"יחידה היא הידידות בענייני אנוש, שבדבר תועלתה מסכימים הכול פה אחד. רבים בזים אפילו למידה הטובה עצמה בטענה שאין היא אלא מין התפארות שווא והעמדת פנים; רבים מואסים בעושר, מסתפקים במועט ושמחים באורח חיים צנוע; והנה משרות הכבוד, שהתשוקה אליהן בוערת באי אלו אנשים, מה רבים אותם שכה בזים להן, עד כי לדידם אין שום דבר ריק וזניח מהן! הוא הדין לגבי דברים אחרים, שבעיני אנשים מספר נפלאים הם, אך בעבור רבים ביותר ערכם כקליפת השום; אך באשר לידידות הכול תמימי דעים ללא יוצא מן הכלל [..] — הכול מסכימים כי בלא הידידות אין החיים ולא־כלום, ובלבד שישאפו, באיזושהי מידה, לחיים הראויים לבני חורין. (XXIII 86)
לפני כמעט שנה קראתי את היצירה הנפלאה "על הזקנה" של קיקרו, ומאז היה בי רצון עצום לחזור לכתביו, שרק עתה מימשתי.
דומני שאני לא צריך לתקצר יותר מדי את נושא היצירה הזו, כי השם די קולע.. יש כאן מונולוג על מעלותיה של הידידות, הדרך לזהות ידידות אמת טהורה לעומת "ידידות בינונית", והדרכים לתחזק ידידות.
לא מדובר ביצירה טובה כמו "על הזקנה" בעיניי, אבל זו גם יצירה נהדרת. הטיעונים כאן קצת פחות משכנעים ושיטתיים מאשר ב"על הזקנה", וקיקרו לועג כאן לתפיסות אפיקוראיות בעיוות עצום שלהן. האפיקוראים מאוד העריכו את הידידות, בדיוק קראתי את אפיקורוס ולוקרציוס ושניהם ציינו את הידידות בתור הדבר הכי טוב בקיום הזה, אבל קיקרו מעוות ומציג אותם כרודפי תענוגות בשר שלא אכפת להם מהקשר הרגשי העמוק. זה רחוק מן האמת ככל שאני מכיר אותה, וגם המתרגם טרח לציין את זה בהערת שוליים.
בסופו של דבר בעיני קיקרו יש שני סוגים של ידידות: "ידידות בינונית", שהיא יחסים חבריים למען אינטרסים גרידא, וידידות אמת, שאותה הוא תופס כ"תמימות דעים בכל ענייני אלוה ואנוש, ונלווים לה רצון טוב וחיבה" (VI, 20) ואני לא בטוח אם אני מסכים בנוגע ל"תמימות דעים".. יש לי ידידים שאני אוהב מאוד, ואנחנו לא תמימי דעים בכל עניין. אני חושב שידידות אמיתית תוגדר יותר נכונה בתור אהבה עמוקה לאדם עם "טוביות" (arete, מי מכם שמכירים את המושג היווני. קשה לתרגם..) שאוהב אותך באופן הדדי.
קיקרו כותב ש"הרי המתבונן בידיד אמת כאילו מתבונן במעין בבואה של עצמו" (VII 23), ושוב, אני לא בטוח עד כמה אני מסכים עם זה.. מצד אחד, כן, ידיד אמת הוא חלק מה"אני" הרחב של אדם, כפי שהפרטנר הזוגי, יצירותיו, ומשפחתו הם חלק מה"אני הרחב", אבל בבואה של עצמו? זה קצת יותר מדי.. אני לא בטוח שהייתי מעריך ידיד שהוא בבואה שלי כמו שהייתי מעריך ידיד שהarete שלו היא משלימה את הarete שלי בתחומים אחרים.
אבל למרות חילוקי הדעות עם קיקרו, אני כן מקבל את ההבחנה שלו בין "ידידות בינונית" לבין ידידות אמת. קיקרו לא בהכרח מגנה את הידידות הבינונית, כי כחלק מהחיים יש גם דברים כאלה והם תורמים לאדם, אבל ידידות אמת היא אירוע אחר לגמרי שצריך להוקיר ולשמור עליו היטב.
כסנופון, ב"זיכרונות" שקראתי לא מזמן, מביא בשם סוקרטס שזה חמור מאוד שאנשים יודעים במדויק על מספר קניינם בתחומים כמו אדמה, רהיטים, כסף וכו', אבל הם לא יכולים להגיד לך במדויק כמה ידידים יש להם, והרי זה הנכס הכי חשוב שיש לאדם.
