קנת מקלור, עבריין נמלט, משאיר מאחוריו את חומות הכלא ואת שמו. כעת הוא טימותי סנבלייד, נחוש להוציא אל הפועל את חלומו של ג'יפי, עבריין שניסה להמלט עימו ונורה למוות על חומת הכלא, לבצע את השוד המושלם. אליוט שייז, הסופר, בחר בסגנון הקרוי NOIR LITERATURE , היינו הסיפור מסופר מזוית ראותו של העבריין או הקרבן, כדי לתאר את העלילה. הקורא מתוודע למקלור /סנבלייד, כשהוא בן 27, שוב מאחורי סורג ובריח, ממתין למפגש עם הכסא החשמלי. במהלך ההמתנה הזאת שייז בנה עלילה נפתלת המזכירה במשהו את הסיפור על בוני וקלייד בגרסת שנות ה-50.
הסיפור של שייז ריתק אותי בגלל ארבע סיבות: האחת, הדמויות הראשיות, טימותי וורג'יניה, בנויות נפלא. השניה, מערכת היחסים המורכבת והעמוקה בין המספר לוירג'יניה. השלישית, התפתחות העלילה עצמה: זו משלבת קצב מהיר והחלטות חדות עם הרהורים קודרים. הרביעית, דרך עיניו של המספר שייז מראה לנו הרבה מאד מהחיים בגן העדן הנקרא "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", במיוחד בקולורדו ובניו אורלינס.
הגיבור סנבלייד/מקלור הוא במידה לא מועטה תוצר חסר-מזל של החברה האמריקנית: שהות בכלא אליו נשלח לאחר "ששאל מכונית ללא רשות" לא מסייעת בשיקומו אלא מדרדרת אותו. הסיפור של אביו , רופא שיניים, לא בדיוק מדרבן אותו לעבודה: "אבא שלי עבד כמו חמור, במשך ארבעים הוא עקר לאנשים שיניים...בהתמדה ובנאמנות עשה את זה עד שהבין יום אחד שהוא מבזבז את הזמן שלו על אנשים שבכלל לא מתכוונים לשלם לו". השילוב של המשנה של ג'יפי העבריין עם נסיון החיים של אביו מביא אותו למסקנה: " אנשים הם חארות. תיקח את החלק שלך כל עוד נשאר משהו. ותיקח אותו כל עוד אתה צעיר מספיק להנות ממנו". עם זאת, שייז מצליח לבנות דמות שאינה חד מימדית, פושע קשוח, חסר מעצורים ותו לא. סנבלייד היה מוכן לעשות הרבה לטובת הכסף אבל החיים הריקנים בחברת העשירים למיניהם מעוררים בו קבס עד שהוא מודה "אף פעם לא חשבתי שזה מוכרח להיות ככה, אחרת לא הייתי דבק באדיקות כזאת בערימה שלי....נמאס לי גם מוריג'יניה וממה שהכסף עשה לשנינו, איך שהוא הפך הרפתקנית קשוחה ואלגנטית...לקליאופטרה מתפטמת בממתקים שרובצת במיטה מבוקר ועד ערב...". גם דמותה של וירג'יניה מעוצבת נפלא: הפאם פטאל האולטימטיבית, נהנתנית חסרת תקנה נאמנה ובוגדנית בו בעת. שורה של דמויות משנה מעברו של הגיבור מוצגות באופן מפורט פחות, אך אינן פחות משכנעות. אלה יוצרות את הניגוד בין זכרונות הילדות התמימים לבין ההווה הציני, הקודר והמחושב.
גם מערכת היחסים בין השניים- סנלבייד ווירג'יניה - מרתקת. מההכרות האקראית בין לקוח ל"זונה של 10 דולר" (שהיתה עד לא מכבר "זונה של 500 דולר, בניו יורק) ועד להתפתחות מערכת יחסים הבנויה על ניגודיות: להט יצרים ונאמנות מחד, אופרטוניזם קר, חשדנות עמוקה ובוגדנות, מאידך.
העלילה בנויה על ניגוד שהוא מרתק בעיני: מחד, הנחישות של הגיבורים להוציא לפועל את תוכניתם ותגובותיהם החדות להתפתחויות השונות. מאידך, למעשים שלהם יש הד בנפשות המסוכסכות שלהם שני אלה גם יחד מזינים את העלילה, לקראת סוף כמעט דטרמיניסטי קודר.
