אני פשוט לא מצליחה להבין מה קרה לעולם הפנטזיה שקיבל בתשואות כזה ספר נוראי. משהו כאן ממש ממש מוזר לי אז או שקיבלתי נבוט בראש ואני פשוט לא זוכרת או שכל סאגת הפנטזיה הידרדרה בלי שכולם ישימו לב..בביקורת זו אנסה להוכיח את הטענה השניה.אם דווקא אהבתם נסו לא לשרוף את המסך בגלי לייזר אדומות. בואו נתחיל.

הביקורת כוללת ספוריייליליריים (סלחו לי אני במשבר גיל ה30)

הסיפור מתחיל בקטע מיני קצר ומיד עוברים לסצנת הפונדק מסרטי המערבונים. אתם יודעים, ברק מבריק ורעם רועם ובום! דלת הפונדק נפתחת בתנופה ו-טה, טה, טדם, דאא-אם- של זורו מתנגן (נסו להיזכר במנגינה? לא? אוקי)..הלובן של הברק מאיר צללית גבר גדול עם כובע שחור ולמרות שיש כמה שתיינים שעדיין נוכחים בשולחנות הקטנים הרעש היחיד שנשמע הוא קול המגפיים הכבדות המכות בעץ. סצנת קלוז אפ על המגפיים של הזר המסתורי. המגפיים מטפטפות מים, מתירות שובל ארוך מנצנץ מהכניסה עד לדלפק. קול גרוני עמוק מבקש כוס משקה והברמן - שמסתיר טוב טוב את התקף הלב שחטף מכניסתו הסוערת של הזר - מושיט כוס זכוכית ללקוח, אותו הוא עדיין מנסה לאמוד ללא הצלחה.

בעולם אחר כלשהו, בו מספרי סיפורים משנים את המובן מאליו, בחורה נאה הייתה מגיחה מהחדר הצדדי עם מגש אבל הוא נשמט מידיה ברגע שהיא עוברת ליד הברנש המוזר. כאילו הוכרז אות הפתיחה של הקרב כולם עומדים על רגליהם , הברמן, הקרוב ביותר לאיום, מכוון אליו רובה ציד ארוך ועיניו מנצנצות מרוב טירוף. הוא צורח, מנסה להיראות פרוע כמו כלב חולה כלבת מנסה לעשות התקפת לב לבחור במחשבה שהוא פושע נמלט וכמובן להחזיר לו על התקפת הלב שגרם לו כשנכנס באופן מפחיד שכזה לבר שלו. כניסה דרמתית כזאת הוא אף פעם לא הצליח לעשות (בפעמים היחידות שהוא ניסה הוא רק גרם להתקפת צחוק מצד הבחורות, אירוע שמביך אותו קשות כל פעם שהוא נזכר בו) והגיע הזמן שמישהו ישלם על כך.

עכשיו אנו צופים בכמה רגעים "מורטי עצבים" עם תופים שקצבם הולך ומטפס ואז- טה, טה , טה טדדםםםם - צחוק נשי מפיג את המתח.
"זה גיימס! בשם כל השדים, זה גיימס!"
"מי?" צווחים חבורת הזאבים מאחורי הקרבן. כמעט ניתן להרגיש את לשונותיהם החייתיות משתרבבות מפיהם. הם מריחים דם אבל הבחורה נתקפה שיגעון כי היא הולכת לברמן וידה תופסת בקנה הארוך, מסיטה אותו לצד.

"זה ג'יימס, חבורת מפגרים שכמותכם!" הבחורה צורחת אבל אם היא קיוותה לחדור להכרתם המעורפלת של חבורת צעירים שתויים שלא זכו לקרב אקדחים כבר 24 שעות היא קיוותה לחינם בעיקר בגלל שהזר ניצל את הסחת הדעת ושלח את ידו לפנים. כולם שבים להתמקד בו כמו חבורת אריות, מאיישים את עמדות התקיפה , ממתינים שמישהו יעז לירות את היריה הראשונה אבל כל מה שהזר עושה זה להסיר את כובעו ולחשוף את פניו.

