אני שמח שזה ספר שמקבל ממני 5 כוכבים בז'אנר האהוב עליי.
מסע של 2,700 עמודים מגיע לסיומו בספר השישי והאחרון בסדרת "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", בין הספרים האהובים עליי.
רנסום ריגס הפציץ. הספר האחרון בסדרה נותן לנו את כל האקשן שנבנה לאורך הספרים ויותר מזה. ספר זה הוא שילוב בין פנטזיה, אימה ומלחמה: עולם המשונים בסכנה, ונבל מאיים להשתלט על הכל. זה אולי נשמע כמו עוד ספר בנאלי על רשע שרוצה להשתלט על העולם, אבל לא בשבילי. יש חלולים (מפלצות), רשפים שרודפים אחרי ג'ייקוב וחבריו, ובכל רגע הם נתונים בסכנת חיים. הספר הזה הכי מפחיד בסדרה, כולל אלימות וסצנות מטרידות ומפחידות, ולכן הייתי מגדיר אותו לקריאה מגיל 16.

הנה הדירוג שלי לספרים מהכי טוב להכי פחות טוב לדעתי:
1. הספר הרביעי: מפת הימים – האהוב עליי, בגלל המסתורין וההרפתקאות שעניינו אותי. אם ארצה לקרוא שוב את אחד הספרים, אני חושב שאגש קודם לרביעי שהכי נהניתי ממנו.
2. הספר השישי: נבואת השבעה – בגלל שהוא הקליימקס של הסדרה, עם שילוב טוב של אימה ומלחמה.
3. הספר השלישי: ספריית הנשמות – בדיעבד אני חושב שהוא היה אחד הטובים, בגלל שבספרי ההמשך מבינים שהוא היה מאוד משמעותי להמשך הסדרה, קרו בו אירועים והצטרפו דמויות וזה ספר עיקרי בסדרה (יותר מאחרים).
4. הספר החמישי: אם הסערות – כי אני (כמעט) תמיד מעדיף ספר מתקדם מאשר התחלות.
5. הספר השני: עיר חלולה – הוא היה טוב, פשוט האחרים יותר משמעותיים מבחינתי.
6. הספר הראשון – כי סגנון הכתיבה לא תאם את שאר הספרים, והרגיש לי שהוא פחות מתוכנן מהשאר. כמובן שגם אותו אהבתי.

למרות שהיו את כל הדמויות, וזה היה השיא עם אקשן מטורף, עם סגנון מטריד ומפחיד כמו שמצופה מהספר – יותר אהבתי את הרביעי בגלל הסיבות הבאות:
-הדמויות היו מאופיינות בצורה טובה יותר. בספר השישי העיקר היה המלחמה וכמעט שום דבר מעבר לזה.
-המטרה בספר השישי הייתה ברורה: לנצח את הנבל, וזה צפוי שלא יהיה סוף רע. לעומת זאת, כשקראתי את הרביעי לא ידעתי מה יכול לקרות: היה מסתורין, היו הרפתקאות, עלילה מתפתחת עם שינויים, היה הומור וזה היה ספר יותר כיפי מאשר לחץ ופחדים ממלחמה.
איכזב אותי שכמעט לא נאמר בספר על יחסי הרומנטיקה של ג'ייק כפי שנבנה בספרים הקודמים... חוץ מזה ספר מוצלח. אהבתי את הקונספט של תצלומים לאורך הספרים, כי הם הכניסו אותי לאווירה של הסיפור והיה יותר מהנה לקרוא ולראות תוך כדי תמונות אמיתיות. זה גרם לי יותר להיסחף לסיפור והפך אותו לייחודי.

מי שעוד לא קרא את הסדרה ואוהב פנטזיה אפלה, ממליץ לנסות את הסדרה הממכרת הזאת. אל תיתנו למספר העמודים להרתיע אתכם; זה עובר מהר, ובכל מקרה לא תירצו שייגמר.
אולי זה ייראה מוזר לכתוב את זה, אבל אני רוצה לסיים עם לומר שלום לג'ייקוב, אמה, נור, ברונווין, יו, קלייר, מיס פרגרין והשאר. היה כיף איתכם, ותמיד תישארו חלק ממני. תודה על החוויות, ריגס.

מעל 2,100 עמודים כבר קראתי על הילדים המשונים. אז זהו, זה סופי: אני מאוד אוהב את הסדרה הזאת וחושב שהיא מיוחדת!
ברור שאתן לספר הזה 5 כוכבים, כי הוא עמד בכל הציפיות שלי, הוא היה מרתק וסוחף עד כדי כך שקראתי את כולו - 350 עמודים (כולל תמונות מעניינות) - ביומיים בלבד!
"אם הסערות", שבמקור באנגלית נקרא "ועידת הציפורים", ממשיך את ההרפתקאות שהתחילו בספר הקודם, והוא השני בטרילוגיה השנייה על הילדים המשונים באמריקה.

