כך קרה שרכשתי וקראתי את הספר.
הכל התחיל מזה שאני אוהבת (אהבתי) את ענת דולב ז"ל.זה לא משנה מה היא הגישה: אם מוזיקה - נהדר, אם כלכלה - מצוין, אם שאר רוח - טוב מאוד.
בשנתיים האחרונות, עד למותה, אהבתי בסוף היום לצאת מהעבודה, אל המכונית ואל איסוף הילדים, ותוך כדי תנועה (או פקק) האזנתי לה. במכוניתי החמימה בחורף והקרירה ביום צורב בקיץ, המשכתי להאזין, עוד ועוד.
וכך קרה, שיום אחד היא הקריאה את הקטע הפותח לספר זה. אולי זה בגללה ואולי זה בגלל הספר, אבל כבר למחרת, הוא היה בידי.
אל תטעו לחשוב שהספר מצוין או מדהים ('מדהים' בפירוש הנכון במילון אבן שושן) או שחייבים לקרוא.
זה לא כך.
למי שקורא את הספר, צפוי בלבול. הרגשה של ספר מכוכב אחר, לפעמים מפתיע ולפעמים מוזר. והסוף? טוב, את זה תצטרכו לקרוא בעצמכם, אבל עדיין מבלבל.

לפי הסטטיסטיקה באתר. מעניין למה כל כך מעט קראו אותו? ולמה היצוג הוא רק של 'בנות'?

בכל אופן, אני מקוה שעשיתי חסד עם הספר ושעוד נשים ואנשים יקראו אותו ויחוו דעתם, אשמח לשמוע מכם.

ספר מוזר, מוזר, מוזר!

קודם כל, אין כל קשר בין שם הספר לתוכנו.
שנית, המספר מתייחס לעצמו כילדה, בעוד שכל הסביבה מתייחסת אליו כאל ילד. דיסונאנס בלתי מוסבר זה מהווה את נקודת ההתחלה ואת המצע לסיפור קצר אך מתעתע ביותר, שאינו מציע לקורא המורגל בקונבציות ספרותיות מוכרות, כל קרקע בטוחה לצעוד עליה.

ססר איירה בועט בכל המוסכמות וכפי שקראתי אודותיו הוא כותב את כל ספריו בישיבה אחת, ללא תכנון, הגהה או עריכה. התוצר מוביל את הקורא במבוך סוריאליסטי למחצה ובלתי ליניארי בעליל, ברחובות עיר קטנה בארגנטינה, ובסמטאות מוחו הקודח של הסופר.

אין ספק שזהו ספר שונה מהרגיל, כתוב היטב, לעיתים מרגש, לעיתים מעצבן ולעיתים פשוט מותיר אותך בפה פעור.

למה התכוון המשורר? לניסוי ספרותי פוסט מודרניסטי מתחכם או לתוצר אותנטי מקורי? לאלוהי הספרות הפיתרונים. כדאי לכם להתנסות ולהגיע למסקנות בכוחות עצמכם. אולי ההנאה אינה מובטחת אבל אין ספק שלא תשתעממו.

נב ותודה לpen והעורכת שבזכות המלצותיהן גיליתי את הפנינה הקטנה והמופרעת הזאת. ותודה להוצאת כתר/סדרת ליברו שהעזה לתרגם את הספר ולהוציאו לאור. עובדה ממש לא מובנת מאליה בעולם הספרות הממוסחר.

