#
גבר ואשה מקיימים יחסי מין.
פה מתפצל המסך לשניים: בצד אחד יש אונס, כפייה, ניצול. בצד השני יש יחסים בהסכמה, הנאה והתלהבות. מה גורם לפער הכה רב בתפישת האירוע? בדרך כלל פרשנות שונה לגמרי לאיתותים, הם מדברים בשפות שונות. הנחה של כל צד שהצד שכנגד מבין, או צריך להבין, למה הוא מתכוון.

בין יחסים המתקיימים בהסכמה הדדית, בחדווה והנאה, ליחסי אונס, אלימות וכפייה, שני קטבים שאין מחלוקת על הפרשנות להם, יש עולם שלם של גוונים אפורים. נשים וגברים מתבלבלים היום בין מה שהיו רוצים שיהיה, מה שהם חושבים שהצד השני רוצה, והמציאות. והתוצאה – המשטרה ובתי המשפט הם הפרטנרים הסמויים החדשים של יחסי גברים ונשים.

הגבר - שהסיפור הזה מסופר על ידו ומנקודת ראותו - הוא מבקר תיאטרון ידוע ועיתונאי. הוא כה מרוכז בעצמו שקשה מאד להתעניין במה שהוא אומר. הסיפור שלו הוא פיתוח תיאטרלי משהו של פגישה מקרית, היקסמות וקטע ספק מיני. זה לא ממש סטוץ, מצד שני זה לא בדיוק קשר או חיזור. סנטאנה מעצב את דמותה של האשה – כך נראה – לאור פנטזיות שלו על מה שכנראה מושך אותו. היא יפה, חידתית, עם מום בולט ומאד מאד תלותית. האשה בסיפור הזה היא קולב עליו הוא תולה את תשוקותיו, שכשהיא לא רוצה לומר "כן" היא מאבדת את ההכרה, ומאפשרת לגבר להחליט בשבילה.
הספר מלא בהגיגי המבקר הידוע על ספרות, תיאטרון ובמיוחד על מיניותו. ההרגשה היא דמות ראשית של נודניק מלא בעצמו ונטול מודעות עצמית (כן, למרות הניתוחים המתישים) באופן סופני.

והספר? קטן מאד תרתי משמע. יחסית לספר כה קצר, המספר סיפור כאילו מרתק, שקלתי לא פעם לנטוש. כי הצורך של הגיבור להדגים את חוכמתו והשכלתו יחד עם זחיחותו ממש מעיקים. אז לא נטשתי אבל בתום הקריאה נותרתי עם הרגשה חמצמצה. מהכריכה הבנתי שסנטנה הוא סופר ידוע למדי בברזיל, זכה בפרסים ותקופה מסויימת שילב "אוונגרד ספרותי עם אקטיביזם פוליטי" מה שזה לא יהיה.
"...אנו מחפשים את מיטב הסופרים הכותבים ברוח הזמן..." דבר ההוצאה. לא יודעת מהי "רוח הזמן" אבל אם הספר הזה מבטא את רוח הזמן, אני מתפטרת.

רק לעיתים רחוקות אני נתקלת בחוות דעת שקראתי אודות ספר והיא יפה עשרות אלפי מונים מאשר היצירה עצמה.
תוכלו לקרוא אותה כאן, בסימניה, אודות הספר הנדון.
אני מעיינת בכתוב וחושבת שהאישה שרשמה את דעתה, מוכשרת כל כך ואיזה ידע היא מפגינה בנתחה את הדמויות הראשיות והמשניות.
פואטית במחשבתה וציורית במילותיה ועוד לפני שהספקתי לסיים את הפסקה האחרונה, אני ממהרת לרכוש את הגרסה הדיגיטלית של הספר ושוקעת בקריאה.
שוקעת ולא מתקדמת.
מוחי עדיין מסרב להאמין שנפל בפח ומנסה בכח לדלות פרטים מעניינים מהעלילה, לעקוב אחרי איזושהיא התפתחות ולהתאהב באחת הדמויות.
שומדבר, נאדה.
הצליעה מחריפה, אני מתחילה להתעצבן ומדלגת על דפים שלמים וזה נורא, בעיקר משום שמדובר בסיפור של 71 עמ׳.
כעת קלטתי את התרמית ואני מפעילה את כפתור ה״אוסקר ויילד״ שבמוחי, אותו אני שומרת למקרים מיוחדים; קריאה במהירות האור.
פעם ראיתי סרט על חייו של ויילד בכיכובו של סטיבן פריי המצויין ובסצנה ההיא יושב הסופר על כסאו ומדפדף בספר במהירות שיא, מסיימו תוך מספר דקות וכותב עליו מסה בלתי נשכחת.
כשאני מגיעה לסיום אני מנסה להסיק מסקנות נחרצות ומגיעה רק לאחת: דג לוקוס בנוסח מרוקאי הינו לוקסוס אמיתי ולכן רצוי שישאר במתחם המטבח, בתנור או במקפיא. כל ווריאציה אחרת שלו (למשל בתחום הספרות) תהא חשודה בעיני.