נשימת הצופים נעתקת. עיני יהלומים, לסת מרובעת ושיער גולש. הבעת פנים האומרת אמון וטוב לב. את הבחור הזה כולם מחבבים. טוב , כולם חוץ מהחבורה מאחוריו ,לידו ומכל צדדיו כמובן. למה? ככה. זה המערב הפרוע וככה זה עובד. רגע, אמרנו שמשנים את התקליט השבור שכולם מכירים, לא? אז נעשה שהברמן מושך את הבחור המכונה גיימס לחיבוק אבהי , גורם לו להיראות הרבה פחות גדול ומאיים ושהחבורה מאחוריו- אלה ששלפו עליו סכינים ואקדחים ויאיימו לתקוע אותם במקומות רגישים - יהיו חבריו , שמחים ומאושרים על שובו המפתיע של מנהיגם האבוד.

כאן תתחיל סאגת סיפורי ההרפתקאות של הבחור שאט אט מתברר שהצליח לעשות כסף טוב במקום בו שהה, היכן שזה לא יהיה. תמונת קלוז אפ תתפוס נצנוצי יהלומים, חפיסות דולרים (כרוכים יחד בגומיות) ובלוקים של זהב מותך. "את כל זה אתה חושף כאן, על השולחן, שכולם יראו?" תוהה הבחורה. נקרא לה קלודין. קלודין המקסימה היא היחידה עם מוח צלול לגמרי וכולם יודעים את זה אבל ג'יימס מחייך ומסתפק במשיכת כתפיים. שאר הבחורים אפילו לא מעיפים מבטים זהירים לחדרים שמעליהם. לפתע עולה בדעתה של קלודין שהם דווקא ישמחן לקצת אקשן. היא נאנחת אבל מעיפה מראשה את המחשבה המטרידה. ג'יימס שלה זכה בכל הקופה! "זה הכל שלנו", קולו של ג'יימס הוא קול של מנהיג אבל חיוכו הממזרי נעלם. השתיקה מפתיעה אותו. בחור צנום עם רטיה על העין בולע רוק בקול. "באמת תתחלק איתנו, ג''ימס? בכל זה?".

פניו היפות של ג'יימס מתמלאות כעס. "מה קרה לכם, כולכם? אתם מפקפקים במילה שלי? מילה של גיימס זו מילה. לא שכחתי, טי, שרק בזכותך השגתי את הורסי, ושאתה - פיירמן , הלווית לי את המגפיים ואתה , בון , את האקדח.." עיניו של הגיבור -שעד אותו רגע ראינו רק את יופיין - מקבלות תכונה שמתאימה למכונת יריה.

"כל אחד מכם נתן לי משהו שעזר לי במסע הזה, אל האוצר האבוד. אם לא אחלוק בזה ואפר את מילתי - אולי לא אזכה להינות מזה". ידה של קלודין מושטת אל פניו. "חשבתי שמתת.." ג'יימס מחייך חיוך ממיס וקם. "תראי.." הוא חופר בשק מלא אבק דרכים ושולף משם רדיד כסוף מנצנץ. הוא כורך אותו סביב מותניה הדקיקות ומטה את פניה למעלה, לכיוון פניו."יפה לא?", הוא שואל. "כמעט כמוך". סצנת הנשיקה מלווה בריקודי שמחה של הבחורים ובפעלתנות יתר של הברמן. כל אחד קיבל את חלקו באותו לילה כל אחד מהחבורה של גיימס ריפד את כיסיו אבל הצרה הייתה שכל פיסת יהלום או שטר של דולר היו מקוללים ואחד אחד הם מוצאים את עצמם נרדפים ומחוסלים כשהנותרים נאבקים להבין מה מקור האוצר ואיך ניתן להסיר את הקללה. הסוף. או לפחות - הסוף של ההתחלה המקורית שהמצאתי. לא רע נכון? הנה לנו התחלה שונה מהצפוי אבל אם נחזור לסיפור המקורי שעליו דיברנו אז שם אין שום שינוי מהמוטיב הקבוע - הנכנס לבר נראה מסתורי בדיוק כמו שהיינו מצפים ממערבון קלאסי , הברמן האומד אותו מצליח לבסוף לקלוט מי - ומה - מוזר לו בטיפוס הזה, הבחורים מאחורי הגיבור אכן שולפים סכינים ואחרי שהגיבור מראה להם מאיפה משתין הדג העלילה נפתחת. פספסתי משהו? לא נראה לי..

