ספר טוב, בהחלט, כיף לקרוא, קל להתחבר לדמיות
כן, יש דברים צופיים, כן, יש מקומות שאפשר פה ושם קצת לקצר או לדייק, או להגביר ווליום, או להוריד מינון של הפי הנד.
אז מה.
לי היה כיף לקרוא, וזה מה שחשוב.

ספר מקסים. מלינדה מתמודדת בבית ספר עם חרם עליה שנובע מאי הבנה.
קשה לה גם בבית. היא כמעט לא מדברת. הספר מתאר את חיי היום יום שלה והקשיים שהיא חווה.
מידי פעם מישהו מגיש לה עזרה, אבל בסה"כ די קשה לה.
למרות שאין פה עלילה מפוארת, הספר הזה חודר אל הלב.
דברי.

מה השתיקה הזו מעוררת בכם?
דיכאון? חרדה? בילבול? אדישות? כאב? ואולי אפילו גם שמחה כי אתם לא אוהבים הרבה מלל ואתם רק רוצים להאזין בעונג לקול הדממה, כמו אל מנגינה ערבה לאוזניים?
לעיתים שתיקה היא הדבר היפה והנכון לעשות. לעיתים ממש לא, והיא יכולה להיות קשה ומכוערת. השתיקה מעוררת בנו רגשות שונים, במצבים שונים. אמנם לא יוצא לנו לחשוב הרבה ביום יום על השתיקה ומשמעותה, אבל כשעוצרים רגע לחשוב, מסתבר שהיא עוד פלא מלא בחידות ביקום העצום שלנו.

יש מושג כזה, והוא נקרא "פוקר פייס". ומשמעותו: אדם ששומר על ארשת פנים חתומה, כשלאדם שמולו קשה מאוד להבין מהבעת הפנים מה הוא חושב ומרגיש בתוך תוכו.
למלינדה, הדמות הראשית בספר 'דברי', יש פוקר פייס.

מלינדה שותקת. היא נמנעת מלספר לאנשים, גם הקרובים אליה ביותר, מה עבר עליה באותו יום במסיבה של בית הספר. היא לא הסבירה למה הזמינה שוטרים למסיבה, אשר שמו לה סוף, למרבה כעסם ואכזבתם הרבים של תלמידי בית הספר. היא מפוחדת, וגם משותקת (תרתי משמע), כמו ילדה קטנה שחולמת על יצור מפחיד בסיוט בלילה. לא סתם היא מכנה את האירוע הזה "סיוט" ואת מי שעולל בה את מה שעולל "יצור".

אבל היא לא לגמרי שותקת.
היא מדברת. המון.
אבל לא על זה. על זה היא לא מוציאה מהפה אפילו פיפס אחד קטן.
על מה היא כן בכל זאת מדברת? על המורים ושלל הכינויים המעט פוגעניים שמצמידים להם התלמידים, על זה שאין לה חברות וגם החברות שהיו לה פעם נטשו אותה והחברה העכשווית שלה היא לא ממש חברה וואו, על הבחור החמוד השותף שלה במעבדה.
בקיצור, מדברת על כל מה שבני נוער עם הצרות הרגילות שלהם מדברים.
אבל בתוך תוכה היא מסתירה משהו גדול יותר.

האם מלינדה באמת שותקת?
או שדווקא היא מנסה לומר, אבל הסביבה שותקת ולא שמה לב?

במשך רוב הקריאה, הספר הרגיש לי כמו ספר נוער. הוא קליל, חינני, וטיפה משעשע וציני, מתרחש בסביבה מלאה בבני נוער וכתוב בשפה של בני נוער. החל מאמצע הספר, הנושא שבו הוא עוסק התחיל להיות מוזכר ברמיזות. רק בסוף, נצעקת המילה ההיא במפורש בחלל האוויר, ו"הפיל שבחדר" יוצא מהארון.

אונס.

אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס

כן, תצעקו את זה.
למה לא? למה להסתיר?

