הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה. וכשעשרות בני ה-12 ניצבים בטקס קבלת התפקיד, הוא מספר 19, מדלגים עליו. החרדה שלו עולה, אבל התפקיד שהוא מקבל בסופו של דבר זה המקבל החדש, ויש רק אחד כזה בדורו. המקבל מקבל מהמעניק המבוגר את כל זיכרונות העבר.
אז כן, הכללים נוקשים, אבל החיים נוחים ובטוחים לגמרי. ג'ונס אינו יכול לספר לאיש על הכשרתו הארוכה, לא יכול לבקש שחרור מהתפקיד וחייב להמשיך עד הסוף.
וכך הוא ניצב להכשרתו והמעניק מעניק לו זיכרונות קשים ונעימים בד בבד. עולם ומלואו של זיכרונות כמו גם צבעים, רגשות ואפילו מוזיקה. אבל ג'ונס נער חכם ולא מקבל כפשוטן אותן חוויות הנמנעות מהקהילה. ופה עולה השאלה, העולה בכל מקום: האם לכל קהילה אוטופית יש מנגנון סמוי שלבסוף יחריב אותה? כספר המוגדר לנוער זה בטח לא המקום לשאלות פילוסופיות עמוקות, וג'ונס אכן מתכנן את בריחתו, מה שיגרום לכל זיכרונותיו שהצטברו במוחו, מטוב ועד רע, כולל רגשות, צבעים ומוזיקה, להתפזר אל הקהילה בה חי. הוא נעלם מעבר לנהר.
ואם כבר שאלה פילוסופית, האם לכל חברה החיה במצב מתמיד של מלחמות יש מנגנון חיות מתמיד?

כשאני הולכת לספריה העירונית אני בדר"כ הולכת - מרחפת למדף הפנטזיה. מבחינתי , זה איזור הממתקים ולא אכפת לי שכבר התבגרתי ורוב מי שנמצאים באיזור הזה הם ילדים שגילם חצי משלי (מביך? לא בהכרח, שני הצדדים מתעלמים זה מזה באלגנטיות) או אימהות שמחפשות במדף המקביל ספרי נוער בשפה האנגלית לילדיהם על מנת שיוכלו להשתפר בקריאה וכתיבה (איתן דווקא יכול להתפתח שיח אבל בסופו אני תמיד חשה שלמרות העובדה שהן , בין אם הן מודות בכך ובין שלא, מקנאות בנעורים שלי אני איני אלגנטית כמוהן , איני שקולה ונבונה כמוהן וחשוב מכך - עדיין לא התפתחתי לצורתן המלאה, הסופית, האימהית. נותרתי במעיין שלב ביניים מוזר בו סיימתי את שלב הראשון של החיים כך שילדותי מאחורי אך עוד לא התחלתי לבנות את חיי לכן איני יכולה להחשיב עצמי בוגרת-מבוגרת).

בכל מקרה, בשבוע שעבר מאסתי בסגנון הקבוע ושוטטתי באיזורים הקרויים "למבוגרים". הם כמובן מחולקים לאיזורים טובים יותר וטובים פחות, לא הייתי רוצה שתחשבו שאני מזניחה ז'אנרים שלמים אבל בדר"כ מחלקת המבוגרים מאכזבת כי את עוברת בין מדפים שלמים מלאים בספרים גרועים וצריכה לנסות ולברור מהם איזה ספר טוב אחד או שניים שיחזיקו אותך במתח שבת שלמה. למזלי, מצאתי את "המעניק" ששמעתי עליו לא מעט (גם בגלל הסרט שעשו בהשראתו) והחלטתי שאם כבר לקחת סיכון - זה מועמד ששווה להמר עליו. רק חבל שלא לקחתי את הספר הבא בסדרה כי הוא השאיר בי רעב לעוד! אם הספר השני לא יהיה המשך ישיר של הראשון אני אתאכזב כל כך שארוץ לרוץ לקנות גלידה מנחמת ואשבור את הדיאטה שאני מכחישה שאני עושה!

