתק איברים, קשיחות ומסיכות ואת העמדות הפנים הבלתי נסבלות. ומקרה הזה הוא משפחה אחת, אורח אחד, שחרור גדול ובחירות בחיים.
מחזה מצויין שמעורר שאלות בנוגע לבדידות האנושית.

שבויה בעברה- רפונזל המודרנית- חלום מתוק מדי-

"העתיד הופך להווה, ההווה לעבר והעבר לחרטה נצחית, אם לא מתכננים אותו מראש."
"אנשים הולכים לקולנוע במקום לנוע."

לעיתים קרובות אני שבויה בעבר.
אלבומי תמונות פזורים סביבי והדמעות גודשות את עיניי. הזכרונות צפים במוחי. אני נזכרת באנשים שהיו חלק מחיי וכבר אינם.
אני נזכרת באהוביי נפשי, נושקת לתמונותיהם, אהוביי נפש שהגורל האכזר ניתק באופן מוחלט את הקשר עימם וגזר עלי לתעות באפלה, לגשש בעיוורון רגשי.
השחרור מתלאות הזכרון האנושי הינו קשה. קשה לי להרפות. אני שבויה בזכרונותיי. לעיתים במשך שעות אני הופכת בהם, מונה אותם אחד-אחד וחיה אותם מחדש וחיותם אינה פוחתת בתוך ראשי. הזכרונות צלולים מאי-פעם, כאילו אני צברתי אותם אמש.
לעיתים אני חשה בהבזקי זכרונות שעוטפים את גופי, מזדחלים בתוך עורי ומעמיקים חפור, נוברים בגופי ובוערים בנוכחותם העיקשת. לוטפים ומכרסמים אותו. הזכרונות מרגיעים ובלתי נסבלים גם יחד.
בית הכלא של הזכרונות הוא קשה מנשוא. החרטה על שיכל להתקיים ובטיפשותי לא התרחש. ותחושת ההחמצה, טעם חמצמץ המעטר את פי, את לשוני, כאשר אינני מצליחה להשתחרר מתוך כבליו המצליפים, החונקים, מתוך כבלי הזיכרון הנורא, שמצניח אותי אל האדמה, קובר אותי בתוכה למרות נסיונות לחימתי האינסופית להגיח מעל פני השטח ולחזות באור יום, אור יום המסמל פיתחו של יום מפציע, לדבוק בחדשנות, לסדוק את קירות הזכוכית הסובבים את כל-כולי, בנסיון התרוממות ולהביט אל העתיד שטומן בחובו צפונות לא ברורים- קדימה ולחייך, אך שברי הזכרונות הנעוצים בתוך חזי ממשיכים להעניק לי את ההוכחה הניצחת לקיומם, מכשילים אותי בדרכי, שורטים את עורי המדמם ומניחים אותי לדמדם עתיד מזהיר שאין לו כל אחיזה בקרקע מציאותית.

מחזה זה פער פצעים בגופי שטרם הגלידו וככל הנראה לא יגלידו לעולם. מחזה שהוא זיכרון אחד גדול. מספר מצומצם של דמויות לוקחות בו חלק אך מאפיין אחד מאפיין את שלושתן: הזכרונות. ההטימעות בעבר וחוסר היכולת להביט קדימה, להתקדם. במקום זאת, הן רוקמות לעצמן אשליה, כל אחת בדרכה ובצורתה רוקמת לעצמה אשליה על מנת לחלץ עצמה מהתסביך אליו נקלעה, אל החיים הקשיים כתוצאה מחוסר יכולתה לגבור על החיים המשמימים שנקלעה אליהם בעל כורחה.
אמנדה, האם, אשר בעלה עזב אותה ואת ילדיה לטובת חיי הרפתקנות, היא לא מצליחה להשתחרר מהאסון אשר נפל על ראשה וכתוצאה מכך בורחת היא אל עולם העבר- אל הימים בהם הייתה נערצת, מחוזרת ומאושרת. לפני שידעה חיי סבל ושממון עם בעל בלתי מתפקד, שתיין, שלבסוף אף עזב אותה לאנחות והותירה מפרנסת יחידה למשפחתה קשת היום.
טום, הבן הבכור, אשר עובד במפעל מסחר ואינו מרוצה מתפקידו הבלתי מאתגר ומחייו המשעממים. כל חפצו לפרוץ פרצה בכלוב החיים השגרתיים, חסרי המעוף שנכפו עליו. הוא מרגיש שנעשה לו עוול מכיוון שאינו יכול לממש את רצונו להיות משורר ולטייל בעולם. לראות מרחבים שטופי שמש ודשא ירקרק. להיות אדון לעצמו. רצון שכאשר מתממש הוא יוצר חיבוטי נפש בליבו.
לורה, האחות הצעירה, בעלת מום ברגלה, סובלת מבטחון עצמי ירוד, בורחת אף היא אל עולם העבר ומתכנסת בעולם דמיוני שכולל בעלי חיים קטנים העשויים זכוכית שמהווים את כל עולמה.
ג'ים, חברו של טום, הוא מכנה את טום "שייקספיר" בשל חיבתו העזה לכתיבת שירה ונפשו הפיוטית, הוא היחיד מבין כל הדמויות שהצליח להתקדם בחייו ופניו מועדות קדימה. כניסתו אל עולמה של המשפחה יוצר סביבו כלא זמני של זכרונות מעולם ההצלחה שנגעה בו אצבעו ולא הצליח לשחזרה. עם זאת, הוא היחיד שהצליח להחלץ במעוד מועד מהכוך הכושל והדמיוני שנוצר בביתם המיושן של בני משפחת וינגפילד.

