יש כאן מוסכמה באתר שלא כותבים על ספר שלא סיימת לקרוא. כמובן כמו בכל דבר יש גם על זה חילוקי דעות, וישנם כאלה שאינם מוצאים שום פסול בכתיבת סקירה על ספר שהחילות לקרוא ומסיבה כלשהי החלטת לנטוש באיבו, משום שגם נטישה באמצע אומרת את דברה על הספר שלא השכיל למשוך את לב הקורא לכל האורך עד לסופו, ובלבד שיציין הכותב במפורש שלא קרא את הספר עד תומו.

אז הספר הזה מתהדר בהיותו "ספר הרפתקאות עוצר נשימה ורחב יריעה כמו זה של צופן דה וינצ'י", ובדומה למקור גם ההעתק מביא הרבה כתבי חידה עמוסי רונות במקומות מוזרים כמו ציורים בדם על קיר, חריטות באבן ישנה או כתובות קעקע. אבל בנוסף הוא כותב בפירוש בהתחלה "המציאות עולה על כל דימיון. כל הטיעונים שמופיעים בספר הזה בנושא מכניקת הקוונטים, תכנון תבוני ואבולוציה, מבוססים על עובדות". כלומר מתיימר לייצר ספר בידיוני אבל על בסיס מדעי מוצק. האם להאמין? אני מאמינה. גם כשהבסיס המדעי מחובר לגרמניה הנאצית, לפחות לכאורה. כזאת אני, מאמינה.

מאמינה למשך מאה שמונים ושמונה עמודים. על אף קווי עלילה מופרכים, דמויות מוזרות, וסופר שמציל את הטובים בכל פעם, גם כשזה לא הגיוני. מאמינה עד שמגיעה לפסקה הזאת:

"עליך לזכור, אמרה אנה, שהנאצים הקדימו אומות אחרות באלפי שנות אור בכל הנוגע לטכנולוגיות מסוימות. זאת היתה הסיבה לביזה הפראית אחרי המלחמה. אבל בואו נחזור כמה שנים לאחור. בראשית המאה היתה תחרות בין שתי תיאוריות: תיאוריית היחסות ותיאוריית הקוונטים. הן לא היו סותרות, אבל אפילו איינשטיין, אבי תורת היחסות התייחס אל שתיהן כאל תיאוריות שאינן עולות בקנה אחד."

הלו?? עוד לפני שנפנה לעיסוק ביחסות ובקוונטים ובסתירה שקיימת או לא קיימת ביניהם, ועוד לפני שנדבר על השימוש במונח "תיאוריה" במקום המונח הנפוץ "מכניקת הקוונטים", נעצור רגע על הביטוי שנות אור. שנת אור זו יחידה של מרחק. זה מרחק מאוד מאוד מאוד גדול, בערך 9 טריליון קילומטר, אבל זה עדיין מרחק. לא זמן.
אז אם מישהו טועה בדבר כזה, למה להאמין לו שהקשקושים שכתב מבוססים על מדע? ואדגיש - ספר מתח בידיוני לא חייב להיות מבוסס על מדע. זכותו של הכותב לחירות אומנותית, אבל אז כדאי שלא יכתוב בהתחלה שהמדע המתואר אמיתי.

עמוד 189, הפסקתי את הקריאה, ולא נראה לי הפסד גדול.

לא מהטובים שבסדרה מודי לחכימא ברמיזא

לא מצליח להבין את הסופר למה הוא משתדל להפוך את הגיבור למסכן שרק בדקה ה 90 מצליחים להציל אותו. גריי דמות הגיבור תתנהג כגיבור ותפסיק לחטוף לאורך העלילה ורק לקראת הסוף...

ספר מעניין, המון חומר תיאולוגי שברובו מצוץ מהאצבע וזה בסדר אחרי הכל זה ספר פעולה ומתח ולא ספר היסטוריה. ברומן פעולה שבט הגיבור הטוב צבוע וגם הרוע צבטע ואין ערבוב של הטוב והרע. העלילה זורמת, יופי של ספר.