הגיבור עם הסוס והפנים המסותתות להפליא (זה אומר שהוא חתיך, הבנתם? הגיבור, לא הסוס) הוא גלרט הקוסם. למה הוא קוסם ומהם הכוחות שלו? זה לא מתגלה בהמשך (אבל Wait for it)

הוא מחסל מפלצות ויצורים מיתולוגים שמזיקים לבני אדם ולכן הוא מגיע לפונדק המזוהם שלנו, כדי לחפש עבודה. השמועה שרצה בעיר טוענת שיש למלך בת שהפכה למפלצת והיא - הנוראית מכל - אוכלת אנשים כבר 7 שנים. למרות אכזריותה המלך מסרב שיהרגו אותה והקרבנות נערמים.

אם סיפור על מפלצת , מלך וקרבנות נשמע לכם מוכר לא טעיתם. בסיפור המינוטאור והמלך מינוס, המלך חוטא לאפולו ונענש באמצעות מפלצת שהמלך כולא במבוך וכל שנה מקריב לו שבעה עלמים ועלמות כך כל שנה עד שמגיע תזאוס הגיבור ומחסל את המפלצת בעזרת הנסיכה, בתו של מינוס. עכשיו..תנו לי לומר לכם משהו לגבי העתקה ממיתולוגיה - כולם עושים את זה, אוקי? אני לא אומרת שזה אסור או מגונה אבל כשזה כל כך שקוף זה בהחלט לא מרשים ואפילו מאכזב בעיקר אם אופן הכתיבה מתאפיינת באישיות של זחל מת. כן, קראתם נכון. כל מי שקרא את הספר הזה לא יכול להימלט מהעובדה שהסופר פשוט כותב עלילה בלי שום רגש, שום רגש.

זאת הבעיה הראשונה והחיסרון הגדול שבספר. לא אכפת לי כמה אבק כוכבים תשפוך על הדמות שלך, כמה תהפוך אותו לאגדה מהלכת אם אתה לא יודע לכתוב - הכל יהיה גרוע, גם העלילה הכי מגניבה והדמויות הכי "קוליות" שיש ומה קולי יותר מעוד קטעים ועוד קטעים מסיפורי האגדות שכולנו מכירים בהם גלרט הופך לדמות הראשית? אני לא צריכה להסביר לכם למה חלקים רבים מדי לא שווים שאזכיר אותם.

עכשיו נעבור לדמות הראשית, החיסרון הבא. גלרט הוא דמות שאין אפשרות להכיר ולאהוב אותה. אנחנו לא מקבלים הצצה לעולמו הפנימי דרך המחשבות שלו כי אף פעם לא נכתב שהוא חושב באופן שאינו תפעולי - רובוטי. יש קטע בו החבר של גלרט פצוע אנוש והשומרים לא איפשרו להם להיכנס לעיר בלילה כך שהם היו צריכים לחכות לרופא עד הבוקר. הייתי מצפה שהסופר יתן לי משהו מלבד התעקשות לעבור בשער ולבסוף הכלה רגועה של חוקי בני האדם. היה בזה קטע כמעט .. לא אגיד רובוטי אבל כמעט כאילו גלרט הרגיש שזה מה שמצפים ממנו אבל הוא עצמו לא חשש לחיי החבר שלו שאגב בינו לגלרט אין בעצם כמעט שום דבר שקושר אותם יחד. הם לא מעלים זיכרונות עבר, לא דנים ברגשות או בתהיות על כלום מלבד להתלונן מדי פעם על העבודה כמו צמד סוהרים ממורמרים הם בעצם לא עושים כלום ביחד, במה שניתן לכנות חברות.

אולי הסופר ציפה שנבין לבד את המחשבות של הדמות או נדמיין בעצמנו מה הוא מרגיש או מה קושר אותו לאנשים אבל לי זה היה כמו לקבל עצם ולדמיין שזה סטייק. ההומור היחיד שאפיין את גלרט כדמות היה משהו בסגנון של- מעניין את סבתא שלי. זה הצחיק אתכם? לא חשבתי שכן. בקיצור כל הדמות כמו נשאבה מקומיקס של באטמן - קשוח , קר ושתקן ברמה שממש לא יכולתי להכיל את הכלום ושום דבר הזה וזה לא שיש לי בעיה עם גליד קרח , יש פעמים שזה דווקא מתאים אבל אפילו זה לא נעשה כמו שצריך, כאילו הסופר התקשה להתחבר לחלק הזה באישיותו. דברים נוספים לא היו ברורים לי. גלרט תמיד מבקש יפה לפני שהוא משתמש בכוח , תמיד מוסרי (משהו שלא לימדו אותו במצודת המכשפים שם למד) כשאין לזה שום בסיס או הסבר. נכון שזה מה שגיבור קלאסי אמור להיות אבל ההעתק - הדבק הזה היה כל כך חזק שממש הרגשתי את הצורך בהסברים לדברים הכי פשוטים - מי הוא? למה אכפת לו? מה פתאום הוא מסכים להפסיד כסף בשביל חוקי מוסר שאף אחד לא לימד אותו את חשיבותם? משהו ששאר עמיתיו למקצוע לא עושים..ממה שזכור לי אין תשובה בספר והאמת? לא רציתי תשובה מהסופר , רציתי תשובה מגלרט עצמו, שנשאר כמובן מתסכל כרגיל.

