והפעם בקצרה !!
סיפור המציג את אחת הבעיות של חיי העולם כיום: הטלפון הנייד. משפחה, שהאם מחליטה להפוך את ילדיה לכוכבי "סטורי", ומצלמת אותם בכל שעה ובכל מצב (חוץ משירותים ומקלחת), והופכת אותם לכוכבי רשת, ואת חייהם לאומללים. התוצאות יישארו חרוטות בנשמתם בימי בגרותם. הספר כתוב היטב, מעניין ומושך ומתאר את חיי המשפחה "מאגרא רמא לבירא עמיקתא". יש בו אזהרה חמורה ביותר לתופעה הנוראית הזו. הספר מאוד מאוד מומלץ.

״רקמת סתיו״ הגיע אליי מקולגה בעבודה, וכבר מהרגע הראשון הרגשתי שהוא נוגע בדיוק במקום הרגיש שלי לספרות יפנית.

שנים שאני נשאבת לתוכן יפני, אם זה בספרים, בקולנוע. נדמה שהכול התחיל עבורי עם ״היער הנורבגי״, ומאז אני שומרת לספרות היפנית חסד נעורים, אם נכון לומר את זה כך.

אלמנטים של עונת הסתיו באים לידי ביטוי לאורך הספר כמה פעמים. דרך התכתבות שמתחילה ומסתיימת בין זוג גרושים, נשזרים סיפורים מהעבר המשותף שלהם, מההווה וגם מהעתיד הצפוי להם.

ההתחלה אולי מעט איטית, והרגשות בהתחלה סוחפים, חזקים ולא יציבים, אבל עם הזמן, כשנחשפים לרבדים השונים של הדמויות, מתחילים לרצות להבין מה הניע אותם לאורך כל שנות הפרידה, מה מניע אותם עכשיו ומה הם מאחלים לעצמם בעתיד.

זה ספר שמוביל להמון מחשבות, ונשאר איתך גם אחרי שמסיימים אותו.
ממליצה לקרוא.

ספר מיוחד.

י.ל פרץ, איש ששמו הולך לפניו - ותמיד כשדיברתי על בשביס זינגר או על סופרי יידיש אחרים בנוכחות אנשים, היו צריכים לזרוק לי את השם שלו בחזה מנופח כי הרי מדובר בשם דבר! י.ל פרץ! אבל בגלל שהשם שלו נזרק אליי באותה נשימה עם עגנון ועם סתם סופרי יידיש מוכרים, אז לא לקחתי ברצינות את המרפקים. כלומר הוא כן סיקרן אותי וכן קניתי ספר שלו ועוד את האחד עם 40 הסיפורים כדי לגבש גם עליו דעה ולראות מה יש לו להגיד. בכל זאת, שם דבר עוד אפילו בתקופה שלו - והגיע הזמן (והיה זמן) שסופסוף קראתי אותו.

אז מה אגיד? אני מאשר את המרפקים שנתנו לי.
מדובר אמנם בליקוט אבל באמת רוב רובם של הסיפורים מיוחדים. מאוד יהודיים ולא כתובים בדרך מהממת ביותר אבל ניכר שבכל אחד מהם יש פאנצ' ככה שאמנם לא התלהבתי במיוחד מהתיאורים או מחיבור לדמויות התקופה אבל מוסר ההשכל אפשר לומר שהיה מאוד לעניין בצורת הכתיבה שלו. כאילו מתוך כל סיפור פרץ ידע לתת את הצביטה, את הקוועטש שמשאיר רושם.

משה כבר כתב על הספר הזה ביקורת והזכיר בזמנו את התרגום שלא מעביר את הכתיבה המקורית של פרץ, והרגשתי את זה. בכל זאת לא מדובר היה בבלהה רובינשטיין אבל עדיין, אם התרגום שלה היה גרוע, שלו פשוט בינוני. זה לא מיתרגם לשפת היום יום במאה אחוז והוא כן באיזשהו מקום מצליח להעביר בשפה את האווירה של התקופה ההיא, אבל עדיין מרגישים שמשהו קצת חסר, ואולי בגלל זה גם הרגשתי את חוסר ההתלהבות מצורת הכתיבה שלו.