אחלה ספר.
מותח, נראה כמבוסס על עובדות מדעיות מוצקות עם תיבול של מיסטיקה ואגדות נסתרות ונופים רחוקים (לפחות לעין האמריקאית).
ספר טיסה או ספר בריכב או סתם ספר קיץ - העיקר שהוא יורד חלק בגרון, ואולי אפילו משעשע.
שווה לקרוא

When will they ever learn
When will they ever learn

שר בוב דילן בעצב.

גם אני תוהה אחרי שסיימתי בעוונותי לקרוא את הדבר המיותר הזה.

ספר טוב,העלילה משתרעת על שטחן של כמה מדינות,הסיפור מתרחש בנקודות שונות ונושאים שונים שאט אט הולכים ומתכנסים לנקודה אחת.מאז התפתחות המדע שאף האדם להכנס לנעליו של הבורא ולשנות את יצירתו המקורית.לא ארחיב כדי לא ליצור ספויילר,תהנו, ספר טוב ומותח.

עוד עלילה מהז'אנר של "צופן דה וינצ'י" - סוד מסתורי מתקופת הנאצים, מדענים שמייצרים נוסחה שתאפשר ייצור עוברים בעלי כח עליון, גזע עליון כמיטב המסורת הנאצית ומצד שני "כוחותינו הגיבורים" - כח סיגמה המורכב ממדענים ללא חת ורופאה רווקה שמזדמנת במקרה לאירוע וכמובן מתאהבת במפקד כח סיגמה ומצליחה אפילו ברגע האחרון להציל אותו ממוות בטוח, עלילה שמתפרשת מקופנהגן ועד נפאל, מגרמניה ועד דרום אפריקה. בסה"כ ספר קולח, מותח אפילו אבל במשקל 100 גרם ולא יותר. העברת זמן סבירה ולא יותר.

המותחן "מסדר שחור" מאת ג'יימס רולינס (הוצאת מודן, 2009), הוא מותחן נוסף בסדרת הספרים שכתב אודות כוח סיגמה. עלילת הספר, ככשאר ספרי הסדרה, עוסקת בכוח המיוחד הזה, המורכב המדענים ולוחמים. פיינטר קרואו, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה האמריקני, הוא "מנהל של מחלקה בדרפ״א שנקראת סיגמה. אנחנו מתמקדים בעיקר בחקירת איומים על ארצות־הברית, ומעסיקים צוות של יוצאי יחידות עילית. זוהי הזרוע המבצעית של דרפ"א" (עמוד 163). קרואו ופקודיו, ובראשם גרייסון פירס מוצאים עצמם מתמודדים מול אויב אכזר במיוחד על פני ארבע יבשות.
 
בעוד קרואו וד"ר ליסה קאמינגס, רופאה אמריקנית, מצויים במשימה במנזר מרוחק בנפאל שבו הפכו נזירים בודהיסטים למטורפים ולקניבלים שבודקת את התקף הטירוף, נשלח פירס לאתר באירופה את ספר התנ"ך של צ'רלס דרווין. פירס, שבגיל שמונה־עשרה התגייס לצבא היבשה האמריקני, "והצטרף ליחידת הקומנדו ריינג'רס בגיל עשרים ואחת" (עמוד 103), הוא לוחם קשוח כקרואו, והשניים בקצוות מנוגדים מצאו עצמם לוחמים כנגד כוחות שמקורם במשטר הנאצי, ורצונם לחדש את ימי הגזע העליון עלול להביא את העולם לסף השמדה.

הספר הוא מעין הכלאה בין ספריו של דן בראון ("צופן דה וינצ'י"), שלפחות הראשון שבהם היה מעט מחדש, לספריו המותחים והמבדרים של קלייב קאסלר ("סהרה"), שידע לא לקחת את עצמו ואת ספריו ברצינות. התוצאה לעומת זאת בינונית, שבלונית ומשמימה. מיותר ולא מומלץ.