לאורך הקריאה מתגלים רמזים (ככה אני קוראת להם) לחוסר התיאום בין הסופר לעולם הפנטזיה. למשל כשגלרט אמר לינפר שהם יכולים לפטפט על אנטומיה ככל שירצו אחרי שידברו על הנושא שלשמו הגיע לדבר איתה. אני אפילו לא זוכרת למה הוא היה צריך לרכז אותה ולשוב לנושא (כנראה חלק נוסף מהשטיק הקבוע בו הדמויות שסביב הדמות הראשית תמיד מברברות רק כדי שהבחור הקשוח יוכל לגרוף נקודות על היותו זה שאומר - תפסיק לברבר, נציב/ברמן/מכשפה/מלך ותגיד לי דוגרי מה קורה כי אני כזה טיפוס דוגרי , אני ישר ולעניין הנה האקדח אתה רואה? איזה גיבור מהסרטים אני נכון? בוא נלך לחסל עוד כמה מזיקים שאף אחד לא יכול עליהם חוץ ממני והכל בשתיקה של צניעות מזויפת כי אני כזה מגניב אז אני לא משוויץ אני נותן לאחרים לעשות את זה בשבילי) אבל בכל מקרה..נראה לכם הגיוני שמכשף יגיד אנטומיה?? המילה אנטומיה שייכת למין האנושי והוא הרי לא אנושי, נכון? אז למה שמכשף יגיד אנטומיה? המילה אנטומיה שייכת למדע!

חיסרון ענק נוסף הוא השמות - פילוונדרל, אלטיבלד, אייסט טואירסאק, יסקיייר, חיראדן. התעייפתי רק מלכתוב אותם..

הקסם גם הוא לא מוסבר. פעם מדובר בקמע שזוהר כשגלרט מחזיק אותו וזה יוצר קסם שהסופר לא טורח להכניס אותנו למקור המופלא שלו ופעם זאת רונה שגלרט ממלמל רק כי - ראו זה פלא - אחת המורות שלו במגדל המכשפים אמרה לו פעם שזה מה שיוציא אותו מצרות עם ג'נים בבקבוק.. מה הוא אמר? מה זה חשוב? העיקר שזה עבד. (אחר כמה עמודים הסופר מואיל בטובו לספר לנו שזה בסך הכל ברכה נחמדה של לך לעזאזל שד ארור וזה זעזע את השד עד עמקי נשמתו אז במקום לפצח לחבר הטוב של גלרט את הראש שכבר היה בין לסתותיו הוא בחר לחוס על אוזניו הרגישות ולברוח על אממ חייו?) איך גלרט זכר את המשפט המוזר בשפה המוזרה (נכתבת בשפה מומצאת ללא תרגום) בדיוק בזמן הנכון אחרי - יש להניח - שנים שלא שמע את המשפט הזה? באותו אופן שרון זכר את הלחשושים של הארי מהשנה השנייה כשהיה צריך להיכנס לחדר הסודות בשנה השביעית.. הגיוני נכון? אה ובל נשכח את האגרופים והחרב הרי אין דבר שמאפיין מכשפים יותר מאגרוף קשה וטוב וחרב מוגאלת בדם... לא קסמים..את זה הוא בקושי צריך, הבודי בילדר שלנו.. שקית הקאה , מישהו? היו גם קטעים בהתחלה שהוא השתמש בחומרים כמו אבקות שממש הזכירו לי סמים כי הוא גם דיבר על ההשפעה הפיזית שהייתה להם על גופו של גלרט, ככל הנראה אמצעי הגנה מהמפלצות אבל איך אני אמורה להעריך קוסם שמשתמש בסמים - משהו שכל אחד מאיתנו יכול ללעוס - במקום בכשפים??