עזיבת אב המשפחה פירקה את המשפחה לחלוטין ועצרה אותה מלהתקיים. למרות שהם מתפקדים, התפקוד אינו מלא ואין הם חווים את החיים כרצונם. כל אחד מבני המשפחה בורח אל עולם פרטי משלו, עולם שהוא מעין עולם דמיוני שמותיר אותם שפויים, שפויים למחצה, מאפשר להם לדלות פיסה מתוך עולם שהיה ונחרב, מתוך פנטזיה דמיונית שגם חוצצת בינם לבין אנשי העולם האמיתי.
המחזה הזה הוא מחזה נפלא, פואטי מאוד ובעיקר חריג בנוף. הוא הרגיש לי כמו אגדה, אגדה נוראית של אנשים שיש להם רצונות, שיש להם קשיים אך הם אינם יכולים לגבור עליהם ומתנחמים בעבר. הנבירה וההטמעות בעבר היא זו שמותירה אותם מאחור.

לורה, העדינה והיפה, שעדינותה ושברירותה תואמת את עדינות הזכוכית שהיא כה מטפחת ואוהבת, סובלת מחוסר ביטחון מעצם בעייתה הרפואית שלמרות שהיא מזערית, מתנפחת במוחה למימדי ענק ומונעת ממנה לתפקד. היא אינה מצליחה להשתחרר מכבלי הביישנות הקיצונית, מחוסר אהדה והאהבה כלפי עצמה, דבר שמותירה בביתה. מחוסרת עבודה ומחוסרת מחזרים. למרות נסיונות אימה להחיות את בתה ולעורר בה חיות, המשימה נוחלת כישלון מוחץ והבת שבה אל מקומה הטבעי.
כך גם עם הבן והאם. כבלי הזכרונות וחוסר היכולת להיפרד מהעבר מותירים אותם שקועים במה שהיה ולא במה שיהיה, דבר שמונע מהם להתקדם. גם טום, הבכור במשפחה, שמגלה סימנים מרדנים כמו אביו, למרות שניכר שהוא מתעתד לפרוח מן הקן ולהיות הראשון שיעשה מעשה למען עצמו ואושרו, תקוע בעברו, זכרונה של אחותו לא מאפשר לו מנוח.

מחזה מופלא,רומנטי, קסום ובעיקר טרגי שעצבות רבה שורה בו. עצבות של דמויות שהן כביכול לא מן העולם הזה, שהן כביכול לא חלק מאיתנו אך למעשה מייצגות אנשים כה רבים שמתקשים להשלים עם העבר וליישר מבטם אל העתיד ולחוות את ההווה במלוא משמעותו.
דמויות המשקפות בני אדם שנקלעו למשבר כלכלי ובמקום למנף עצמם לגבהים, נסוגים אל פינתם המוכרת ובוחרים להישאר בה. אדם שעבר פוסטטראומה שגורמת לו לאחוז בה ולא להרפות מנוכחותה המעיקה. אדם אהוב שנפטר, עבר מן העולם, ויקריו לא מסוגלים להניח לזכרונותיו ודשים בחוסר קיומו פעם אחר פעם.
הבדידות גם היא חלק בלתי מבוטל מן המחזה והיא מורגשת בכל דמות ודמות, בעיקר באמנדה האם שהנבירה האובססיבית בנפלאות העבר מדגישה את ההווה הרעוע, המצוי על כרעי תרנגולת, שמותירה אותה ואת משפחתה חצויה ונבובה עד הקריסה הסופית מכיוון שאין אדם היכול לשהות כך לאורך זמן. קריסה נפשית, רגשית וגופנית שתיוותר כצלקת צורבת בעורם.

זמן רב לא הזדהתי עם דמויות כפי שהזדהתי עם הדמויות כאן. עדינותה המלודית של לורה השברירית, פחדה מפני הלא נודע. הרצון הטוב של האם המתנגש עם שהייתה התמידית בעבר ונסיונו הנואש של טום לפרוץ פרצה בגדר הזכרונות והשממון האופף אותו ואת משפחתו, הרצון לחוות חיים מעניינים היאם לצעיר כמוהו, רצונו לשבור את מסכת החדגוניות של חייו נגעה לליבי מכיוון שזה דבר שאני חווה תדיר-השקיעה בעבר אל מול הרצון לפרוח, להתקדם, להותיר את העבר מאחור ולחוות את ההווה אך העבר עדיין מהווה מכשול לא ניתן למעבר שמותירך יגע.

" אה, לורה! לורה! ניסיתי לשכוח אותך. להשאיר אותך מאחורי גבי. אבל אני נאמן לך יותר משרציתי להיות.
אני מדליק לי סגרייה, חוצה את הרחוב, ממהר לקולנוע או למסבאה, אני מזמין משקה, מדבר אל הנוכרי שלידי, אני עושה כל דבר שבכוחו לכבות את הנרות שלך.
משום שהעולם היום מואר בגיציו של החשמל. כבי את הנרות שלך, לורה! היי שלום!"