אה, כן. תקציר קל אודות הספר על אף שאינני עושה זאת בחשק רב:
מבקר תיאטרון מגלומן ומזדקן חופר לנו אודות תקרית בה היה מעורב ואשר הגיעה לבית המשפט. לא אספר לכם עליה על מנת שתמצאו עילה להשתמש בה כגלולת שינה במקרה ואתם אינסומניים.
עד ההגעה לקיילמקס (קלינקס, במקרה שלי כי בכיתי מרוב תסכול)הלא הוא גזר דינו של השופט, מתבל המספר את עלילותיו באנקדוטות מהצגות שראה וניתוחים של יצירות אמנות מזרמים שונים.
זה היה יכול להיות מעניין לו רק השתמש בז׳רגון קצת יותר ידידותי למשתמש שכן על אף שהייתי מדריכה באחד המוזיאונים השווים בעולם (ואן גוך, אמסטרדם) לא הבנתי דבר וחצי דבר מתוך הגיגיו.
היה נסיון להקנות ליצירה סממנים בלשיים. ליצור מתח מסויים ובלבול אצל הקורא: האם הגיבור אשם במעשהו או שמא התנכלו לו? האם הוא לוקה באטימות או יתר רגישות? מהר מאוד הגעתי למסקנה נוספת שממש לא אכפת לי.
הוא קומם אותי כל כך בבטחון שלו, באמונה העיוורת שמה שיוצא מפיו אמת לאמיתה ורק משום כך רציתי שיצא אשם.
הכתיבה אמנם חפה מתיאורי נוף, מצומצמת ורזה אך מנופחת מחשיבות יתר; מילים ריקות וחסרות משמעות וחפירה ללא סוף.
כמו לקרוא חוות דעת של מבקר ספרות בעיתון ״הארץ״
מה רצה המשורר להגיד? ומדוע לא לומר דוגרי במקום ללכת סחור-סחור?

טוב, הלכתי לדוג. פתאום בא לי חריימה לצהריים!

את הספר הזה קראתי לאט. כל כך לאט, שלמרות אורכו הצנוע, היה נדמה שלא יסתיים לעולם. אבל זה קרה, ובאופן אירוני, כמעט הופתעתי; שכן כמו כל הדברים הטובים והאהובים, כשהם נגמרים, גם כאן הייתה לי תחושה שמשהו נתקע, ונקטע, באיבו.

אנטוניו הוא מבקר תאטרון ידוע בן חמישים פלוס, המתגורר בריו דה ז'ניירו בדירת רווקותו. סיפורו מתחיל בבית הקפה הקבוע שלו, בו הוא נוהג לשתות, לעתים לשוכרה, שכן אנטוניו מאוד אוהב אלכוהול. אם הוא יזדמן לסלון שלכם, כבדו אותו בכוסית וויסקי, קוניאק, או אפילו רום, והוא יהיה מרוצה וטוב לב.

בבית הקפה הזה הוא רואה לראשונה את אינֵש, אישה צעירה בעלת יופי מיוחד וחזות חיוורת, שברירית וגלמודה. מכיוון שכפי שהוא מעיד על עצמו, הוא אינו מסוג הגברים הישירים והבטוחים בעצמם, הוא מתבייש לגשת אליה; מה גם שלפתע מצטרף אליה גבר בעל שיער מאפיר, וניכר היטב כי הם מכירים זה מכבר. אנטוניו מאבד תקווה, יוצא משם והולך לו לתחנת המטרו.