שייז אינו מגלה מידה של רחמים בתארו את החברה האמריקנית. ברמה האישית הוא תוקף ללא רחם את המושג "ג'נטלמן". וירג'יניה מפצירה בגיבור לבל ינהג כג'נטלמן: "אני יכולה לסבול כל דבר חוץ מג'נטלמנים....הם החליטו להיות ג'נטלמנים אחרי שהם ניסו את הכל הדברים האמיתיים ונפלו בהם.....אז הם נהיו ג'נטלמנים.....הם אומרים לעצמם בוקר אחד 'מה אני יכול להיות, משהו שלא צריך להתאמץ בשבילו בכלל ולא יוצא ממנו שום כלום, ובכל זאת יגרום לכולם להסתכל עלי בהערצה'? התשובה פשוטה תהיה ג'נטלמן". גם הגיבור מתאר את הרוח הזאת בדברו על האוניברסיטה בה למד: "חממת התרבות המרופדת .....אף אחד לא מעז לדרוך על הדשא המקודש וכולם מגלים כזאת רוח ספורטיבית שבא לבכות".
שייז אינו מהסס להגחיך את החברה האמריקנית בהתייחסו לאתוסים המקודשים של החברה הזאת: האחד , עבודה קשה והתמדה כדרך להתקדם בחיים: "בנסון...חושב שאני כבר אוכל לעבוד על העגורן. הוא אומר שאני טוב מדי בשביל להתבזבז 'למטה עם החמורים' והוא רצה אתי למעלה עם רוח בשערות ועוד רבע דולר לשעה במשכורת. החזקתי את עצמי כדי לא לצחוק לו בפנים". השני, העבודה הקשה: זאת נועדה להגשים משאת נפש – מגורים בפרבר של המעמד הבינוני: "מצאנו את הבית המרוהט, בשכונה טובה אבל לא מפונפנת שכולם שם יצאו לחצר שלהם והשקו את הדשא בממטרות וצינורות...(המתווך) אמר לי שהוא מקווה שנאהב את רחוב מיליגן....הוא נתן לי להרגיש שאוכל להתקדם לרחוב טוב יותר בבוא הזמן, אם רק אשאר בעניינים ואלך לישון מוקדם ואתן הרבה מים לדשא שלי...". החברה העשירה והנהנתנית לא מוצגת באור טוב יותר: "נכנסנו לאיזו חבורה לילית של בליינים צעירים ועשירים. בראשם עמדו אח ואחות...אדי (האח) הכריז מידי פעם שהוא מתכוון לפתות את וירג'יניה ולטייל אתה בעולם. לורלי (האחות) הכריזה אחרי מספר דומה של קוקטיילים שהיא מתכוונת לפתות אותי...לכולם היה כסף לשרוף, ואם לא היה להם, הם נתנו לך להרגיש שיש להם. הם צחקו על הכל. אני זוכר שהם עשו צחוק מנושאים כמו גילוי עריות ומעשי סדום....אף פעם לא חשבתי שככה זה להיות עשיר....הם עבדו כל כך קשה בלהיות מיוחדים".
מה שפחות משעשע בתיאורים של שייז היא האלימות הקשה שמפעילות רשויות החוק, משטרה וה- FBI , נגד העצורים. תיאורי האלימות הקשה מפורטים ומחליאים. הואיל ושייז עצמו היה כתב עורך של עיתון מקומי במשך עשרים שנה יש להניח שלדברים עליהם הוא כותב יש אחיזה במציאות.
שייז כתב כעשרה ספרים וזה נחשב לטוב מכולם. לעיתים בסיפור שנכתב ע''י עיתונאי ניתן לזהות את מגרעות שבכתיבה העיתונאית, ההופכת את הסיפור למעין כתבה עיתונאית מורחבת. במקרה שלפנינו הרקע העיתונאי של שייז הסופר מהווה ערך מוסף בשל הכרותו לעומק ולאורך זמן עם החומר. הפעם מגיעות מלוא המחמאות להוצאת זיקית על הבחירה המוצלחת.
השורה התחתונה: ספר כתוב היטב. עלילה מעניינת , מלאת תפניות, המתארת "על הדרך" באופן מרשים ואמין רבדים שונים בחברה האמריקנית על לא מעט הכיעור שבהם. מומלץ בחום.
