הספר השלישי בסדרת הנוודים, כל ספר מספר על אח אחר במשפחת ואנסלו.
אני לא יכולה להגיד שאהבתי את הסדרה הזו, אבל בהחלט נהנתי ממנה, מהאווירה ומהעולם השונה בנוף שהיא מציעה, אומנם יש המון אי דיוקים,אבל בכל זאת, סדרה קלילה להעביר את הזמן
בתחילת הספר עד בערך האמצע לא יכלתי לסבול את הבחורה, היא הייתה ביצ׳ית בכוח, פמניסטית מהסוג הגרוע(אני לא אכין לך אוכל, אני לא שפחה! אבל אתה, תכין לי בכיף) ובכללי מעצבנת ומתמסכנת (יש לה סיבה, אבל אין צורך לחזור עלייה שלוש פעמים בעמוד), ובהתחלה הייתה לי קריאה איטית כי היא ממש עלתה לי על העצבים, אבל אחרי שהיא הפשירה, והתחילה להתנהג יותר כמו בן אדם, התחלתי יותר להבין אותה, והקריאה זרמה לי יותר.
מה שאהבתי בספר הזה, הוא שבניגוד לשני הספרים הקודמים בסדרה, סוף סוף לא היו בעיות אמון בין בני הזוג!!(זה היה ככ הרבה לבקש?) לאחר שבספר הראשון תיאה הכין לבן הזוג הג׳רמופוב שלה ארוחה מהזבל והוא לא האמין יותר שהיא לא תעשה את זה שוב (ובצדק, כי כשהוא ביקש ממנה לא לעשות את זה שוב היא הסכימה והצליבה אצבעות) אז היא התחילה לשמור לו קבלות, ובספר השני מארק הוציא את ליאנדר מהארון בכוח (פעמיים!) בספר הזה, סוף סוף, בני הזוג יכלו לסמוך אחד על השני! (כן, גם אני הופעתי)
בנוסף, נקודת בונוס ענקית של הספר הזה היא מאמי, סבתא של אסי, הגיבורה הראשית.
מעבר לזה שאהבתי את הדמות, היא גם הכניסה את כל העולם המיסטי של קלפי טארוט וצמחי מרפא, וממש אהבתי את זה.
משהו שמאוד תרם לי לאווירה, הוא שקראתי אותו בזמן שהייתי בבולגריה, ויש שם המון צוענים אז לפעמים הרגשתי ממש חלק מהספר (למרות שהם די עשו רוצנטיזציה לצוענים, והחיים שלהם לא ממש נראים סקסים ופרועים כמו בספרים, תבדקו אותי)
בכל אופן, סדרה להעביר את הזמן אם אין לכם משהו טוב יותר לעשות או לקרוא, למרות כל הביקורת שיש לי עליה.
האם אהבתי את הסדרה? לא ממש
האם בכל זאת נהנתי? כן
אם יצאו עוד ספרים על האחיות אני אקרא? סביר להניח

הספר הוא הספר השני בסדרת הנוודים. בספר הראשון מסופר על תיאה ולורנס, והספר השני הוא ספר גאה על ליאנדר אח של תיאה, ומארק החבר הכי טוב של לורנס.
מה שאהבתי בספר הראשון היה בעיקר את האווירה הבוהמית, הצוענית, הקראוונים והריקודים סביב המדורה, מה שלא היה קיים בספר הזה כי ליאנדר יצא ממתחם הקראוונים, ועבר לגור בקראוון אומנם אבל במתחם של תיאה ולורנס, בחצר שלהם, בקראוון. מה היה קצת מאולץ, אבל ניחא.
האמת, אחרי החוק הבוהמי ציפיתי לו ממש, כי חשבתי שזה יהיה מעניין בטירוף לקרוא ספר גאה ביקום שלהם.
אבל לא.
לא אהבתי בכלל.
אהבתי את מארק בתור פרסונה, בתור דיווה, אבל ממש ממש מממש לא בתור בן הזוג של ליאנדר.
דמות שמוציאה בכוח מהארון, נשי מאוד(לא שיש עם זה בעיה, אבל לדעתי פחות מתאים לליאנדר), לא רואה את בן הזוג שלה אלא רק את עצמה, אגואיסט בטירוף, עושה דרמות מכל דבר, ובסוף כמובן שליאנדר מתנצל.
הסיבה היחידה שלי לקרוא את הספר היה ליאנדר, הדמות שלו הייתה מדהימה. אהבתי אותו בטירוףףףף והגיע לו באמת כל כך הרבה יותר טוב ממארק.
אם לסכם את מערכת היחסים שלהם זה בגדול מתבסס על סקס.
אין בינהם יותר מדיי שיחות מלב אל לב, אני לא רואה על מה התבססה האהבה שלהם, אני באמת לא רואה שום דבר בזוגיות הזו מלבד משיכה.
היו בספר הזה יותר מדיי חלקים על תיאה ולורנס בעיניי, כי הדמויות הראשיות לא מצליחות להחזיק את העלילה.
וכמובן, גולת הכותרת: חוסר אמון בין בני הזוג.
אם בספר הראשון לורנס לא יכל לסמוך על תיאה שלא תכין לו אוכל מהזבל, בספר הזה ליאנדר לא יכול לסמוך על מארק שלא יוציא אותו בכוח מהארון. שוב.
אם לסכם באחוזים:
40%-סמאט
20%-תיאה ולורנס
30%-מארק וליאנדר
10%-העבר של ליאנדר

