עם כל הדברים שמשתבשים בספר הזה, אני לא בטוח למה נהניתי ממנו.
התרשמות ראשונית מתקבלת בספרים, כמו בכל דבר אחר, בהתחלה. הפתיחה של הספר הזה היא אחת המגושמות ביותר שאני יכול לזכור. קוסם מבקש מקבוצה של חמישה סטודנטים קנדים להצטרף אליו במשך שבועיים לממלכה בממד אחר, לכבוד יום השנה החמישים לשלטונו של המלך. לטענתו הוא הבטיח להביא חמישה אורחים, אחד לכל עשור. כאמצעי וסיבה להציג אנשים מהעולם שלנו לתוך עולם מקביל זה פשוט מגוחך. נפילה לתוך בור הייתה עובדת טוב יותר. לעבור דרך ארון עבד באירוע בלתי נשכח אחר. בקיצור, התחלה גרועה.
אם נמשיך בקריאה, הקורא לומד על מצב העולם והמצב הוא קלישאה של פנטזיה אפית: מצד אחד, יש את הרעים הטולקיניים הסטנדרטים: אלוהות זדונית ושחורה בצפון, קוסם כהה המשרת אותו, זאבים וגובלינים. מצד שני יש את החבר'ה הטובים, קוסם לבן, יצורים בהירים וקלי רגל (אלפים?), רוכבי סוסים מחוברים לטבע וכן הלאה. שום דבר חדש, אפשר להמשיך הלאה. הגיבורים שלנו נכנסים לבמה, מעולם אחר, אבל באותו מידה יכלו להגיע מהפלך. הגיבורים נועדו לתהילה בשל נסיבות שאינן בידיעתם או בשליטתם. הם הופיעו בחלומות ובאגדות החוזים את הופעתם והגורל בוודאי ישחק תפקיד. יש לצפות להחמצות רבות של המוות, כחוט השערה, ולמעשי תהילה לא מוסברים על הדרך להבסת הרוע. אם כל זה נשמע מוכר, זה בגלל שזה מוכר. אז למה אהבתי את הסיפור הפשטני הזה?
אולי בגלל שקיי מצליח להוסיף משהו נוסף. הרקע של הדמויות למשל הופך להיות חשוב לסיפור, מה שהופך אותם לדמויות מעוגלות הרבה יותר ובאמת אכפת לקורא מה קורה להן. האלים נכנסים לעניין ומוסיפים ממד נוסף. אולי זה הקצב, שמתחיל איטי ומסורבל אבל מאיץ בהמשך כשהסיפור נעשה רהוט ומהיר. אולי זה בגלל שאני יודע שזה היה הרומן הראשון של קיי אני נותן לו את היתרון של הספק. זו אחרי הכול אולי רק הצבת הכלים על השולחן לקראת הספר הבא והיא נעשית בצורה מעניינת מספיק כדי לגרום לי לרצות לקרוא את ההמשך.
אבל בסופו של דבר, אולי אין הסבר פשוט. הסיפור פשטני, אבל לא הכול צריך להיות מסובך. סיפורים דומים סופרו לפני כן וגם אחר כך, אבל הסיפור הזה מסופר היטב. אם הקורא מצליח להתעלם מהליקויים ופשוט לשקוע בפנטזיה, יש קסם ו-"אפיות" ליהנות מהם. אני מצפה לקרוא את הספרים הבאים ונותן לספר הזה שלושה כוכבים מתוך חמישה.
