#
בני האדם מתייחדים בשפע תכונות מאפיינות: סקרנות, יכולת חקירה והמצאת תיאוריות, שאיפה עזה להוכיח לעצמם ולאחרים את עליונותם על מינים אחרים (או על אחרים בתוך המין שלהם...) ייחוס תכונות מסויימות - המושפע מאמונה או מאמות-מוסר הרווחות באותה עת - על מינים אחרים ועוד.

לוסי קוק כתבה סיפור מעניין ומענג על כל אלה. יחסית לסופרי עיון, במיוחד בתחום הטבע, היא כותבת היטב עם כמות מכובדת של הומור ואירוניה. אבל אפילו בלי אלה הסיפורים שהיא כותבת גורמים לך לחשוב לאו דווקא על בעלי החיים עליהם היא כותבת, אלא על בני האדם – חוקרי-טבע למיניהם שאימצו להם תיאוריות מופרכות על מה שהם לא ידעו והפכו את התאוריות לעובדה "המסבירה" את עולם הטבע דרך אג'נדה שהיתה להם באותה עת.

לדוגמה הבונה. זה יונק בגודל של חתול בערך, ממשפחת החולדות (כנראה). הוא חי ליד נהרות, מסוגל לכרות עצים ולהפילם על המים ובכך להטות את הזרימה לצרכיו. הבונה היה מבוקש בעבר – בימי הביניים ואולי קודם – בשל מה שנחשב כאשכיו והיה, למעשה, בלוטות אנליות. מסתבר שאלה הפיקו חומר ריחני (לא ריח שושנים, אל תטעו...) ומרפאים שונים רשמו אותם למגוון מחלות. הבונה נרדף בשל אשכיו ו"היה ידוע" שכאשר אינו מצליח להימלט מרודפיו, הוא כורת את אשכיו בשיניו החדות ומשליך אותם על רודפו בחינת "קח מה שבאת לקחת והסתלק מפה..." אלא שאשכי הבונה, מסתבר, אינם תלויים מחוץ לגופו כמו אצל רוב היונקים אלא מוסתרים בתוך הגוף. כלומר, גם אם הבונה הוא יצור בעל מודעות רבה (לתאוות האדם) סירוס-עצמי אינו אפשרי מבחינתו. אבל מה – סיפור יפה בו האמינו רבים. בעיקר כי אלה שפירסמו אותו היו אנשי דת.

בקטע העוסק בנשרים משתנה המגמה מהומור קליל לגישה יותר אפלה. קוק מספרת על קרב איתנים בין אורניתולוגים. נשרים מצליחים להגיע אל הגווייה תוך זמן קצר להפליא. הקרב ניטש בין חוקרים שהאמינו שראייתו החדה של הנשר מאפשרת לו לאתר מזון במהירות, לאחרים שהאמינו שחוש ריח מפותח במיוחד אחראי לזה. אחד "החוקרים" שהאמין בחוש הריח, עקר עיניים של נשר והחביא בשר. כשהנשר לא הצליח למצוא את המזון הוא "התנצל" בשמו והעריך שאולי כאבי "הניתוח" פגמו בכושרו...
דוגמה מצמררת נוספת ל"חוקר טבע" עוסקת בעטלפים שגם יחסי הציבור שלהם אצל האדם אינם להיט. "חוקר" איטלקי סדיסט חיפש – כמו אחרים – הסברים ליכולתם לנווט בחושך. הוא עקר עיניים, חסם נחיריים, מילא אוזנים בשעווה מותכת וחלק את תובנותיו עם רעו משווייץ. "ממציא" אחד מויסקונסין שיכנע את הבית הלבן להפוך עטלפים לפצצות תבערה שיהרסו ערים ביפן אחרי ההפצצה בפרל הרבור. המיזם הזה קיבל שם קוד צבאי ו"גייס" המוני עטלפים זעירים לשורות הצבא האמריקאי רבים מהם מתו מוות איום (בלי מדליות) כמו סוסים ופרדות, כלבים, דולפינים, יונים וכהנה בעלי חיים המגוייסים למלחמות האדם.

רבים מ"חוקרי הטבע" בעבר היו אנשי דת. זה די מובן כי בימי הביניים רוב המשכילים היו קשורים איכשהו לכנסייה. קוק מסבירה היטב את העובדות הידועות היום (שאפשר שבעתיד חלקן תימצאנה שגויות) אבל היהלום שבספר הוא דווקא סיפורי המעשיות שסיפרו דורות של "חוקרי טבע" והסבירו בהם את העולם המסתורי שסביבם. מדובר באנשים רציניים: אריסטו, פרויד הצעיר ואפילו דארווין שהשערותיהן המופרכות משעשעות אותנו היום.
מרוב הספר נהניתי והשכלתי. אבל אני מזהירה את חובבי בעלי החיים. חלק מחוקרי הטבע הנחושים עשו פעילויות שקשה לקרוא עליהן, כדי להוכיח את הנחותיהם או לזכות בויכוח. וזה עוד משהו שאפשר לומר על האדם בנוסף למה שמניתי בתחילה: האגו והשאפתנות גוברים אצלו על המידות התרומיות המיוחסת למין האנושי וגם על השכל הישר. לפעמים, בלהט הרצון להשכיל ולהשיג הכרה אקדמית, מוקרבים החלשים על מזבח המדע, למען התהילה הזמנית. זמנית כי החוקר מפריך את הנחת קודמו ומעלה הנחה רעננה שתופרך, כנראה, גם היא, עם הרעיון החדש.