אנני יודעת אם הייתי מגיעה לספר הזה לולא היה ברשימת
הבקשות של ביתי שראיתי במבצע וקניתי לה. כריכת הספר הפתיעה אותי,וכשקראתי את ההקדמה, התעניינתי. אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקראתי בדפי היצירה הזאת.
הנובלה כתובה במעין זמן ביניים, על קו התפר בין מציאות לחלום אולי יותר נכון להגיד - סיוט, כי רבים מהפחדים העמיקים המודחקים שלי לפחות זיהיתי כאן. כמו חרדה ממגיפה מסתורית שאין לה פשר ואין עליה שליטה, חטיפת ילדים,(גם על זה אין שליטה), איבוד הדרך חזרה וכד'. הסיוטים האלה גולשים מתוך תאורי חיים הכי שיגרתיים מוכרים גם הם. עבודה מפרכת חסרת תוחלת, בי"ס כמקום מנוכר ללא שום חיבור לילד חריג, בדידות שהרדיו הוא מנחמה היחיד, המסלולים הקבועים שבהם מתנהלים החיים. הסטיות מן המסלולים האלה מובילים פה לדרך ללא מוצא. חיים עלובים שמפלטם הוא עולם הדמיון והחלום עבור ילד/ילדה,(גם זה לא לגמרי ברור), שלהוריה אין כל נגישות לעולמה, לא מתוך חוסר רצון אלא מיתוך חוסר הבנה ויכולת. היא המספרת בגוף ראשון על חייה, כאשר כולם מתייחסים אליה כאל ילד, היא מתייחסת אל עצמה כאל ילדה. זה כמובן מוזר מאד ומגביר את תחושת הניכור והבילבול אך גם של הפליאה. איך זה?? ספר מפתיע, מעורר הרהורים מציקים. כשסיימתי לקרא הרגשתי כאילו חטפתי חבטה רצינית.

הסופר מפליא ביכולתו להעביר באופן כל כך טכני וקר את האנדרלמוסיה והאנרכיה ששררו במדיין של תחילת שנות ה-90.
אתה מופתע מכוחם של המיתים בספר הזה מפני שהקלות בא הם נרצחים מוחלטת. ללא סיבה, ללא רעש, ללא ריח ואפילו ללא דמות. למרות שכביכול נראה כי הגיבורים בספר הם רוצחים שכירים ילדים שמנסים לשרוד את היום ו"בלילה" הופכים לתינוקות שבאיקוניות הנוצריות אשר שוכבים בחיקה של המדונה, הגיבורה האמיתית של הספר הזה היא העיר המטורפת הזו בזמן הבילתי נתפס של "קרטל מדיין" בראשותו של פאבלו אסקובר.

ספר מאכזב.
הדמות בספר מתוארת ככשלון, לא מלומדת וכמעט בהמתית.
ככה כתוב הספר, באופן בהמתי. הגיבור באיזה שהוא שלב נהייה בלתי ניסבל. אבל הסיפור נמשך, והסיפור מעניין. הסיפור הוא על חקירה, הגיבור מנסה למצוא את האחיו שנעלם. בתור קורא אתה דבוק לספר כי אתה לא תפקיר את אחיו, אתה חייב לגלות איפה הוא מתחבא, אבל בסוף שהוא נמצא. כל מה שבא לי להגיד זה 3 נקודות בתור הגדרת הסוף הספר. הוא נמצא, הם נאבקים כמו כל ספר מתח אחר, וזהו.
התאכזבתי ממנו.

לקח לי זמן להכנס לספר. לא השתגעתי על הכתיבה, אבל בסך הכל סיפור זורם להעביר את הזמן וללמוד קצת על מקום אחר ומציאות אחרת.
חייבת לציין ששנאתי שנאתי שנאתי את המספר ומצאתי את עצמי מגלגלת עיניים יותר מדי פעמים במשך הקריאה.

מה שמתסכל הם הרגעים האלה בספר, כשנדמה לך שעכשיו אתה הולך להבין משהו - וזה לא קורה. וזה לא כי לא הבנת, אלא כי אין מה להבין. כל מה שיש זה לקרוא, להתבלבל, להנות ולתהות מה לעזאזל.

ספר שמתאר בקיצוניות את עולם הכנופיות בקולומביה. יש קטעים די מזעזעים. עם השקפת עולם פסימית מאוד הן לגבי המצב והן לגבי כל הפתרונות שמנסים כדי לפתור את הבעיות.
המחבר רואה את העוני כבעיה המרכזית, והוא מאמין בפתרונות קיצוניים ביותר....

אז נכון שמדובר לכאורה בספרות מופת בולטת קולמביאנית , אבל הספר המתאר סופר שחוזר למדיין שיש לו נער ליווי שהוא גם רוצח שכיר שנרצח במהלך העלילה והוא מחפש לנקום את נקמתו (אל דאגה הוא גם ימצא לו נער אחר...) -ממש לא דיבר אליי.