עכשיו נזכרתי באיחור בעוד כמה קטעים שלא היו הגיוניים בעיני אז מוסיפה אותם כאן. מטרת הגיבור ורצף העלילה. בכל סיפור צריכים לדעת מה המטרה של הדמות , מה מניע אותה. זה יכול להיות חובת ממזר למלך שלו ולממלכה שלו כמו אצל פיץ אביר או שזה לגורל כל עולם הקוסמים כמו בהארי פוטר אבל זה חייב להיות ברור גם לדמויות וגם לקוראים. כאן הרגשתי שמה שמניע את הדמות זו מעיין חובה כפויה של סופר מרוחק שמכריח את המכשף להיות מניף חרבות ניצחי כשזה לא באמת משאת נפשו וזה פגע ברצף העלילה כי כשאין איזו מטרת על אז המטרה הבאה יכולה להיות רק לחפש מפלצת נוספת כדי לקנות כוס שיכר ולכבס את הבגדים וזה נראה לי כל כך שולי ואידיוטי..אולי זאת הסיבה שהוא כזה ריק מבפנים? כי אם כן, הוא יכל לחפש לו משהו אחר לעשות אם לא נראה לו משמעותי להציל עיירות ולשחרר קרבנות ממפלצות מעוררות אימה. בקטע הזה ראוי לציין שיש לו סוג של הדרכה מכוהנות שנמצאות במקדש כלשהו שם הוא יכול להיטען ולבקש עצה או לנוח בין מסע למסע אבל הדבר היחיד שזכור לי מה"עוזרות הרוחניות" הללו הייתה בקשה-דרישה של אחת מהן לעשות לו היפנוזה ששוב העיפה אותי למחוזות רחוקים מעולם הפנטזיה, משהו שבשלב זה כבר לא הפתיע אותי בכלל.

האגדה על גלרט מוסברת כשיר הלל שאדם זקן כלשהו סיפר לאנשים וככה הופצה הידיעה. אותו זקן ככל הנראה ראה בעיני רוחו את מעשי גבורתו של המכשף כי נחסך מהגיבור לסבול את נוכחותו אבל איך זה יכול להיות? האם הסופר הבין באיחור שלכל גיבור התלווה משורר/זמר/סופר שתיעד בשירה או כתיבה את מעשה הגבורה? האם זו הסיבה שבהמשך הדביק לגלרט חובב השתיקות והמסעות הבודדים (לא סתם הוא מכונה "הזאב הלבן") ידיד בשם יסקיייר שהוא גם משורר, כדי שיתעד הכל? אם כן, זה בסיס עלוב לחברות וקשר בין שתי דמויות כך אין פלא שנעדרת החברות האמיצה הכל כך מרגשת בין פיץ לליצן למשל או בין הארי וחבריו. כבר הסברתי שרגש זה הדבר האחרון שהסופר מתמחה בו ועדיין זה חסר.

עוד שאלה שנותרה פתוחה מבחינתי הייתה העובדה שהוא כביכול מפורסם אבל כמעט אף אחד לא שמע עליו וגם כששמעו עליו הסיפורים נעדרים את המוסר שהוא מנפנף בו כל הזמן (הוא סותר את הדעה הקבועה לגביו שהוא רוצח שכיר ומסרב לבצע כל עבודה רק כזאת שתציל אנשים) כאילו מחוסר עניין לציבור הפרטים הללו הושמטו? ממתי זה הגיוני? וגם אם "האגדה" עליו הייתה כוללת את העובדה שהוא קוסם שונה מכולם כי הוא מתאמץ להבחין בין טוב לרע לא בטוח שזה היה מציל את תדמית הקוסמים פשוט בגלל שנראה שהוא היחיד שפועל כך אז די עם ההתבכיינות שהוא כזה אצילי שצריך להתנהל מול בני אדם "גזעניים" כלפי בני מינו "המסכנים". אחד מהמבקרים החיובים של הספר השווה בין הקוסמים ליהודים ולשונאים שלהם לנאצים אבל תגידו לי אתם, איך בני האדם רוצחים קוסמים כמו חזירים בבית מטבחיים? בדיוק, הם לא ואם אתם הייתם שומעים סיפורי זוועות על מכשפים כל הילדות שלכם ופתאום היה מופיע לכם מכשף בסלון הייתם מבקשים ממנו חתימה? לא נראה לי וזה בסדר, זה לא הופך אתכם לרעים. רק אנושיים.