בכל אופן, מדובר בספר שהייתי ממליץ וההנאה תהיה מובטחת למי שיהנה לא רק מהביקורת שפרץ מותח על כל מיני דברים, אלא מהלב הנמעך שמייחד כל סיפור.

יש סופרים שצריך להתאמץ בשבילם, ויש את ז'ואל דיקר. החזרה למרקוס גולדמן ב"פרשת אלסקה סנדרס" הוכיחה לי שוב שלאיש הזה יש פשוט קסם של כתיבה ויכולת נדירה ומטורפת לספר סיפור. זה מסוג הספרים שאתה מתחיל ותופס את עצמך מסיים ספר של 500 עמודים תוך יממה אחת בלבד, בלי להרגיש בכלל שחלף הזמן. הוא לא ספר "מושלם", הוא פשוט אחלה ספר מהנה שאי אפשר להניח מהיד.
העלילה מחזירה אותנו לשנת 2010, שנתיים אחרי פרשת הארי קוויברט, כשמרקוס גולדמן וסמל פרי גהלווד פותחים מחדש תיק רצח משנת 1999 של צעירה בשם אלסקה סנדרס. דיקר משתמש פה במבנה פרקים נהדר ומאוד ייחודי – כל פרק נפתח בפסקה קצרה, כותרת ברורה עם תאריך ומיקום המשמשת כעוגן, ואז גוף הטקסט. המבנה הזה עוזר לנווט בתוך הספר בקלות, כי דיקר לא מפסיק לקפוץ בזמנים ולהכניס דמויות חדשות בקצב מסחרר. בדרך כלל מבנה כזה מפריע לי ומייצר עומס, אבל פה, באורח פלא, הכול זורם ומחזיק את המתח בצורה מלוטשת.
ערך מוסף אדיר לחובבי דיקר הוא השילוב של אלמנטים רבים מ"בני בולטימור" המצוין. למרות שהספר הנוכחי נכתב אחריו, הוא מתרחש כרונולוגית לפניו, וההצצות האלו לעברו של מרקוס, לאהבתו לאלכסנדרה ולצילו של העבר המשפחתי מעניקות תחושה נהדרת של "יקום ספרותי" שלם ומוכר.
החיסרון הגדול של הספר הוא הפיספוס של הסוף. אחד החוקים הכיפיים בספרי מתח הוא האפשרות לשחזר אחורה את הרמזים ולומר "איך לא ראיתי את זה קודם". בפרשת אלסקה סנדרס זה לא קורה. הפתרון – שבו מתברר שעורכת הדין היא אשתו לשעבר של הרופא, המאהבת המסתורית של אלסקה והרוצחת הכפולה – הרגיש מופרך, תלוש ובנוי קצת "בכוח" רק כדי לייצר שוק. לא היו לזה מספיק רמזים מקדימים וחבל.
ובכל זאת, בשורה התחתונה: נתתי לו 5 כוכבים. אין פה עומק פילוסופי כבד, אבל יש פה כתיבה מצוינת, קצב מעולה ודינמיקה נהדרת בין הדמויות. ספר בינג' קלאסי, איכותי וממכר שפשוט כיף לבלוע ביום אחד. מומלץ בחום.

סטפאן צוויג ממשיך לרתק בכתיבתו הרגישה, מצליח להעביר תחושות, לחבר בין הקורא לגיבורי הספר. כתוב נפלא ומעורר שאלות..

כולם אומרים שזה ספר מופתי. הכתיבה אכן מיוחדת ממש. העלילה? מאכזבת ומשמימה. עד שכבר מתחיל לקרות משהו, הוא מפוספס מאד. ניכר שהסופר השקיע מדי בכתיבה על חשבון העלילה. אני דווקא לא פריקית של עלילה, וכתיבה בעיני זה ה-דבר, אבל פה הרגיש לי חסר.

ספר טוב ומעורר מחשבות אך לא עמוק מדי ובכל זאת מצויין.
בזמן שקראתי את הנערה מהדואר של סטפן צווייג חוויתי מגוון רגשות שונים. לקרוא את הספר אחרי תומאס מאן בהר הקסמים זו ירידת מתח עצומה והכתיבה הפשוטה פשוט סוחפת.
נותר עלי רושם כאילו הספר עצמו מסרב להיסגר לחלוטין גם לאחר סיומו וטוב שכך שכן הפשע עצמו והביצוע היו הורסים. יש בספר מן מתח שבין חסד לאכזריות, בין אשליה להתפכחות, מתח הנפרש לא רק בעלילה אלא בעיקר בתודעת הדמויות.