לויס לורי יוצרת עולם דיסוטופי אליו הקורא המצוי נשאב מיד - לומד לפענח את הקודים המיוחדים לאותו עולם, לחבב את הדמות הראשית ולהבין לאט לאט שבתוך האלמנטים האנושיים שמרכיבים את החברה משהו בחברה הזאת מעוות וחסר ושהדמות הראשית שתתחיל כדמות שולית (כמו כל דמות פחות או יותר) בהמשך תדחף אל משבצת של דמות מפתח. עם המילה דיסוטופיה מזכירה לכם את "משחקי הרעב" ואת "החור שברעש" ו"מפוצלים" אז אתם צודקים לגמרי וישנם קווי דמיון אלא שהסופרת כתבה את הספר הזה הרבה לפניהם אהמ אהמ 1993 קדם לשנות האלפיים אז איך הקרדיט דילג עליה והועבר לממשיכיה לז'אנר שכתבו את הספרים שלהם איזה 11 שנה אחריה? ולמה אנחנו שומעים על ספרים טובים רק בעקבות סרטים? ולמה במקום להשאיר את האיור המקורי של הספרים צריך להוציא אותם מחדש עם הפוסטר המלוקק של הסרט, מלא השחקנים היפים שברור שבחרו בהם אך ורק בגלל שהם יפים?! אני אומרת לכם, העולם שלנו מעוות לגמרי..מקווה שלא עשיתי לכם ספויילרים. בכל אופן, נשוב לספר. יש בו כמה חסרונות - הוא צפוי בעיקר ב2 מקומות עיקריים והוא מקצר- משטח את העומק הרגשי שבין הדמויות. יש מצב שזה מכוון ומותאם למסר הכללי אבל זה עדיין חסר. בכל מקרה, זה לא גורע מההנאה או מהמסר להדהד לכם בראש גם בתום הקריאה ואני כבר מחר הולכת לספריה לקחת את הספר השני.
תוהה אם שווה לצפות בסרט..

לפניי שאני אתחיל את ביקורת שלי אני אתחיל בגילוי קטן שכרגע אני אפילו עוד לא מצאתי את המילים לכתיבת הביקורת.
אבל תזרמו איתי ותחזיקו לי אצבעות שהכל ילך בסדר.
אני חושבת שהפעם במקום לכתוב על הספר אני פשוט אכתוב על הרגשות שלי במהלך הקריאה שלו.
אז ככה...
כשאני קראתי את הסיפור של קירה לא יכולתי שלא לחוש הזדהות איתה, כי גם אני שונה, גם אותי היו שולחים לשדה.
אני אומנם לא עם רגל מעוקמת אבל העין דווקא כן, יש לי עין עצלה וזה משהו שבגיל צעיר תמיד שפטו אותי והסתכלו עליי שונה בגללו ואולי אפילו חשבו שזה מוריד ממני כמו שחשבו על רגל של קירה.
עכשיו, אני בן אדם שתמיד יקבל את השונה ממנו, ולא בגלל שאני שונה, אלא כי כולם שונים. כולנו שווים אבל שונים, ממש כמו פתית שלג, הם דומים אבל כל אחד טיפה שונה, וזה מה שהופך אותו למיוחד.
ולכן היה לי קצת קשה כשלא קיבלו את קירה בגלל משהו כל כך שולי ופעוט כי בעיניי אין לשפוט בן אדם על פי מראהו אלא על פי אישיותו, וקירה? קירה היא בן אדם מדהים, נדיב, חכם, ובעיקר שונה (לטובה) משאר אנשי הכפר שלה.
במהלך הספר גיליתי עלייה מלא תכונות מדהימות, ואפשר לומר שאפילו הרגשתי שותפה למסע שלה בעזרת הכתיבה היפה של הספר שנתנה לי את הזכות לראות את הסיפור של קירה דרך העיניים והלב שלה.
קירה לימדה אותי על אומץ, על חוזק, על אהבה ללא גבולות, על קבלה, על נתינה (גם אם היא לא פיזית),קירה לימדה אותי איך כאב יכול לחזק, איך למרות הכל תמיד להמשיך, ואיך אף פעם לא לוותר.
וממש לפניי סיום איך אפשר שלא לדבר על מט? הילד הכי חמוד בספר, אין מה לומר ממש אהבה ממבט ראשון. רואים שהוא כולו טוב לב אחד גדול, רואים שאפילו שהוא גדל בסביבה שלא אפשרה לו חיים קלים או טובים הוא בחר בטוב ובאהבה וזה מדהים לראות שוב ושוב את הטוב ואת השובבות השובה לב שלו.
ועל תומס שמוכיח ומגלה חברות אמיתית וקירבה (ומודה עמוק בפנים ממש חיכיתי לנשיקה שלצערי לא קרתה אבל לכו תדעו שאולי עוד תקרה)
ועל ג'ו הזמיר הקטנה החמודה הזאתי שבכל קטע וקטע אתה רק מתאהב בה וצוחק ושלגמרי גומרת לחוש האימהי שבך לצאת.
ועוד משהו קטן ממני לקוראי הספר העתידיים או לאלו שפשוט אוהבים לקרוא ביקורות, אם אתם רוצים ללמוד לראות את הסביבה בעיניים שונות זה הספר בשבילכם.
רק אהבה וקבלת השונה יובילו לשינוי, זה המסר החשוב בספר הזה.
מיסי אל גריי.