האם ראיתם פעם מישהו שותק כשרוצחים אותו?
(טוב, בסדר, מצטער, זו דוגמה לא ממש מוצלחת)

תיקון טעות: האם ראיתם פעם מישהו שותק כשגונבים ממנו?
כשמאיימים עליו?
כשעוקפים אותו בתור או תופסים לו את החנייה של האוטו?

יש משפט חכם כזה ששמעתי, שאומרים למי שחוגג יום הולדת: "תביע את משאלתך בקול, שכמה שיותר אנשים יוכלו לשמוע ולהגשים לך אותה"

תגידו את אשר על לבכם בקול, שכמה שיותר אנשים יעזרו לכם לצאת מהמשבר. זה לא פשוט, אבל לדבר זה המעשה הנכון והיפה לעשות במצב כזה, לא לשתוק.

הבעיה היא, שאני לא מלינדה. לא נאנסתי. אולי מרוב ההלם והפחד והזעזוע, ברגע האמת יהיה קשה גם להוציא מילים מהפה ולשתף את הסביבה הקרובה בכך? שאלה קשה, שמקווה שלעולם לא אצטרך לדעת את התשובה אליה.
לכן, אם מישהו שותק, נסו אתם לדבר בשמו. זה גם לא כל כך פשוט, ויכול להיות שאני עובר ליד אנשים שחוו את מה שמלינדה חווה ולא שם לב. אבל אם יש משהו חשוד בהתנהגות של האדם שמולכם, נסו לברר. אל תתנו לקול הדממה לשלוט.

ספר חשוב לקריאה. עם זאת, אינני סגור על הדירוג (מתלבט בין ארבעה לחמישה כוכבים). הספר לרוב מתנהל על מי מנוחות ורק לקראת הסוף יש קפיצה קטנה בקצב, ומרגיש כמו עוד ספר נוער רגיל. יש תחושה שעל נושא כזה אולי היה אפשר לסחוט עוד קצת את המיץ של הלימונדה, כפי שאומר הביטוי. מצד שני הנושא חשוב, וכמו שכתוב על הכריכה, הספר הוא "סיפור מהעולם האמיתי" - העלילה והדמויות בו הם לא העיקר, השחקן המרכזי בו היא המציאות. והמציאות נראית בדיוק ככה: בחורה נאנסת, שיכורה במסיבה, היא לא באמת רוצה, הבחור חושב שכן, והסוף - הסוף ידוע לכולנו.

***מקדיש את הביקורת לסקאוט, על כך שרצתה לקרוא את הספר אבל חששה מהנושא הטעון ולכן נתנה לי לקרוא אותו קודם. הנושא אכן טעון, אבל הוא עטוף במעטפת קלילה ורכה, כך שנראה לי שהזעזוע שתחושי, יהיה מורגש רק בין השורות, עמוק בתודעה.

ספוילרים
אוקיי,
אז הייתי ממש לחוצה כשהזמנתי את הספר הזה כי הוא היה נראה לי מאוד קיצ'י כזה סיפור רומנטי נדוש שיש בכל ספר שני.
אבל אז כשהתחלתי לקרוא כל כך התחברתי וואו, קיבלתי את הבחורה ה"bad ass" שהייתי צריכה באותו הרגע.
אני כל כך אהבתי את הדמות וכמה שהיא ניסתה לשרוד בעצמה ואז להישאר קשוחה במהלך כל מה שקורה לה וכמה שיותר מהר לעוף מהבית של אחותה ולבסוף היא נפתחה והפכה לבן אדם אחר אבל כן נשארה מי שהיא אני כן חושבת שהסיפור טיפה נדוש אבל כל כך אהבתי!
בין אם זה החלקים שלה ושל נייט (שהתברר כלא כל כך מושלם כמו שזה היה נראה מבחוץ) או אוליביה שהפכה לחברה הכי טובה שלה ולאט לאט שתי הדמויות נפתחו ביחד,
או אפילו ג'ימי שגרר אותה להסתובב בשכונה עם תחפושת חג המולד משפחתית (ג'ימי יא סוכריה על מקל ענקית מאיפה האומץ).
הסמים השתייה והבחור המבוגר שבגד בה עם החברה הכי טובה שלה כל זה החולפו ובכל זאת עדיין מצאתי בה משהו קשוח גם בלי כל זה קיצר אהבתי תעשו לעצמכם טובה ענקית ותקראו.