קיקרו מביא כאן את הרעיון הזה בשם סקיפיו (מחריב קרתגו, שמוצג בספר כדוגמה לידיד מושלם), ומוסיף עליו המשך שמאוד אהבתי:
"סקיפּיו, שכל שיחותיו נסבו על הידידות — היה מלין על כך שבכל שאר ענייניהם מפגינים בני האדם חריצות יתרה. יכול איש איש לומר כמה עזים וכבשים יש ברשותו, אך כמה חברים יחזיק — זאת לא יכול לומר; ובאמת, ישגיחו אנשים בקניית צאנם, אך לא ישיתו לבם לבחירת חבריהם, ואף אין באמתחתם שום אות וסימן כביכול, שבעזרתם יעריכו מי יהיו להם ידידים נאותים. עלינו אפוא לבחור את החזקים, היציבים והמהימנים, אך ישנו מחסור גדול באנשים מסוג זה. ועוד, יקשה לחרוץ משפט מבלי לנסותם, והלא הניסיון טמון בעצם הידידות; כך זו קודמת לשיפוטנו ברוּצה ומבטלת את אפשרות הניסיון. אדם נבון ירסן אפוא את להט הרצון הטוב כשם שיצמצם מושכות מרכבה; כך, משל בדקנו טיבם של סוסים, נכונן ידידות רק לאחר שנבחן במידה מסוימת את אופיָם של רעינו." (XVII 62 - 63)
קיקרו הולך ומסביר שלידידות עליונה צריך להיות מאוד מדקדקים במי מכניסים לתוכה, מתוך שאיפה שהידידות הזו תימשך לעד. וכאן יש עוד אמרה יפה שהוא מייחס לסקיפיו:
"אספר באוזניכם מה רגיל היה סקיפּיו לגנות יותר מכול. הוא טען כי אי אפשר היה למצוא שום אמרה עוינת יותר את הידידות, מאמרתו של האיש שככה הביע: יאה לאדם שיאהב במידה שעתיד הוא אי פעם לשנוא; וכן אי אפשר היה לשכנעו שיאמין, כי משפט זה, כפי הסברה הרווחת, אמרוֹ בּיאס, אשר נחשב לאחד משבעת החכמים; לא כי, אלא דעה זו מן ההכרח שהביעהּ אדם מושחת או שאפתן אנוכי או כזה השופט את הכול מעמדת שׂררתו הוא. כיצד יוכל מאן דהוא להיות חברו של איש, אם יחשוב כי אפשר שעוד יהפוך לאויבו? והלא שומה יהא על אדם לרצות ולקוות, כי חברו יחטא לעתים תכופות ככל האפשר, וכך ייתן לו כמה שיותר ידיות אחיזה, כביכול, לגינויו; וכן להפך, שעל ידי מעשיהם הטובים והצלחותיהם של ידידיו, מן ההכרח שיצטער, יתעצב אל לבו ויתקנא. אם כן מצווה זו, יהא מחברה אשר יהיה, יפה כוחה לבטל את הידידות. ראוי יותר היה לצווֹת, כי עלינו להשקיע שימת לב כזו בבחירת ידידינו, עד כי לעולם לא נחל לאהוב אדם, אשר ביום מן הימים נוכל לשנאו." (XVI 59 - 60)
אני יכול להמשיך כאן עם עוד ציטוטים ומחשבות שלי, אבל אשאיר לכם את הספר לקריאה ואת המחשבות שלכם על הרעיונות העולים בו.. סה"כ קריאה מומלצת מאוד, שכן קיקרו יודע לכתוב באופן מצוין (וארואטי לתרגם באופן מצוין גם כן), והוא דוחס לתוך טקסטים קצרים ו"חיים" הרבה עומק. אין ספק שאני הולך לקרוא עוד מכתביו הפילוסופיים של קיקרו בקרוב.
עוד כמה קטעים שאהבתי מהספר:
לו אחד האלים לקחנו מקהלם זה של בני האדם והניח אותנו במקום מבודד כלשהו, וכן את כל הדברים שלהם אנו צריכים מטבענו היה מספק לנו שם בשפעי שפעים, אך היה מונע מאתנו כליל לחזות בבן אנוש. איזהו איש הברזל, אשר יוכל לשאת חיים כאלה? כלום לא תיטול ממנו בדידותו את ההנאה מכל יתר התענוגות? (XXIII 87)
הואיל וענייני אנוש שבריריים הם ובני חלוף, לעולם עלינו לחפש אי אלו אנשים שאותם נאהב, והם יאהבונו. כי אם ניטול מן החיים את החיבה והרצון הטוב, הרי שניטול מהם כל שמץ חדווה. (XXVII 102)
והנה ראוי שתחילה יהא אדם איש טוב בעצמו, ולאחר מכן יבקש לו ידיד דומה לו. בקרב אנשים כאלה אפשר לחזק את יציבותה של הידידות, אותה יציבות שבה אנו דנים זה כמה, כאשר מי שחברו איש לרעהו בקשרי רצון טוב יכבשו ראשית את יצרם, שאחרים משתעבדים לו; שנית, כאשר ישמחו בַּהגינות ובַצדק, יטלו איש למען אחיו כל מטלה ולעולם לא ידרשו זה מזה שום דבר אלא את המוסרי ואת הצודק; ועוד, כאשר לא זו בלבד שיכירו טובה ויאהבו איש את רעהו, אלא גם איש את אחיו ייראו. כי מי שנוטל את היראה מן הידידות, הריהו נוטל את המשובח שבעדיֶיהָ. (XXII 82)
יש להשתדל תחילה כי לא ייווצר שום קרע בין ידידים; אך אם יקרה כדבר הזה, על הידידות להיראות כמי שכלתה מעצמה יותר מאשר נסתיימה בכפייה. אמת, יש להישמר גם פן יהפכו יחסי הידידות ליחסי איבה מרים, שהם כר פורה להתנגחויות, דברי בלע ונאצה. אולם אם יהיו דברים אלה בבחינת נסבלים, כי אז יש לשאתם ולתת כבוד זה לאותה ידידות מימים עברו, כלומר, שיהא האשָם בעושה הרעה ולא בסובל אותה. כללו של דבר, אחד הוא המִשמר ואחד הפיקוח נגד כל הרעות והטרדות הללו: בל נחל לאהוב ביתר חיפזון ובל נתיידד עם מי שאינם ראויים לכך. ואמנם ראויים לידידות אותם שבעצם הווייתם טמונה הסיבה להיותם אהובים על הבריות — והם זן נדיר! אמת, כל המצוין הוא נדיר, ואין לך דבר קשה יותר מאשר למצוא את מה שהוא מושלם מסוגו בכל המובנים. (XXI 78 - 79)
הן יש אשר מעיבים את קשרי הידידות, משום שבעצמם יחשבו כי שמים אותם ללעג ולקלס; אך דבר זה כמעט שאינו קורה, אלא לאותם הסבורים, כי אכן ישנה עילה לְגַנותם. עלינו לשחררם מדעה זו הן במילה הן במעשה.