אך במדרגות הנעות של התחנה קורה דבר בלתי צפוי, כשמאחוריו מועדת אישה ונוחתת היישר על גופו. באינסטינקט אנושי הוא תומך בה ועוזר לה להתאושש, באדיבות ובדאגה לשלומה. כאן מתבררים לו שני דברים; האחד שהאישה צולעת, והשני שמדובר באותה יפהפייה ממנה התרשם בבית הקפה.

אנטוניו אוזר עוז ומזמין את הצעירה לבילוי, והם קובעים למחרת היום. במהלך הפגישה זורם האלכוהול, במיוחד אל גרונו של אנטוניו, ובסיומו של הערב הוא מלווה אותה לדירתה במצב תודעתי מפוקפק. בבוקר הוא מתעורר במיטתו ותוהה מה קרה. הוא נובר בזיכרונו ולאט לאט נדלקות בראשו עוד ועוד תמונות ממאורעות אמש. אחת מהן היא הדירה המוזרה של אינש, בה ניצב כן ציור עם קנבס מכוסה, ועליו נשען קב הליכה.

אנטוניו המבולבל, המאוהב, לא זוכר במדויק את כל הפרטים, אך בהחלט חשוב לו לראות שוב את אינֵש. הוא פוצח במסע כמעט נואש במטרה להיתקל בה "במקרה". מכאן ואילך העלילה מתפתחת, מסתבכת, מקבלת תפניות ופנים נוספים.

האם אינֵש היא ציירת? ומה יחסיה עם אותו גבר מבוגר, שהיה עמה בבית הקפה? ומדוע דירתה המינימליסטית של אינש נראית כמו תפאורה של מיצג כלשהו? וחשוב מכך, האם התעניינותה של אינש באנטוניו היא כנה, או שמא הנה רק סוג של תכסיס אינטרסנטי שלה ושל הצייר ויטוריו, אשתו, וחברם הצייר מילטון?

כך או כך, מדובר ביצירה עכשווית נדירה. הדובר משלב בטקסט הסיפורי ניתוחים מבריקים של הצגות תאטרון, ולא פחות, של עצמו. הכתיבה כנה עד כדי השתאות, ישירה, בלתי מתחנפת לעצמו, לדמויותיו או לקורא. המודעות העצמית של אנטוניו מעוררת השראה, והוא כותב תוך כדי פנייה לקורא הפוטנציאלי ומתייחס אליו, ולמחשבות העשויות להתעורר בו במהלך הקריאה. ב"פרשיית אינש" גלומים רבדים וגוונים רבים; קווים של אגרסיביות פאסיבית, ארוטיקה מרומזת פחות ויותר, אווירת מסתורין, מתח שהולך ונבנה. יש כאן מן האלמנטים הבלשיים והמשפטיים, מן העבריינות המצועצעת, הצינית, של בני תת-התרבות הבוהמיינית, טשטוש גבולות מתוחכם בין ביצוע פשע במודע לבין פנטזיות בעלות אופי מיני "חריג", כביכול, המאופיינות בכוחניות ובשליטה בפרטנר "חסר-אונים", חשוף נפשית, ומתמסר בטוטאליות. הקנאה הבוערת של אנטוניו לאישה שהוא כמעט לא מכיר, למשל, מתיישבת היטב עם אופייה של תשוקתו ושל פשעו, המוטל בספק.

פשע מעודן הוא ספר חכם. מאוד חכם. הוא יומן אינטימי של אמן המילים, הכותב על אמנויות; אמנות ההבעה הביקורתית, אמנות הציור, אמנות התאטרון, אמנות הנאום המשפטי ואף האמנות המפוקפקת של טמינת הפח, אם אכן הייתה שם כזו; שכן עד המילה האחרונה נותר בדובר ובקורא הספק, בנוגע למניעים האמיתיים, אולי הנסתרים, של הדמויות, ואף של עצמו. אם אתם רוצים להמחיש למישהו את משמעות הביטוי "ליהנות מן הספק", תנו לו לקרוא את "פשע מעודן".

כל כך יפה ומעניינת בעיני ההתאהבות העיוורת כמעט, של אדם שרואה היטב את הסביבה הפיזית ומיטיב לבחון ולהתבונן במבט מפוקח גם אל תוך הנפש פנימה. התחשק לי לומר לו במהלך הקריאה: אנטוניו מותק, אתה אמנם מבקר תאטרון, אבל אתה חי בסרט.

ואוך, כמה שהסרט הזה טוב.