<B>אזהרת טריגר: פגיעות מיניות.</B>*

אני לא יכולה שלא להתפעם מהיכולת ההזויה משהו של נפש האדם לבצע עקיפה של זיכרון מרוטש על הכביש ולהמשיך לנסוע.
לקחת זיכרון איום, לתקוע אותו בצנצנת ולשמר אותו בעומק המרתף של התת מודע.
בפשטות, זאת הדרך לשרוד. כי הנפש לא מסוגלת, לא מסוגלת להמשיך בלי פשוט... ללכת, לרוץ, לברוח. לשכוח. לשים בעבר, להמשיך הלאה,
כאילו כלום לא קרה.

ברוב המקרים השלב הזה לא מחזיק לנצח. מתישהו הזיכרון יברח מהצנצנת, יצוף ויגאה. אולי גם יטביע.
ועדיין. אני לא יכולה שלא להעריך את הנסיון הנואש של הנפש להציל את עצמה, להמשיך לחיות, להסתכל אל האופק.
~
"אני מניחה שפשוט הייתי צריכה לספר למישהו, פשוט לספר למישהו. לגמור עם זה. להוציא את זה, לפלוט את זה."

(זה. הזה הזה. כי אין לזה שם, אי אפשר לומר את זה בקול. אפילו לחשוב את זה כמעט בלתי אפשרי.)

מלינדה.
מלינדה היא ילדה-נערה
כואב לה
כל כך כואב לה
והיא כל כך לבד.
מלינדה היא שנאה עצמית, דיכאון, בריחה
מלינדה היא יצירתיות, בגרות, עוצמה
יותר מכל- מלינדה היא אומץ. אומץ אומץ אומץ. אומץ לשרוד.
גם אני מלינדה.
~
אני חושבת שהיחודיות של "דברי", היא שהוא לא ספר משתפך בכאב, מזעזע ומטלטל בצורה בלתי אפשרית לעיכול, כמו ספר אחר שקראתי לאחרונה.
כן, הוא מספר סיפור קשה, נורא, כואב. אבל לורי האלס אנדרסון, בחכמה רבה, עוטפת את הסיפור של מלינדה במעטפת דקיקה של הומור מריר, של ציניות נוקבת ומפוכחת. מעניקה למלינדה סוג של עור שני שמגן עליה, וגם על הקורא/ת.
וזה באמת דק מן הדק.

"דברי" לא מדבר רק על שתיקה פרטית, אלא על שתיקה כללית. העלמת העין של המורים, של ההורים של מלינדה, של כל מי שמסביב. למה אף אחד לא שואל? למה אף אחד לא ניגש? למה לאף אחד לא אכפת? זה מפחיד לחשוב שדבר כזה יכול לקרות, שאף אחד לא יראה אותך באמת. שלא יהיה מי שיסתכל לך בעיניים ויראה שהן קרועות מכאב.
זה גם ספר על השתקה. לא אפרט יותר מדי. אבל יש בספר סצנה חזקה מאוד של עימות בין מורה שתלטן ועריץ לבין תלמיד אמיץ שלא מוכן להיכנע.
~
קראתי את הספר לראשונה בכיתה ח', כשהייתי בת גילה של מלינדה, ועכשיו פעם שניה. זה כל כך מוזר להשוות בין שתי הקריאות, כאילו מישהי אחרת קראה את הספר הזה אז.
אז, הזיכרון האישי שלי היה מודחק כל כך, קראתי את הסיפור של מלינדה בנתק רגשי חזק מאוד. לא הרגשתי, לא כאבתי. רק פחדתי.
ועכשיו, כמה חודשים לאחר שהזיכרון עלה וחזר להיות חלק מהחיים שלי - חייתי את הספר הזה. הרגשתי וכאבתי, ולא פחדתי ולא ברחתי. היתי שם בשביל מלינדה, ומלינדה היתה שם בשבילי. הושטנו יד..

