בשנת 1926 ראיין ג'ורג' פיראק את אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד בביתו שבאוסטריה.

בשנת 1929 ראיין ג'ורג' את הגאון שפיתח את תורת היחסות אלברט איינשטיין.

מה משותף לשני מוחות גדולים כמו אלה?
גם פרויד וגם איינשטיין שניהם סולדים מפופלריות, כסף בכלל לא פקטור עבורם, גם לא אותות הצטיינות ותארים. הם שניהם מסתפקים במועט, אנשים צנועים ופשוטים.

פרויד איש מכובד, התגלמות הנימוסים הטובים. הוא בן אדם בודד מטבעו, אפוף מסתורין, אפלולי מעט, לקרוא את הריאיון איתו היה כמו לחקור את הצד האפל של הירח. אנחנו מגלים בריאיון אדם בעל חוש צדק מפותח במיוחד, אחד שמאמין בעבודה ובאמת ואינו יכל להימנע מלומר אותה בכל מחיר (הוא למשל לא אוהב את האמריקאים וגם לא את הגישה שלהם לפסיכואנליזה). פרויד בן 72 באותו הזמן. מאבקיו של פרויד עם החיים, עם הגורל, כנראה שהשאירו טעם מר בפיו. המראיין רואה בו עצבות וכאב. הגיל כנראה שלא היטיב איתו והגידול הממאיר בלסת העליונה הוסיף שמן למדורה. לא יהיה מטופש לחשוב שאחד שמקדיש את כל חייו לחקר נפש האדם, ובעצם לעבודה עם בני אדם, סופו יהיה להשתגע ואם לא אז לפחות יצא משם ממורמר ודיכאוני. פרויד אמר זאת בעצמו, הוא מעדיף את חברתם של חיות על פני בני אדם. אם כך מוזר שבחר להתעסק דווקא במקצוע שלו (כמובן שלטענתו של איינשטיין אין זה מוזר בכלל ואף הגיוני, שהרי איינשטיין הדטרמיניסט יגיד שאין דבר כזה רצון חופשי. אז אולי בעצם פרויד לא בחר במקצוע שלו? אולי החיים של פרויד על כל השגיו, הצלחותיו וכשלנותיו, כל אלו נקבעו מראש? מעניין...) מלבד אשתו וילדיו אני בספק אם אהב בני אדם, ועוד אחרי העוולות שעשה לו העם שלו עצמו? נשאלת השאלה האם הפסיכואנליזה טובה לנו. פרויד חקר את נבכי הנפש, הוא צלל עמוק אל תוך החשכה כדי לנסות ולהבין את התהליכים שמעצבים את מחשבותינו ורגשותינו, אך האם זה כשלעצמו לא הפך את חיינו למסובכים יותר? לקשים יותר? פרויד סבור שלא, לטענתו הפסיכואנליזה מטרתה להקל על חיינו, היא מספקת לאדם את החוט אשר יוליך אותו אל מחוץ למבוך של הלא-מודע שלו עצמו. עבודה כמו זאת נשמעת לא פשוטה בכלל, כמו מסע שמועד לכישלון, האם אנחנו בני האדם צריכים לחפור עמוק כל כך ולחשוף ממעמקי הנפש אנדרטות קבורות? מי יודע. ואולי בעצם החיים היו הרבה יותר קלים ופשוטים ובטח יותר מהנים אם היינו כלבים. השניים נגעו בנושאים של חיים ומוות, אהבה, מין, הקיום האנושי, תסביכים ודחפים, תהילה אמנות וספרות.

"אל תגרום לי להיראות פסימיסט. אינני בז לעולם. הבעת בוז היא רק שיטה אחרת לחזר אחר העולם, לזכות באהדת קהל ובמחיאות כפיים! לא, אינני פסימיסט, לא, כל עוד יש לי את אשתי, את ילדיי ואת הפרחים שלי! למרבה המזל לפרחים אין אישיות או תסביכים. אני אוהב פרחים. ואינני אומלל - לפחות לא אומלל יותר מהאחרים."

