רכנתי מעל הכיור, חצי מובסת מול ערימת כלים מוכתמת בשוקולד, בזמן שהילדים התגודדו על הרצפה סביב מאגדת מנגה ישנה שלנו. 'תגידי', שאלה אמא שלהם מעל לכוס הקפה שלה, 'מה הסיפור עם הליצן המקריפ?'. הסתובבתי לאחור לכיוון כוננית הספרים שלנו, מצמצמת מבט וכמעט מצפה למצוא עותק של 'זה' שאני יודעת שאין לי בבית. הליצן המקריפ? אין לי בבית עותק של הליצן המקריפ. בכלל, אני מאוד נזהרת עם הספרים של סטיבן קינג שנכנסים הביתה. יש ספרים שהם מגנט לדברים, דברים שלא בהכרח כדאי להזמין. לקח לי רגע להתעשת ולהבין שהיא מתבוננת בכל כתבי רובין הוב שנערמו באמצע הכוננית, נאנחים אחד תחת כובד משקלו של השני. או השלישי. או התשיעי. רובין הוב היא גרפומנית. אחזור לזה בעוד רגע.

מלמלתי תשובה חצי מנומקת, משהו-משהו-פנטזיה, משהו-משהו-דמויות מורכבות, משהו-משהו ועברתי הלאה. יש אי נעימות גדולה ברגעים כאלה, למצוא את עצמך מצטדקת על זה שאת בכלל נהנית מפנטזיה, או לנסות להגן על ז'אנר שעדר של סטיגמות שועט לפניו. בכלל, בלי קשר לפנטזיה, כמה קשה להסביר לאדם זר מה ספציפית מעך לך את הלב בספר, או למה הליצן הוא הרבה מאוד דברים, אבל הליצן הזה ספציפית, ממש לא מקריפ.

אפשר לומר כמה דברים עקומים על יקום 'הרואים למרחק'. בניית העולם קצת צרה בטרילוגיה הראשונה ומרגישה מאוד ימי-ביינמית ומוגבלת. לאורך כל הטרילוגיות בסדרה נבנית מערכת הקסם מבוססת, אבל לא מורכבת או חדשנית מאוד. האקשן כתוב די בינוני לסדרת ספרים שעושה שימוש במילה 'רוצח' בשמם של שישה כותרים. בכלל, כמעט ואין אקשן. הוב קצת (הרבה) מתעללת בדמויות שלה. לכל מי שחשוב כואב. כל אלה דברים עקומים וגם נכונים, אבל בכלל לא אכפת לי. לא אכפת לי כי עמוק בפנים אני יודעת שהספרים האלה נכתבו במיוחד בשבילי.

רובין הוב היא גרפומנית. סיום הטרילוגיות כולן דורש צליחה של אלפי עמודים. גם לקורא המהיר, צליחת אלפי עמודים מחייבת שעות של קריאה. מה שיפה הוא שההתחייבות היא הדדית. כשאתה קורא דמות, הספר מאפשר לך להכיר אותה. יותר ממאפשר – הוב מייצרת חווית מפגש עם הדמויות שמזכירה לפעמים התקרבות לאדם בעולם האמיתי. אתה לומד קצת, לפעמים עוד קצת, לפעמים מתקרב ממש. הוב אשפית בבניית דמויות והיא מדייקת אותן לכדי משהו שכתוב מאוד אמיתי. הגיבורים לא חוטאים ב'גיבוריות' קלישאתית. לכל דמות יש רגעים שבהם היא קצת בלתי נסבלת. כמעט כולם כתובים אנושיים ופגומים ועגולים. לפעמים זה מעלה את הסעיף, לרוב זה שובה לב. כנראה שהדבר הכי מדויק שאני יכולה לכתוב הוא שלספרים האלה יש לב. יש בהם כל כך הרבה לב שלפעמים אני עוברת ליד הכוננית ומניחה עליהם יד רק כדי להרגיש אותו פועם.

והליצן? הליצן הוא אותה הרגשה שמקבלים כשמתקרבים לאט לאדם חריג בנוף. אותה מתיקות-מרירות שיש בלייצר אינטימיות עם מישהו, בהבנה שהמשמעות היא לפעמים לדעת דברים שלא בהכרח היית רוצה לגלות.

מה אפשר באמת לכתוב על ספר, ובמיוחד על דמות שמקמטת לך את הלב ככה?
פיץ-אביר הרואה למרחק. איזה איש, איזה גבר, איזו דמות.
הסדרות של רובין הוב הן מהסדרות הטובות ביותר שקראתי, עומדות בכבוד באותה שורה עם הארי פוטר ועם ששאו"ק.
עולם מומלץ בחום.