אני לא יכולה להגיד שאני מאוכזבת מהספר הזה, כי לא באתי אליו עם ציפיות בכלל, אפילו ההפך, התחלתי אותו במחשבה שהוא יהיה גרוע בעקבות חברה שממש לא אהבה את הספר.
והוא היה פחות גרוע ממה שציפיתי שהוא יהיה.
אהבתי את האווירה הבוהמית אבל היו המון אי דיוקים, כי צוענים ובוהמים זה שני דברים שונים ובספר הפכו את זה לדבר אחד.
הדמות הראשית, תיאה שבתחילת הספר מאוד חיבבתי את הבחורה הפרי ספיריט הזו, אבל אחריי שהבחורה מכינה ארוחה עם מצרכים מהזבל לבחור חולה הנקיון והג׳רמופוב הזה, היא איבדה אותי לגמריי.
ועוד לאחר שהיא אמרה במפורש שהיא מקווה שהוא לא ישאל מאיפה המצרכים כי אם הוא יגלה הוא יתחרפן, אז למה מלחתחילה? וכשהוא ביקש ממנה לא לעשות את זה שוב אחריי שהוא הקיא את נשמתו, היא הסכימה אבל הצליבה אצבעות? מהההה???? פה היא איבדה אותי לגמריי
וציטוט מהספר ״אין מצב שאני נותן לה להביא אוכל או לבשל לי. אני לא סומך עלייה שתכבד את רצונותיי״
זה כמובן בסיס נהדר למערכת יחסים, כי מי לא רוצה שבת הזוג שלו תכבד את רצונותיו ולא תבשל לו מהזבל, כשהוא משאיר לה כסף לקנות אוכל?
פעם ראשונה שנתקלתי בבחורה שהיא ראד פלאג.
ואני כבר לא מדברת על ילדות בנות 8 שעושות טוורק, והורים שכופים על הבנות שלהן להתלבש בבגדים חשופים, אבל לשבת עם גבר על ספספל לבד לפני החתונה? Big no no
אבלללללל, בסופו של דבר סיימתי את הספר בפחות משבוע (שבשבילי זה שיא המהירות), לא יכלתי להפסיק לקרוא אותו כי הוא כן סחף אותי בסופו של דבר.
האם הוא היה מטופש? כן.
האם נהנתי ממנו? כן.
האם אמשיך להבאים בסדרה? כן.

הכריכה הזו קנתה אותי וכך נפל הפור. את הספר הזה ידעתי שאקרא! תוסיפו לזה שהוא עוסק בצוענייה, אני בפנים!

אני אוהבת ללמוד על עמים ותרבויות בעולם. למדתי בעבר שני קורסים באנתרופולוגיה וזה רק חיזק את סקרנותי ללמוד עוד ועוד.

כששומעים את המילה צועני ישר מדמיינים חבורת נוודים צבעונית, ססגונית, רועשת, רוקדת, נטולת דאגות וכן, גם כייסים. כשהבנתי שהספר עוסק בבחורה צוענייה, ישר עלתה לי לראש הטלנובלה המדהימה "אני צועני" עם אהובי אוסבלדו לה פורט. החיבור מיידי כבר אמרתי?

תיאודורה (תיאה) היא צעירה צוענייה יפהפייה. היא נפש חופשיה ומרדנית. היא אוהבת את משפחתה ואת הבלגן שהם חיים בו. מה שאינה אוהבת הוא שכופים עליה להתחתן בשידוך כי מה לעשות? ככה זה בחברה שלה. הדמות שלה פשוט אחת המקסימות ומצחיקות שיצא לי לקרוא לאחרונה.

לורנס הוא גבר צעיר, חי ונושם מספרים, עשיר מאוד, נאה ביותר אבל ה- OCD שלו מפריע לו להיות בזוגיות כי מה לעשות? קשה לחיות עם השריטות שלו. הוא פדנט, קפדן, חולה ניקיון וכזה שהולך לפי החוקים ומה שמקובל חברתית. מרובע? אולי. נורמטיבי? גם. אני מצאתי את עצמי אומרת אמממ לא מרוצה בכמה מקרים ואני בטוחה שהייתי חונקת אותו פה ושם מזל שהוא מקסים ושובה לב דווקא בגלל המוזרות שלו.

ואז חייו מתהפכים על פיהם כי תיאה נכנסת אל חייו כמו טורנדו וככזה, טוב...נזקים בהחלט קורים. תקשיבו, הדברים שהמסכן עובר בגללה פשוט למות מצחוק. הניגוד בין השניים הוא ברמה קוטבית. פלוס ומינוס של מגנט מבחינת אורח חיים ואופי אך מבחינת משיכה? זה כבר סיפור אחר.

הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטם של תיאה ולורנס לסירוגין. הכתיבה קולחת. מצחיקה מצד ומראה אנקדוטות רציניות מצד אחר. הגישור על הפער התרבותי בין השניים הוא דרך חתחתים. בתור אחת המגיעה מחברה מסורתית ושמרנית, הזדהיתי רבות עם תסכוליה של תיאה לאור האיסורים והכבלים איתם היא מתמודדת בשל היותה בת לתרבות מסויימת. החיוך שננסך על פניי בגלל סיפור אהבתם של תיאה ולורנס פשוט היה מתנה כי קראתי בתקופת עומס והסיפור הזה התאים לי כמו כפפה ליד ועשה לי נעים בלב.

לסיכום, ספר קליל, מצחיק, שופע הומור, מלמד ולו על קצה המזלג על תרבות אחרת וכן מראה לנו שעל אף השוני התהומי בין אנשים, ברגע שיש רגש אמיתי ורצון טוב, הכל אפשרי. מזמינה אתכם לקרוא, ליהנות ולהתאהב.