"דברי" עוזר לי להמשיך ולדבר את הסיפור שלי. לא לשתוק, לא לפחד מעצמי וממה שקרה לי. אני מודה ללורי על כך. וגם על העיסוק שלה בנוער, על הכתיבה שלה על נוער, לנוער. שאכפת לה.
אל תפחדו לדבר, אל תפחדו לספר את הסיפור שלכם.
אל תפחדו לבקש עזרה כשאי אפשר לבד.
~
טוב, זו הביקורת המדכאת ביותר שכתבתי/קראתי בסימניה אי פעם.
אז אני מוסיפה כמה מילים שאני באמת מאמינה בהן. גם אם לא תמיד מצליחה לחיות לפיהן.
אז ככה: יש חיים אחרי פגיעה. יש חיים אחרי טראומה. יש חיים אחרי מוות. יש חיים אחרי יאוש!
יש אור מאחורי החושך. בתוך החושך. לפעמים אפשר לראות אותו רק בקושי; לפעמים הוא מחייך אלי והוא זהוב ויפהפה ואני מאמינה בו לגמרי. לפעמים הוא מסתתר ממני, לפעמים אני ממנו.
אבל הוא תמיד ישנו. ואני הולכת בדרך הזאת, למרות שהיא מפחידה ומטלטלת וכואבת, כי אני יודעת שבסוף המנהרה אני אהיה באור.
אני אהיה האור.

ועוד דבר חשוב חשוב שבת-יה העירה את תשומת ליבי לגביו- אנחנו חיים בתקופה קשובה, תקופה מכילה ומקבלת. אני יודעת שלא תמיד רואים את זה, אולי רוב הזמן, עם כל הפילוג והשנאה ומה לא. אבל אין ספק שמשהו השתנה. אין ספק שהיום המענה הטיפולי לגבי כל פגיעה שהיא רחב יותר, בין אם זו פגיעה מינית, בין אם זה הלם קרב, בין אם זה שכול. אפשר לקבל עזרה, ואולי זה משהו שאפשר לברך עליו בכל הכאב הזה.

אַתְּ עוֹד תֵּצְאִי מִן הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה
אֲנִי יוֹדַעַת

אַתְּ תִּפְרְצִי חוֹמוֹת
גְּבוֹהוֹת מִזּוֹ שֶׁל סִין
אַתְּ תַּפִּילִי מִגְדְּלֵי
רַהַב בָּבֶל

וְהַשָּׁמַיִם יִהְיוּ מָעוֹף
מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הַחֲדָשׁוֹת,

לִבֵּךְ הַמִּשְׁתַּלֵּם.

*לקח לי זמן להבין שאולי בטעות הפעלתי אצל אחת או אחד מן הקוראים את הביקורת טריגר למקרה שהיא או הוא עברו. אם היה כך, אני מצטערת.
~

"ואולי, הוא יהיה הדבר שבשבילו החזקת חיים..."
https://www.youtube.com/watch?v=pDUgD0jaseo