ועוד, מידת הסיוע שיש להעניק לכל איש ואיש תהא, ראשית, ככל שתוכל אתה בעצמך לתת, ושנית, ככל שיוכל לשאת אותו חבר, אשר אתה אוהבו ומסייעו. שהרי גם אם נעלית מאוד, לא תוכל לרומם את רעיך כולם אל שיאי משרות הכבוד. (XX 72 - 73)
משענהּ של אותה נחישות יציבה, שאותה נבקש בידידות, הוא אמון; שום דבר אינו יציב אם אין הוא אמין. לבד מזאת, יאה לבחור אדם שתוכו כְּבָרוֹ, חברותי ואוהד, כלומר, רגיש לאותם הדברים כמונו; כל אלה עניינם אמון. הן אדם שרוחו מרובת פנים ועקלקלה אינו יכול להיות נאמן; אף מי שאינו רגיש לאותם הדברים כחברו ואינו אוהדם מטבעו אי אפשר לו שיהא ידיד נאמן ויציב. יש להוסיף לכך כי לא ישיש חבר להאשים את רעהו, ואף לא יאמין להאשמות שיועלו נגדו; כל אלה עניינם נחישות, ובה אני דן זה כמה. מתברר אפוא כי נכונה טַעֲנָתִי שהעליתי בתחילה לאמור, אין ידידות יכולה להתקיים אלא בין טובים. הן ממאפייניו של האיש הטוב, שאותו מותר גם לכנות 'חכם', כי יקיים את אלה השניים עם חבריו: ראשית, לא תהא כל העמדת פנים או מרמה (כי אף שנאה גלויה יאה היא יותר לאיש ישר דרך, מאשר שיסתיר דעתו בארשׁת של כזב); שנית, לא זו בלבד שידחה אי אלו האשמות שמאן דהוא יעלה נגד חברו, אלא אף הוא בעצמו לא יחשוד בו ולא יהא מהרהר כל העת, שמא עולל חברו איזשהו דבר עברה. (XVIII 65)
אך אם יש החושבים כי מקורה של זו בחולשה, ותכליתה שיוכל כל אדם להשלים את החסר לו מרעהו, הרי שהם מייחסים לידידות מוצא נחות ביותר שאין בו כל אצילות, אם יורשה לי לומר זאת, ומאמינים כי היא בתם של עוני ומחסור. לו כך היו פני הדברים, כי אז ככל שהיה אדם חושב עצמו דל יותר, כך היה מתאים יותר לקשרי ידידות; אמנם לא כך הוא כלל ועיקר. כי ככל שירבה אדם לבטוח בעצמו, וככל שתהיינה לו מידתו הטובה וחוכמתו כחומה בצורה, עד כי לא יזדקק לאיש ויחשוב כי כל נכסיו טמונים בו עצמו, כך ירבה להצטיין ביצירת קשרי ידידות ובטיפוחם. (IX, 29 - 30)
תחושת אהבה הדדית אשר מתעוררת בפוגשנו אדם, שאופיו ודרכיו תואמים את אורחותינו אנו, ודומה שאנו רואים בו כעין מאור של הגינות ומידה טובה. שהרי אין דבר המעורר חיבה כמידה הטובה, או שמושך יותר לאהבה; הלא משום המידה הטובה וההגינות אוהבים אנו במובן מסוים אף את אלה שמעולם לא ראינום. [..] אם אפוא כה רב כוחה של ההגינות, עד כי נעריכנה באנשים שמעולם לא ראינו, ויתרה מזו, אפילו באויבינו, מה תמה אם יהמו נפשותיהם של בני האדם, לכשיחשבו כי הם מבחינים במידה הטובה ובטוב לב אצל אנשים, אשר עמם אפשר להם לבוא בקשר יומיומי? (VIII 27 - 28, IX 29)