איינשטיין מכובד גם הוא, ולא פחות מנומס מפרויד. הוא מבודד בלית ברירה אך לא אדם בודד, הוא אוהב חברה. בשונה מפרויד, וממש יכלתי להרגיש בהבדל העצום שבין שני הראיונות, לקרוא את איינשטיין היה כמו לטייל בטבע ביום קיצי חמים ונעים כשציפורים מצייצות מעל הראש, הבריזה נעימה והשמש מחייכת ומוציאה לשון בשובבות. אם הריאיון של פרויד היה כמו צדו האפל של הירח, הריאיון עם איינשטיין היה פרק של בוב ספוג; צבעוני, חי, משעשע. ההבדל הזה לא מפתיע אותי כלל, שהרי אחד בחר לחקור את נפש האדם והאחר בחר לחקור את היקום. המראיין הופתע לגלות שהמשרד של איינשטיין קטן וצנוע, הוא בכלל דמיין אותו כמו מעבדה של קוסם מימי הביניים. בחדרו הקטן לא היו ספרים עבי כרס או מכשירים מוזרים. היה שולחן, כיסא, חלון. הנוף מהחלון היה גגות, ים של גגות, ושמים. איינשטיין לבד והספקולציות שלו. אין כניסה לאדם, שום התערבות אנושית. כשנמנעים מחקר האדם ומבני אדם באופן כללי, כשעסוקים בלחקור את היקום, בלצפות בכוכבים, כשנמצאים שם למעלה במרומים ובמעבר החיים כנראה הופכים קלים יותר. מהריאיון חשבתי את איינשטיין לילד שסירב להתבגר, פיטר פן. הוא אמנם גדל והזדקן אך נדמה שהזמן ממש פסח עליו, השאיר אותותיו רק מבחוץ בעוד שבפנים נשאר ילד שצמא לידע, לתגליות והרפתקאות. פרויד לא היה כזה. בריאיון עם איינשטיין אנחנו מגלים אדם סבלני מאד וצנוע, אמן שעבורו הדמיון חשוב יותר מהידע. הוא אהב מוסיקה וניגן בכינור וגם אמר שאם לא היה היה פיזיקאי ייתכן שהיה מוזיקאי, הוא לא אהב ספרות מודרנית, לא מצא בה עניין. הוא לא הטביע את עצמו בעבודה (בשונה מפרויד) ואהב להשתעשע, לא נגע באלכוהול אבל עישן המון, היה פציפיסט, סוציאליסט, בן אדם שרואה את הטוב שבכל אחד ודבר (הוא למשל כן אוהב את האמריקאים) סובלני אך ביקורתי מאד, וגם סבר שהפסיכואנליזה לא תמיד יעילה ואף חשב שאולי היה עדיף אם לא היו חוקרים אותה. בריאיון השניים נגעו בנושאים של פוליטיקה, יהדות, נצרות, עתיד האנושות, תורת היחסות ועוד.

"אינני זוקף לזכותי ולא כלום. הכל נקבע, ההתחלה כמו הסוף, על ידי כוחות שאין לנו שליטה עליהם. הדברים נקבעים לחרק כמו לכוכב. בני אדם, ירקות או אבק קוסמי, כולנו מרקדים לצליליה של מנגינה מסתורית אשר מנוגנת במרחק על ידי נגן בלתי נראה."

ג'ורג' פיראק, עיתונאי אמריקאי ממוצא גרמני, עשה עבודה נהדרת, שאל שאלות ענייניות, התאים וניתב את הריאיון על פי אופיו של המראויין ובכך סיפק לנו ריאיון מרתק וכרטיס כניסה לשורה הראשונה לשניים מהמוחות הגדולים ביותר שהתהלכו בינינו בני האדם.

כדאי לציין לטובה את הוצאת נהר. הראשון שלהם שקראתי היה "הו מכשפה אדמונית!" הנהדר של פרנסיס פיצג'רלד. ניכר שההוצאה עניינית מאד, גם בפרוזה וגם בעיון, מרתקת ומגוונת ובעיקר פרקטית ונגישה, ספרונים קצרים מלאים בכל טוב.

בספר זה תמצאו שני ריאיונות עם שניים מהמוחות הגדולים ביותר שחיו אי-פעם, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין. המראיין הוא עיתונאי/סופר/משורר אמריקאי, שהיה מקורב להרבה מאוד מפורסמים בתחומים שונים (היה ידיד טוב של המחזאי ג'. ברנרד שו, למשל) והיה המראיין האמריקאי הראשון שראיין את היטלר.

הריאיון עם פרויד התקיים ב-1926 באוסטריה. פיראק משוחח עם הפרופסור בן השבעים על שאלות הנוגעות לקיום האנושי, לחיים ומוות, לתסביכים ודחפים, תהילה והכרה, ספרות ואושיות תרבות. תוך כדי כך משתף פיראק את קוראיו במחשבות על הפרופסור הדגול, המרתק הזה.
ציטוט נבחר: עמ' 20: "ככול שהדבר נוגע לי, אני שבע רצון לחלוטין לדעת שהמטרד הנצחי של החיים יסתיים אחת ולתמיד. חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה"אני" והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי כאבסורד".

בריאיון עם איינשטיין, שהתקיים בשנת 1929, מתאר המראיין בהערצה את דמותו של הפיזיקאי הגאון, לא רק כמדען אלא בעיקר כאדם בן תמותה. הוא כותב על סבלנותו, על אהבתו לילדים, על צניעותו הבולטת, על תחביביו, אהבתו למשפחתו וכן הלאה. הם משוחחים על התיאוריות של איינשטיין ועל מושגים מתוכן, אך לא באופן שמקשה על הקורא ההדיוט להנות מהראיון. נושאים נוספים העולים בראיון הם עתיד האנושות, בולשביזים ופוליטיקה, ישו והנצרות, יהדות והתבוללות, מוזיקה וספרות.
ציטוטים נבחרים: עמ' 57: "אחרי גיל מסוים, .... קריאה מסיחה את הדעת יותר מדי מהעיסוק היצירתי. מי שקורא יותר מדי, ומעסיק את מוחו שלו מעט מדי, רוכש הרגלי מחשבה עצלים".
עמ' 64: ".... אנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו יכולים לרצות רק את מה שאנחנו חייבים."

ספר קצר זה מעניק הצצה מענגת אל חייהם ותורתם של שני יהודים אירופאים אשר היוו, כל אחד בתחומו, פורצי דרך נדירים, והשפיעו על התפתחות המדע בפרט והאנושות בכלל. בסגנון כתיבתו של המראיין ניכר היטב כשרונו הספרותי, ולא רק זה העיתונאי, והקריאה מהנה ומעניינת בו זמנית.

הספר בהחלט עושה חשק לצלול עמוק יותר אל קורותיהם של שני אישים נצחיים אלה.