ניסיונות לשעשע - הדרכים בהן הסופר מנסה לייצר דמויות מצחיקות כל כך מגוכחות שאני אפילו לא אנסה לתאר אותן אבל אם קיוותם למעט הומור בריא כמו בפרסי ג'קסון החביב או ברטימאוס עם בדיחותיו המוחצות תשכחו מזה.

הסוף (ספוולרים!)

יניפר - המכשפה שגלרט נפגש בה עוד קודם לכן - נלחמת ללכוד שד ולבקש ממנו משאלות וגלרט מבקש מהשד את משאלתו האחרונה מבין שלוש מה שמאפשר לשד להשתחרר והסופר ממש כותב שהשד משוחרר , כבר לא כלוא אבל במקום לחסל אותם הוא בוחר לברוח..למה? אני לא הבנתי מה ההגיון בזה והאמת שרק חשבתי לעצמי - מאיפה הגיעה הרומנטיקה הנדושה הזאת לדמות שעד עכשיו הייתה פסל שיש? ממתי קלינט איסטווד מסיים בסוף הסרט עם הבחורה? ומה בכלל משך את המטורללת הזאת לגלרט חוץ מהעובדה שמי שמשחק אותו בסדרת הטלויזיה הוא הנרי קאביל הבנוי לתלפיות? מה זה אמור להביע, החפצה של גברים?!

עדיין לא החלטתי מה יכל להיות סוף אמין יותר אבל לא סוף טוב הכל טוב..זה פשוט לא מתאים בעיני לספר שאמור להיות כבד וריאליסטי באופן הפסימי בו הוא מביט על טבע האדם והרוע האנושי שאולי , בחלקו, מייצר עולם אחוז (מ) פלצות.

"סיפרו לי על המכשפים. אני זוכר שמכשפים חוטפים ילדים קטנטנים ומאכילים אותם בעשבי קסמים. אלה ששורדים את זה הופכים אחר כך בעצמם למכשפים, לקוסמים בעלי יכולות על־אנושיות. מכשירים אותם להרוג, מעקרים אותם מכל רגש ואינסטינקט אנושי. עושים מהם מפלצות שאמורות להרוג מפלצות אחרות. שמעתי אנשים אומרים שהגיע הזמן שיתחילו לצוד מכשפים. כי המפלצות הולכות ופוחתות, ואילו המכשפים רק מתרבים. תאכל את החוגלה לפני שהיא תתקרר לגמרי" (עמוד 63).

"המכשף" מאת אנדז'יי ספקובסקי (הוצאת ידיעות ספרים, 2021) הוא הספר הראשון באחת מסדרות ספרי הפנטזיה המצליחות בעולם. גיבור הספר, כמאמר המלכה קלנטה, "גרלט מריביה העומד כאן הוא מכשף. משלח ידו ראוי לכבוד ולהכרה. הוא הקדיש את חייו לפטור אותנו מן הזוועות והסיוטים שמוליד הלילה, אלה ששולחים הכוחות העוינים המבקשים את רעתם של בני האדם. הוא הורג את כל המפלצות וחיות הטרף שאורבות לנו ביערות ובנקיקים, כמו גם את אלו שיש להן החוצפה להופיע במקומות היישוב שלנו" (עמוד 174).

גרלט, "הזאב הלבן", סיפר שגדל בקאר מורהן, מצודת המכשפים החרבה. הוא עבר שם את "כל המסלול הקבוע. הורמונים, שיקויים, הדבקה בנגיף. ושוב מההתחלה. ועוד פעם. עד שהמטרה הושגה. ככל הנראה ספגתי את השינויים האלה טוב מן הצפוי וחליתי רק לזמן קצר מאוד. לפיכך סומנתי בתור חריין חסין בצורה יוצאת דופן ונבחרתי לעוד שורה של ניסויים יותר... מורכבים. זה כבר הלך די גרוע. הרבה יותר גרוע. אבל כפי שאת רואה, שרדתי. היחיד מבין אלה שנבחרו לניסויים האלה. מאז יש לי שיער לבן. אובדן מוחלט של פיגמנטים. איך אומרים? תופעת לוואי. עניין פעוט. זה כמעט לא מפריע" (עמוד 139). לאחר מכן, אמר, "לימדו אותי כל מיני דברים. במשך די הרבה זמן. עד שלבסוף הגיע היום שבו עזבתי את קאר מורהן ויצאתי לדרך. כבר היה לי התליון שלי, הו, בדיוק זה. סמל בית הספר של הזאב. כבר היו לי שתי חרבות: מכסף ומברזל. חוץ מהחרב נשאתי עמי גם שכנוע, להט, מוטיבציה ו... אמונה. אמונה בכך שאני נחוץ ושימושי. כי העולם, איולה, היה מלא מפלצות וחיות פרא, והמשימה שלי היתה להגן על מי שהחיות הללו איימו עליהם" (עמוד 139).