אז ככה, אני בדרך כלל לא נוטה לחשוף ככה דברים מהחיים האישיים שלי אבל כל מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים שלי יודע שאני בן אדם חרדתי שלא פעם ולא פעמיים יצא ממנו משפט הזה: "אוף, למה החלטות צריכות להיות כאלה קשות? הלוואי שלא הייתי צריכה להחליט בעצמי, הלוואי שהיו מחליטים בשבילי..."
בשלושת הימים האחרונים אני מרגישה שנפל בזכותי לקרוא את הספר הזה, ותנו לי לספר לכם איזה ספר מדהים זה ואיך הוא פשוט השפיע על צורת ההשקפה שלי על החיים.
היום בזכות הספר הזה אני מבינה דברים בצורה אחרת זה כאילו שההבנה שבי הגיע להשלמה שלה.
אני הבנתי כמה חופש הבחירה שיש לנו כבני אדם הוא דבר חשוב, ומדהים ולא ברור מאליו, זה שאשכרה יש לנו את הזכות לבחור איך לחיות את החיים שלו מ- א' ועד ת'. זה שאנחנו יכולים לבחור איך לאהוב או איך לכאוב או איך לדבר או איך הכל.
הספר הזה הזה הראה לי גרסה קיצונית לחיים שבה לתושבים בעצם לא היו הזכויות האלו.
הם לא ידעו מה זה אהבה וכאב אמיתיים הם לא ידעו מה זה להביע דעה או לשאול שאלה או אפילו לחבק חבר כי מבחינתם פעולה כזאת נחשבת לגסות רוח וחוצפה, הם צריכים לדעת לבטא את עצמם בצורה הכי מדויקת שאפשר אחרת יענשו על כך, הם חייבים לפעול לפי הכללים כי אחרת "ישוחררו", הם רשאים לגדל רק שני ילדים בן ובת כאשר הילדים הם אפילו לא באמת שלהם כאשר תפקיד אם- יולדת הוא תפקיד שנחשב למבייש. תפקיד האם היולדת הוא להיכנס להריון ללדת ולתת את ילדיה ליחידות המשפחתיות.
הם אפילו לא בוחרים איך ובמי להתאהב אם הם רוצים לחיות אם מישהו הם צריכים להגיש בקשה והוועדה תשקול את זה ותתאים את הבן אדם הכי מתאים לשיקול דעתה.
אין להם באמת בחירה אין רגש אין חיים או ריגוש אמיתיים.
דרך הגרסה הקיצונית הזאתי בעצם למדתי להעריך את החיים שלי יותר.
למדתי להוכיר תודה על חופש הבחירה שלי, על הרגשות שלי בין אם הם טובים ובין אם הם רעים, למדתי שרגשות הם לא דבר מטופש כמו שאני תמיד נוטה לומר שהם, למדתי כמה הם חשובים, למדתי כמה אני מאושרת שיש לי אנשים שאוהבים אותי כמו שאני אוהבת אותם, למדתי להכיר תודה על החוכמה והיכולות שלי ועל האמונה של אחרים בי שאני מסוגלת לכל, ועוד מלא דברים מדהימים אחרים.
בקיצור אני ממש ממליצה בחום לכולם לקרוא את הספר הזה כי הוא לגמריי שווה את זה ולגמריי גורם לך להוכיר תודה על כל מה שיש לך בחיים מהדבר הכי קטן ועד לדבר הכי גדול.
אם הייתי מבקשים ממני לתאר את הספר הזה במילה אחד הייתי משתמשת במילה "נדיר!"