יותר מכל, דיברה אלי דמותו של פרדיננד, ראייתו המפוכחת את החיים שלאחר המלחמה (ועוד איזו מלחמה הוא עבר), ראייה כמעט קרה של הקיום. המונולוגים שלו היו מנוסחים באופן מדויק, הוא שם את גבולות החירות האנושית על השולחן.
כאשר הוא מצביע על כך שהחירות היחידה שנותרה לאדם היא החירות למות, עולה הד לאותה שאלה יסודית שמנסח אלבר קאמי במיתוס של סיזיפוס רק שכאן השאלה פחות תאורטית אלא שעומדת כעמדה קיומית חריפה ואולי אף בלתי נסבלת.

אצל צווייג, מחשבה זו אינה מתגלגלת לכדי מרד או אבסורד, אלא נשארת תלויה כאפשרות (נחשו מדוע). אולי משום כך הסיום נותר סתום וללא הכרעה אלא כהכרעה בפני עצמה: סירוב להעניק לקורא נחמה של פתרון ממש כפי שבחר בעצמו.
הספר חורג במידת מה מן המידה הצורנית המוכרת של צווייג: הוא נפרש לאורך רב יותר מן הנובלות הדחוסות והמדויקות שבהן הצטיין, ולעיתים נדמה כי ההתרחבות הזו אינה מקרית אלא הכרחית אך עלי להודות שלעיתים הוא הרחיב מדי ואולי בכוונה, צריך לתת לספר לשקוע קצת יותר בתודעה על מנת להבין את הסופר המדהים הזה כנראה, אני מניח שהוא כתב באריכות הפעם בכדי לאפשר לתודעה להתעכב, להסס, לשקוע.

ובתוך כל זה, כאמור, מרחף צל ביוגרפי שקשה להתעלם ממנו: הידיעה על סופו של סטפן צווייג ואשתו פשוט כתובה בספר הלכה למעשה, לפחות המניעים שלו וזו מהדהדת בו בדיעבד באופן מטריד. הוא אכן כנראה העמיק בשאלה עצמה: עד היכן נמשכת חירותו של האדם, והאם יש לה גבול שאינו אלא הוא עצמו.
בסיכומו של עניין מדובר בעיני בספר משובח, מדויק ברגש ובמחשבה, הנותר פתוח כפי שראוי לו להישאר.

הציון שלי: 8 מתוך 10
אני בהחלט ממליץ על הספר הזה כספר ביניים ולאלו שמחשבות על עליבות החיים לא מורידה אותם מדי. ספר מצויין מסופר מצויין וכזה שנשאר מהדהד במוחנו גם לאחר הדף האחרון כמו שבדרך קורה לי עם צווייג.