המפלצת הראשונה שבה לחם, סיפר, "היתה יצור קירח ובעל שיניים מכוערות ורקובות במיוחד. נתקלתי בו על הדרך הראשית, שם הוא וחבריו לכנופיית המפלצות, עריקים מצבא כלשהו, עצרו עגלת איכרים ושלפו ממנה נערה קטנה, אולי בת שלוש־עשרה, אולי אף פחות. חברי הכנופיה החזיקו את אבא של הנערה והקירח קרע ממנה את השמלה וצרח שהגיע הזמן שהיא תגלה מהו גבר אמיתי. רכבתי אליהם, ירדתי מן הסוס ואמרתי לקירח שהזמן הזה הגיע גם מבחינתו. זה נראה לי אז נורא מבדח. הקירח שחרר את הקטנטונת והסתער עלי בגרזן. הוא היה אטי מאוד, אבל נחוש. הלמתי בו פעמיים ורק אז הוא נפל. אלו לא היו מכות חרב נקיות במיוחד, אבל הן עשו את שלהן" (עמוד 139). השודד נפל מת, וגרלט גילה שלא כל עלמה במצוקה רק מחכה ליפול לזרועות מצילה האבירי.

גרלט הוא לוחם מיומן, סייף אומן הבקי בקסם ובחרב גם יחד. בתחילת הספר התגרו בו כמה בריונים בפונדק. אחד מהם "הדף את הספל מידו של הריבי ובו בזמן אחז בכתפו של הזר ונעץ את אצבעותיו ברצועת העור שהתלכסנה לרוחב חזהו. אחד מחבריו הניף את אגרופו באוויר והתכונן להכות. הזר השתופף והוציא את מחוטט הפנים משיווי משקלו. החרב שרקה בנדנה והבהיקה לרגע באור העששיות. פרצה המולה. צעקה נשמעה. אחד האורחים הנותרים נמלט אל היציאה. כיסא התנפץ על הרצפה, טראח, וכלי החרס ניחתו בקול רעש עמום על הרצפה. המוזג צפה ברטט שפתיים בפניו השסועות להחריד של המחוטט, שעוד הספיק להיאחז באצבעותיו בקצה הדלפק בטרם שקע מטה ונעלם מעיניו, כאילו טבע. שני האחרים שכבו על הרצפה. האחד לא נע, האחר פִּרפר בתוך שלולית כהה שהלכה והתרחבה" (עמוד 9).

כשנשאל בספר במה הוא מאמין, השיב: "אני מאמין בחרב" (עמוד 137). לא בכדי, אמר, "אני נושא שתיים. לכל מכשף יש שתי חרבות. שוחרי רעתנו אומרים שחרב הכסף מיועדת למפלצות וחרב הברזל לבני האדם. זה לא נכון, כמובן. יש מפלצות שניתן להכניע רק באמצעות להב מכסף, אבל קיימות גם כאלו שדווקא הברזל קטלני להן" (עמוד 137). לאורך הספר ניכר כי גרלט תמיד יודע באיזה להב יש להתאים לכל עימות וציד. בסך הכל ספר פנטזיה מותח ומהנה. נחמד מאוד.

אחת היצירות המוצלחות שקראתי (יהיה נכון יותר להגיד "שמעתי").
הסיפור כל כך מוצלח שהוא סוחף אותך פנימה ואתה מרגיש כאילו אתה נמצא בתוך הסיפור.
ממליצה בחום לכל אוהבי הפנטזיה.

אם הסופר הפולני שכתב את הספר הזה היה כותב אותו באותה פולין, רק שזה היה קורה לפני כ-80 שנה, סביר להניח שהספר היה נאסר לפרסום.
ולמה? כי כנראה שאפשר לפרש את הספר בתור ביקורת על המשטר הנאצי.

המכשף גרלט הוא מכשף ששוכרים אותו על מנת להשמיד מזיקים. הכוונה במזיקים היא לא בעכברים או בתיקנים המתרוצצים בביתנו, אלא יותר מזה, במפלצות. כל מני יצורים, בין אם מוכרים יותר מכל מני ספרי פנטזיה אחרים ובין אם מוכרים פחות, אשר מסכנים את חייהם של אנשים חפים מפשע.