הטרילוגיה האיש הזהוב ממשיכה את הסיפור הפנטסטי והמדהים כל הספרים למעשה 3 שלשות : 1. טרילוגיית סוחרי הספינות החיות 2. טרילוגיית הרואים למרחק 3. הסדרה המדוברת האיש הזהוב. אין מילים לתאר את האיכות המדהימה שגרמה לי לקרוא 9 ספרים ענקים בגודל ובאיכות. מומלץ אבל לצערי הסוף מעט מאכזב הסיפור נגמר בקול ענות חלושה. רוןאים שסופרת כתבה את הסדרה. הסיום מתאים לרומן משרתות ולא לסיפור עוצמתי כזה. עדיין מומלץ מאוד.

ואוו.
טוב אני... speechless....><
אני עדיין מעכלת, עדיין מעכלת....
אז.. סיימתי את הספר ב2 בלילה אתמול(כבר הזכרתי שאני קמה בחמש ארבעים כדי להתארגן לעבודה..? אוח.)
אני עדין המומה, נרעשת, אבל יש גם תחושה אחרת, תחושה של השלמה.
כן אני יודעת זה לא הספר האחרון בעלילותיו של פיץ למרות שזה מרגיש ככה(ואני לא רוצה שיהיה ככה!! אבל אני יודעת שיש את הספר החדש "הרוצח של הליצן" ובדיוק התחלתי אותו היום - רצתי אחרי העבודה, זרקתי את התיק שלי וקפצתי למיטה כדי להתחיל לקרוא אותו, מודה באשמה.)
הסוף היה יפה כלכך, אבל גם מהול בעצב, הספר הותיר טעם מר מתוק, כמו שכתבתי מקודם, בעיקר תחושה של השלמה עצמית. אני לא אקלקל עכשיו בספוילרים אל דאגה ידידיי קוראי הספרים.
הביקורת שלי תתייחס לסדרה כולה, ולמעשה ל2 הטרילוגיות המדהימות האלה שרק לפני חודשיים התוודעתי אליהן(ראו בביקורת הראשונה שלי, באוגוסט התחלתי לקרוא ברוסיה את הספר ה1 אחרי שקניתי אותו בנתב"ג) כל אחד בנוי באופן מרתק, שזור בפרטים, עלילה מותחת, קסם ופיץ.. הו פיץ היקר שלי, הנפש התאומה שלי, כפי שציינתי בביקורת הראשונה שיש לנו הרבה במשותף, הרגשתי שאני מכירה אותו כה טוב ואם זאת גם חושפת בו צדדים חדשים, וגם כשחזיתי בהתבגרותו, בכל פעם שפתחתי ספר חשתי שאני מבקרת ידיד וותיק, פיץ היקר והמסכן, אבל גם לא מסכן במובנים מסוימים.
אני כבר מאוהבת בסדרה הזאת, היא נכנסת לטופ 3 של 3 סדרות הספרים האהובות עליי (והם- "שיר של אש ושל קרח", "שם הרוח", ועכשיו גם הספרים האלו.)
אני ממליצה בחום לקרוא את הסדרה הזאת, להיכנס לעולם מרתק ואמיתי כמו שהוא דמיוני, אם כל האנושיות שעוטפת אותו, המצבים והרגעים המגוונים הקשים/יפים שהדמויות עוברות, דמויות עמוקות ומסקרנות.
טוב, אני מרגישה שחפרתי יותר מידי, אנא תסלחו לי על כך, אני מזל דגים, אני אוהבת לומר שמזל דגים מופנם וביישן בדיבור אבל חופר בכתיבה(דגים נוספים מוכנים להעיד על כך)
אני חושבת שהביקורת שאני כותבת פה מיועדת בעיקר לאלה שכבר קראו את הסדרה, כי אלה שלא מן הסתם יבדקו קודם את הספר הראשון.
אני לא יודעת מה אני יכולה להוסיף חוץ מדבר אחד:
פיץ אני אוהבת אותך!
ובנימה זו אסיים את הביקורת שלי.
~הברונית מהרי המזרח~

מספר טוב צריך להחלים.


הביקורת הקודמת שלי על ספר של הוב היה בסיומה של טרילוגיית הרואים למרחק. ןכן, די איבדתי את עצמי שם.

זה קשה.
זה באמת נורא נורא קשה.
מאיפה להתחיל? מאיפה להתחיל את הרושם שהותירה הסדרה הזו עלי? איך לתאר את הרגשות שלי?

אי אפשר. פשוט בלתי אפשרי.
מזה הרבה זמן, ספר הצליח לגרום לי לבכות.
וזה, לא סתם דמעה בודדת, אלא יותר.

ואני יושבת כאן מול המחשב, אצבעותי על המקלדת, ופשוט לא יודעת מה לכתוב,
כי אני ריקה,
ריקה מהדבר שמילא אותי עד לפני זמן קצר.