תאמת לקחתי את הספר כי חברה קרובה המליצה, לא ידעתי כל כך למה לצפות התקציר היה מבלבל מאוד אבל סקרן אותי.
לאחר בילוי ארוך בספרייה בחיפוש אחר הספר ו2 ספרנים עייפים שבאו לעזרתי המשימה הושלמה והאוצר היה בידי:)
זה שונה מכל מה שקראתי עד עכשיו, בדרך כלל אני קוראת ספרים שנכתבים מנקודת מבטה של הדמות הראשית(מספר גיבור) אבל הפעם העניין תוווך דרך מספר חיצוני ולי אישית זה קצת הפריע בהתחלה והקשה להיקשר לדמות. בכל מקרה הסיפור קצת ילדותי הרי מדובר בסופו של דבר על נער בן 12, אבל משהו בסיפור משך אותי: החיים הכל כך מרחיקי לכת ועם זאת כל כך מציאותיים, חיים בעולם כל כך מסודר וצפוי עם מערכת חוקים מפורטת, ללא צבעים, ללא רגשות, ללא רוע וללא חופש שמסתתרת בתוכה שיטתיות רצחנית. לקורא את הספר ולחוות את חייו ומחשבותיו של גונס שהוא דמות כל כך תמימה ונאיבית ריתקה אותי. התכנון המדהים של העולם העתידי סקרן אותי והסוף ספויילר שדי שנוי במחלוקת הפתיע אותי (לטובה): עקב הקושי להתחבר לשאר הדמויות לא ככ הפריע לי שהוא נטש את שאר חבריו ומשפחתו - דווקא הסיום ביטא בעיני את המסע שעבר גונס במהלך השנה שחלפה, עד כמה התבגר, כיצד התפתחו ההגיון, הבינה ובמיוחד הרגשות שלו (אהבה, אבהות, אומץ, דאגה).
אני כבר מסוקרנת לקרוא את הספר הבא ולגלות מה קורה בהמשך.

ספר מאוד עמוק
בקללי סדרת הספרים הללו עם סגנון כתיבה מוזר שלא פגשתי בעבר כולם מחוברים אחד לשני
ספר שתידבקו אליו

הלב גירסה בדיונית מעודכנת ל2017
ספר נוגע בלב

רומן מדע בדיוני המתרחש בחברה הנדמית מושלמת אך היא ההפך מכך או גרוע מזה .
לא תמיד האנשים שרוצים בטובתך העכשווית , נקיים מאינטרסים עתידיים מניעים אפלים ועבר רצחני .

ספר מעולה קטעים נוגעים ללב
למרות שנמצא על המדף של ספרי ילדים לכתות ז-ט אהבתי

איזה ספר מקסים. לא, אני לא חושבת שמקסים זו המילה המתאימה. יפה. מותח, אולי. מעורר הזדהות? הממ. מקסים.
תתמודדו.
אהבתי לקרוא שוב על ג'ונס. כל כך אהבתי את הדמות שלו:)
אהבתי את איך שהסופרת שוזרת את הסיפורים זה בזה. לא כל כך במודגש, אבל זה שם.
מטי הזה כל כך מקסים. (פעם רביעית גלידה.) הוא כל כך נחוש ואמיץ ויודע מה הוא צריך לעשות ומוכן לעשות את מה שהוא צריך לעשות ו...
מקסים ביותר.
אהבתי גם את העובדה שהוא נשאר אותו בנאדם. לא כמו הדמויות האלה שכדי להשתנות הן הופכות למישהו אחר. הוא עדיין היה מטי. הוא עדיין היה מט.
עדיין אוהבת יותר את הספר הראשון.
אבל.
הספר הזה מקסים.