האם המפלצות הן בעצם הנאצים? כלומר, המפלצות המסמלות את הרוע שבתוכנו? האם גרלט המכשף הוא בעצם מסמל את דמות היהודי? הגיוני, שהרי היהודים הואשמו על ידי התעמולה הנאצית בתור מקור הרוע והחולי בחברה, "מחוללי כשפים" של ממש אשר אנשים פחדו מפניהם וחשבו כי יש לצוד אותם, ממש כשם שגרלט המכשף, העוסק בכשפים, לא תמיד מתקבל בסבר פנים אוהדות במקומות בהם הוא עובר במסעו, גם לא בפני אלה שמבקשים את שירותיו.

הספר בעצם מתאר את מסעותיו במהלכם הוא צד מפלצות ועובר הרפתקאות שונות. נשמע ספר פנטזיה טיפוסי בטעם של פעם (אכן תורגם רק עכשיו לעברית, כנראה בשל ההצלחה של הסדרה בנטפליקס) אבל יש משהו בכתיבתו הפרועה והחיננית שגרם לי לחבב אותו. גם הדמויות המופיעות בו, ובמיוחד דמותו של המכשף גרלט, חביבות. בכללי הקריאה בו הייתה נעימה וחביבה. ואולי זו רק תחפושת חביבה לספר עם מסרים אפלים מהעבר? מי יודע...

התלבטתי קצת בין ארבעה לחמישה כוכבים.
בתחילת הקריאה עוד חשבתי לתת לו אולי שלושה, אבל לאט לאט נכנסתי לעולמו המסקרן של המכשף, והורדתי את האופצייה של 3 כוכבים מהפרק. הסוף שלו אף היה מקסים ורומנטי, שזה קצת מוזר כי לכל אורכו לא הייתה ולו טיפה אחת של רומנטיקה.

*** אני מקדיש את הביקורת לסקאוט, שהביאה לי את הספר. תודה! ותודה לך גם על כך שאת יכולה בעזרת חושייך החדים לזהות את כל המפלצות והדברים הלא טובים בחיים שלנו, ויודעת לנטרל את הסכנה לפני שהיא מגיעה...

הסופר הפולני, אנדז'יי סאפקובסקי, פרסם את "המשאלה האחרונה" בשנת 1993. הספר הוא למעשה קובץ סיפורים המתארים אירועים שונים בחייו של המכשף, גראלט מריביה, שזה פחות או יותר מוטאנט שתפקידו הוא צייד מפלצות, לשם כך הוא נעזר במעט כישופים, שיקויים, והרבה שנות אימונים. גראלט נודד ממקום למקום במטרה לחפש עבודה - כלומר מקומות שיסכימו לשלם לו תמורת הריגת מפלצות.

את הספר מלווה עלילה ראשית שבה גרלט נלחם בסטריגה (אישה שקוללה להפוך בלילה למפלצת מחרידה), נפצע ומתאושש במקום בו הוא זוכה לטיפול. העלילה הזו מחולקת לשבעה חלקים בשם "קול התבונה" וביניהם סיפורים קצרים של אירועים מהעבר של גראלט. הטוויסט המעניין הוא שחלק מהסיפורים הם בעצם גרסה קודרת ואפלה לאגדות מוכרות כמו היפה והחיה, שלגיה ואלאדין. כמו כן, יש אזכורים לאגדות אחרות כמו עוץ לי גוץ לי, סינדרלה והחלילן מהמלין.

דרך הפעולה של גראלט בסיפורים השונים מעלה תהייה - מי הם המפלצות האמיתיות בכל סיפור?

מכיוון שזה הספר הראשון שמתורגם לעברית, להלן סדר הקריאה המומלץ מבחינה כרונולוגית - המשאלה האחרונה (1993), חרב הגורל (1992), דם האלפים (1994), זמן הבוז (1995), טבילת האש (1996), מגדל הסנונית (1997), גברת האגם (1999) ועונת הסופות (2013). לכן, כפי שצוין בתיאור הספר - קובץ סיפורי המשאלה האחרונה הם הדרך המושלמת להיכנס לעולם "המכשף".

לצופי הסדרה בנטפליקס, אציין שקובץ סיפורים זה מתאר חלק מאירועי העונה הראשונה (ואת אירועי הפרק הראשון של העונה השנייה). כמו כן, קיים שוני מסוים בין אירועי הסדרה והספר.