לא סתם קראתי את הספרים. לא סתם ליוויתי את פיץ.
אני <b>הייתי</b> פיץ.
אני הייתי בכאבו.
חוויתי את רגשותיו.

החותם שהותיר בי הספר הזה עמוק.
משאיר לי חומר למחשבה גם שבוע ויותר מאז סיימתי אותו.
הכתיבה מדהימה.
העלילה מופלאה.
מעבר למילים שלי, הדלות גם ככה.

וזהו.

בחיים שלי לא נקשרתי לספר כמו שנקשרתי לזה.
הספר הזה היה ממש מדהים!
איכשהוא מאצתי את עצמי ער כל הלילה רק בשביל לקרוא אתו.
רובין הוב ממש מדהימה.

"זה הספר האחרון, את פשוט לא יכולה!"
"אבל זה מגוחך! למה לא לקרוא?"
"זה יסתיים מהר מידי"
"אבל המתח!!"
"אבל הסוף, כל כך קרוב עד שאפשר לראות את כל חייך עוברים לפנייך!"

שני קולות שעומדים לי בראש ומשוחחים ביניהם. בסוף החלטתי "מספיק, אני רק דוחה את הקץ. בואו פשוט... נגמור עם זה וזהו" קולי נשבר, דמעה מוצאת את דרכה במורד לחיי.

אני חיה את העכשיו, הזמן שמתמשך עד לאין סוף. יום שבת ופה חצי פתוח, התנדנדות קדימה ואחורה, הבפנים של הגוף שלי קורס, הומאוזטזיס יוצא משליטה. חיי אינם חיים עוד!

ואז זה נגמר.

אני מרוצה.

?

טרילוגיה עצובה ומופלאה על גיבורים שקטים.כתוב מדהים

זהירות ספויילר -
מי שלא קרא את הספר עדיין שלא יקרא את הביקורת !!

סיימתי את הספר היום בבוקר ברגשות מעורבים ,
מצד אחד אני שמחה שסיימתי לקרוא על מעלליו של פיץ אביר הרואה למרחק
ומצד שני זה אומר שסיימתי לקרוא על מעלליו של פיץ אביר הרואה למרחק !!

אני יכולה לומר באמת ובתמים שסדרת הספרים הנ"ל היא אחת מהיפות שקראתי .

הדמות של הליצן כלכך טראגית והדרך שבה הוא מוכן להקריב את הכל למען פיץ רק גורמת לקוראים להימשך לעולם שלו עוד יותר .
הדמות של הליצן -לדעתי היא דמות גאונית להציג כלכך הרבה רבדים שלו , וכלכך הרבה פנים .
בסופו של דבר אתה שואף שהליצן יהיה מאושר ויזכה להגשים את החלום שלו גם אם זה אומר סופו .

הספר מסתיים במילים אני מרוצה - אני חושבת שסוף סוף פיץ מצא את המקום שלו בעולם , בין אם זה מולי , וילדיו של בוריך ובין אם זה בתפקיד שהוא משחק עבור שושלת הרואים למרחק .

אני מקנאה באהבה של הליצן לפיץ ומרגישה צער עמוק כי הם צריכים להיפרד , הליצן הוא חלק מהותי מהקיום של פיץ הוא הכתיב את מהלך החיים של פיץ במשך תקופה כה ארוכה עד למותו של עצמו .
מה שחשוב לדעתי זה השינוי שפיץ עבר בספר , הוא קיבל על עצמו את המשמעות של היותו הזרז ולמעשה אפילו רימה את המוות והציל את הליצן מגורלו .
אחרי הכל הוא הזרז , הוא זה שמשנה את העתיד.

מה עוד אני יכולה לכתוב על הספר ?
אני יודעת שאני אקרא את כל הסדרת ספרים עוד מאות פעמים ובכל פעם אני אוהב את מחדש את פיץ אביר
אני אתאהב בליצן
אני אוהב מאוד את אמת ואבכה על גורלו
אני אבכה על כל הכאבים והפחדים של פיץ
אני אשנא את הדר
אני אתאבל על מותו של עיני לילה.
ויכאב על סופו של בוריך .
אני אשמח באושרו של נאמן
אני אקווה בסתר שפיץ יקשר מחדש אולי אפילו לגילי .
ואהיה גאה בשושלת הרואים למרחק !


אני חיייבת להוריד את הכובע בפני הסופרת - הספרים האלה באמת האהובים עלי ביותר

אני פשוט נהנתי להיכנס לעולם שלהם ,
הייתי רוצה שיהיה לי את הדם העתיק בעצמי :)

וזהו אני אסיים במילים : אני מרוצה !!!!