רומן רומנטי שמתפתח באופן צפוי ביותר וכבר בהתחלה ,מכירי הזאנר, ידעו את סופו. סיפור בנאלי, כתיבה מאד בינונית בסיגנון הוא אמר היא אמרה. אין שום הפתעות. כך שגם בזאנר הרומנט הוא לא מענין. זה סיפרה הראשון של יאנג שאני קוראת וכנראה גם האחרון.

סקיילר הייתה זמרת מפורסמת בלהקה מפורסמת שהיו לה הרבה מעריצים, ויום אחד היא עזבה את הכל ונסעה להרבה מקומות על שנעלמה בגלזגו, סקוטלנד, וחיה כהומלסית שמנגנת ברחובות וישנה באוהל בבית עלמין.
יום אחד שמה לב לזר מסתורי שעוקב אחריה. הוא מציע לה חוזה הקלטות, ורק אחרי שהיא מותקפת היא נענית לו, בתנאי שהיא תורחק מהתקשורת והצהובונים, מהם בדיוק ברחה בפעם הקודמת. הזר הוא א'ודי, שעובד בחברת הפקות מוזקליות של הדוד שלו, שפרש עליו ועל אחותו חסות, אחרי שההורים שלו נפטרו. א'ודי יעשה הכל כדי להוכיח לדודו שהוא שווה משהו, והתקליט של סקלייר נראה לו הימור בטוח.
רק שהוא מבטיח לה דברים שלא בטוח שיוכל לקיים, וסקיילר רוצה להימר אבל גם מתגעגעת לחברי הלהקה ולהרגשה הטובה כשהיא מחברת מוזיקה ושרה, ואז מגיע העבר ומתנפץ להם בפתח הדלת.
זה סיפור מרגש ונוגע ללב כמו ספריה הקודמים של סמנתה יאנג.
אני לא מבינה למה בכריכה יש תמונה שלא משקפת, בעיני, את מהות הספר.
וגם, למרות שזה ספר שני בסדרה, אין באמת רצף עלילתי בין הספרים השונים. אולי רק העיסוק של הגיבורות במוזיקה.

גיבורת הספר, נורה, סיימה תיכון והיא לכודה בעיירה קטנה בארצות הברית עם אבא שיש לטפל בו, ועבודה שהיא חייבת בגלל צרכי הבית. יום אחד מגיע סקוטי חביב וסוחף אותה לסיפור אהבה, והיא עושה בחירה גורלית ועוזבת הכל ונוסעת איתו לארצו.
לצערה, החיים שלה לא מתקדמים באופן שבו היא חלמה, והיא שוב מרגישה לכודה.
את רגשות האשמה נורה מתעלת לשעה בשבוע בה היא מתנדבת בבית חולים, ומספרת סיפורים לילדים המאושפזים שם. בשעה הזאת היא פיטר פן שמסרב להתבגר, אבל אז מגיע איידן.
זהו מסע ההתבגרות של נורה, ואיתו היכולת לקבל את האהבה שהיא ראויה לה.
סיפור רומנטי ומרגש, על אובדן והתגברות.