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

אני כותב את הביקורת הזו בעיקר כדי לסדר לעצמי בראש את מה שאני חושב על הספר. קדמו לי ביקורות רבות שסקרו את הסגנון, התוכן וקווי העלילה שלו, ולכן אתייחס לכך בקצרה.
נא לשים לב שאני מעלה הרהורים שנוגעים לסיום הספר! לפיכך, ייתכן ויהיו כאן קלקלנים (ספויילרים) ואני ממליץ לקרוא בזהירות. מי שטרם קרא את הספר ומודאג מספויילרים – אולי עדיף שלא יקרא את הביקורת...
ונתחיל.
כפי שכבר נכתב, הספר כתוב בסגנון מאוד עשיר ומרשים. המספרת, בלו ואן־מיר, היא נערה בכיתה י"ב, משכילה מאוד, שמשלבת אינספור הפניות לספרים, לאסוציאציות ולמקומות שונים. רוב הספרים שאליהם היא מתייחסת הם כמובן המצאות של הסופרת, מרישה פסל, אך עדיין יש בכך אפקט מרשים של ידענות, הן של המחברת והן של המספרת.
קראתי את הספר תוך כשבוע – יחסית מהר, עבור מישהו שקורא לאט – מה שמעיד שהספר שאב אותי במידה ניכרת ומרשימה. רוב הספר היה לי מאוד מעניין, וזרמתי עם העלילה והדמויות. מאוד אהבתי את מה שקורה, את הסגנון, ואת השילוב בין אירועים, דמויות ורפרנסים תרבותיים.
אבל ברבע האחרון של הספר פתאום הלכתי לאיבוד. העלילה העלתה הילוך ועברה מסוגת דרמת ההתבגרות לסוגת מתח וריגול, וזה נראה לי לא ברור. הסיום כלל סצנות שנראו לי פשוט לא אמינות (ולכן לא עובדות עלילתית) – במיוחד העזיבה של...
ההרגשה הראשונית שלי הייתה של בגידה: הרגשתי שהסופרת הוליכה אותי שולל, שלא סיפקה לי את התשובות שרציתי, ושגם הפרה את האמון הבסיסי שנבנה בין הדמויות.
ברם לאחר מחשבה נוספת, ולאחר שנתתי לאבק לשקוע, הבנתי שמדובר במהלך מורכב של שבירת הקיר הרביעי. הספר (כמו "אדון בלומנטל והפיראט היהודי" ודומיו) מתבונן על עצמו מבחוץ!
הכיצד? בלו המספרת מתייחסת לכל מה שקורה סביבה כעוד מוסכמה, עם רפרנסים וציטוטים – והכל מסופר כספרות. כל החיים שלה הם חלק מרשת ספרותית. אין להם ממשות (ועל כן הטענה שיתר הדמויות הן סטריאוטיפיות רק מחזקת טענה זו). למעשה, המציאות של הסיפור קורסת לתוך הסיפור עצמו, ומציבה את הקורא במצב שבו גם הוא, כמו הגיבורה, חיה בתוך ספרים אך מפספסת את רוב מה שקורה סביבה. שהכול הוא חלק מסילבוס מקורסס עם מבחן גמר. טקסטים שאין להם ממשות רגשית. מדובר במהלך מתוחכם ומורכב. אינטלקטואלית זה מרשים מאוד, אך אני לא בטוח שהסוף סיפק את החוויה הרגשית או החווייתית שהייתי מצפה לה... וודאי שלא זכיתי לכוחה האסקפיסטי והמנחם של ספרות טובה.

כשאני חושב על דרכי סיום ספרים, עולות לי שתי אסוציאציות:
1. הסיפור שלא נגמר - בספר שר הטבעות, למשל, לאחר שהקונפליקט המרכזי נפתר, יש חלק ארוך למדי שמפרט את ההחזרה אל הפלך וכו' והמבין יבין. וזה מרגיש כמו סיום שנמרח הרבה יותר מדי.
2. רב אומן - בסדרת ממלכות האל של פול קארני, למשל, יש סיום נהדר (שבעיניי הוא הסיום המבריק ביותר של ספר פנטזיה שקראתי). במהלך העלילה הכותב מזיז המון כלי שחמט צדדיים שאנחנו לא שמים לב אליהם, אבל הדרמה הגדולה מתעצמת (ואני זוכר היטב שכשקראתי את הספר, ראיתי שנשארו לי עוד שני עמודים ולא הבנתי איך כל הדרמה הגדולה יכולה להיפתר...) ואז הסופר מצבע מהלך מבריק, הוא מזיז כלי שחמט אחד, ופתאום בזום אאוט אתה מקבל את התמונה הגדלה ואת מבין איך הכול נפתר בצורה גאונית!
סיום הספר של מרישה פסל מזכיר לי, אבל רק למראית עין, את הסיום פול קארני: העלילה נקטעת בבת אחת, אבל הסיום הזה מותיר תחושה של רמאות, של גילוי שבעצם לא שיחקנו שחמט, אלא משהו אחר בלי לדעת את הכללים...
אז אני עדיין מתלבט לגבי דעתי על הספר. הוא סיפק לי שעות רבות של הנאה, והסגנון שלו מרתק מאוד. אך משהו בסיום, ובמיוחד בהחלטות העלילה האחרונות, מרגיש בעייתי ואינו מספק את התחושה של המיצוי הריגשי או ההיגיון העלילתי שהספר עצמו יצר ברובו.