שונה ומהנה.
"אני סטיבן אלפר, בן 13 ובכיתה ח'. יש לי משקפיים עבים וגשר בשיניים שנראה כאילו ניסיתי לבלוע פסי רכבת וכמו כל הבנים בכיתה אני דלוק על רֵנֵה אלברט, הילדה הכי יפה אבל יש לה חבר. אני גם ידיד של אנט, היא נחמדה ומבינה אבל לא תמיד כיף איתה. פעם באה בלבוש מזעזע שנראה כאילו זקנה עיוורת תפרה אותו. לפעמים אני מנסה להתחמק ממנה בכל מיני תירוצים. אני מתופף טוב בתזמורת בית הספר ויש לי אח בן 5 , ג'פרי, שהוא הדבר הכי גרוע בחיים שלי (יותר מעפרונות לא מחודדים, הריח של המחק ולהיות חנון רזה). יום אחד כשהיה בן 4 הגזים ודווקא ביום שרֵנֵה אמרה לי שהחולצה שלי מדליקה. הוא השתמש במקלות התיפוף המיוחדים שלי לבחוש תבשיל מגעיל שכינה 'עוגת שברים' שהיה תערובת של גרגרי קפה, בשר, קולה ושלוש מכוניות צעצוע. המקלות מסריחים עד היום".
אבל עכשיו הכל השתנה. נפילה מקרית מהכסא תוך אכילת 'תייסה' (גרסת ג'פרי לדייסה) מביאה אותו לבית חולים שם מתברר שמצבו קשה. הוריהם שבורים והוא לא ממש יודע איך להתמודד. הרי הוא בעצמו ילד שלומד לבית הספר, רוצה לתופף, לקבל ציונים טובים וחולם על מלכת הכיתה. הטיפולים בג'פרי יקרים ולמרות הביטוח הרפואי מצבם הכלכלי מדרדר. המורים והיועצת מנסים לעזור.
"סטיבן, אנחנו אוהבים אותך"....בלה בלה בלה.
"תמיד היית תלמיד מצויין"...טה טה טה.
"הציונים שלך ירדו מתשעים ל.." פקה פקה פקה.
נוסף למצבו הקשה של ג'פי (כינוי החיבה של האח הקטן) סובל סטיבן מסיוטי לילה. הוא מתלבט בין רנה ואנט כמו שרק בן 13 יכול.
-דו"ח מצב חלקי של סטיבן לסוף ינואר-
'המשפחה שלי צללה לקו העוני
לאמא שלי לא היתה עבודה
הבת הכי שווה בשכבה ח' באה אלי ללמד אותי ואני זרקתי אותה' (היתה מצוננת וחשש לאחיו).

והוא מגלה בעצמו אהבה לאחיו וכוחות נפש שלא ידע שיש בו.
הוא גם מגלה שיש לו חברים אמיתיים ומורים העוזרים, מזדהים, תומכים ואוהבים.
ולמרות הנסיעות התכופות והאשפוזים בבית החולים בפילדלפיה, היאוש והקושי, השבוע המעצבן אצל סבו וסבתו בלי מחשב וטלוויזיה,
סמנתה בת גילו המאושפזת עם סיפור עגום משלה והציונים הצונחים יש נקודות אור בחיים.
ספר חביב ונוגע דרך עיני נער- על עצב וקושי בצד רגעים שמחים ואופטימיות, אנושי וכתוב בהומור עם סוף מפתיע.

לא רציתי להחזיר אותו לסיפרייה כל השיעור קראתי!

מושלם!!!!!!! לא רציתי להחזיר אותו לסיפריה טלגמאייר לגמרי עושה את זה כשהיא מספרת על החיים שלה בקומיקס מצחיק, מותח,מרגש,מעצבן ובסיכום של הכל גורם לי לחייך. לגמרי שווה את החמישה כוכבים

ספר מושלם.
אחד מספרי הקומיקס הכי טובים של השנים האחרונות. לא מתיילד, אינטיליגנטי, מצחיק וכל כך אמיתי.
טלגמאייר מספרת לנו בספר זה על ילדותה ויחסיה עם אחותה. כל מי שיש לו אחות יוכל להזדהות עם הרגשות והיום יום שמתואר בספר. לא ניתח להניח אותו לשנייה.
סיימתי אותו עם חיוך גדול ונהניתי מכל רגע.