ידעתי שזה יהיה ספר טוב כבר כשקראתי את המשפט הראשון שפתח את הספר:
"עמוק בתוך הקרביים הקורנים-בירוק של שוק פירות ים בצ'יינטאון, בקצה מעבר ללא מוצא שמשני עבריו אקווריומים מלאים סרטנים, השתופפנו בשלולית החושך שיצרה בולעת-האור, ואלף עיני יצורים נועצות בנו מבט."
כל כך מסקרן, מגניב ומיוחד.

אז ב"מפת הימים" ג'ייקוב מצא משונה חדשה בשם נור, שיכולתה המיוחדת היא לאסוף אור ולשחרר אותו.
בספר ההמשך מה שכל כך אהבתי הוא שהעלילה כמעט לא הייתה עקבית. בדרך כלל אני ממש לא אוהב ספרים כאלה, שאין בהם קו עלילה ברור, אבל הפעם זה היה שונה ובכוונה – כמה מתח זה הוסיף! בהתחלה אויבים רודפים אחרי נור וג'ייקוב, אחר כך המשונים מצטרפים, מגלים נבואה מיוחדת על נור, נור מגלה חלק מהאמת על משפחתה ורוצה למצוא אותה, פתאום יש פיצוץ, אלמה נפגשת עם וועידת הציפורים כדי למנוע מלחמה, נור וג'ייקוב מתקרבים (אבל מה יהיה עם אמה?), מישהי נעלמת ודורשים מג'ייקוב למצוא אותה, שוב ג'ייקוב צריך להילחם בחלולים ורשפים, וכך הלאה... כל פעם אי אפשר לדעת מה מחכה לנו!

הרגיש לי שהספר הסתיים מוקדם יחסית, מה שכמובן לא פגם בהנאת הקריאה, ושהיה נכון יותר להוסיף עוד 100 עמודים לספר כדי שלא ירגיש קצר כמו הראשון.
הספר השישי והאחרון ייצא בעברית ממש בקרוב. אני כבר לא יכול לחכות לדעת איך הכל ייגמר!
כמו בספרים הקודמים, גם הפעם התמונות (המטרידות לעיתים) לאורך הספר הן מקוריות ומוסיפות עוד נופך בהנאה ובהיסחפות לסיפור. מאוד ממליץ לקרוא ולהתאהב בהרפתקאות המרתקות של הילדים המשונים.

אם הסערות הוא הספר החמישי מתוך שישה הקיימים בסדרת "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". הספר חדש יחסית, יצא בעברית באוגוסט 2020 ובמרכזו ממשיך להיות גיבור החבורה הלא הוא ג'ייקוב קוטל החלולים.
בספר הראשון, ג'ייקוב היה משונה החדש שבא מעולם הרגילים והספר עוקב אחרי ההשתלבות שלו בחיים חדשים כמשונה מיוחד. בספר החמישי לעומת זאת, ישנה נערה חיננית בשם נור הנמצאת בדיוק בשלב שג'ייקוב היה בו בספר הראשון, רק הפעם במקום שג'ייקוב יהיה החניך הוא הופך לחונך.
נור כשמה כן היא, בחורה שיודעת להפיץ אור וחושך. זו גם היכולת המשונה שלה ובמהלך הספר היא לומדת להשתמש בה ולשלוט בה, בדיוק כמו ג'ייקוב בהתחלה.

בלי לספר ספיילרים, לספר ישנן כמה עלילות. אחת מהן היא החיפוש אחר חייה אמיתים של נור כאשר הייתה ילדה, חלק בעברה שהיא אינה מכירה. עלילה נוספת קשורה לאויבים של המשונים בספרים הקודמים ובעיקרם האויב הראשי מהספר השלישי, שחשבנו שנפטרנו ממנו אך הוא עדיין קיים בתודעה של חברות המשונים ומטיל בהם פחד ומורא.

הספר מסתיים בסוף פתוח לחלוטין שבו שום דבר לא נגמר, יש שוב פעם טעות ענקית מצד ג'ייקוב וחבריו שבונה למעשה את כל הספר השישי והאחרון.

את הסדרה ממש אפשר לחלק לחלקים: הספר הראשון שאפשר לקרוא אותו בתור עצמו והוא ספר נהדר והכי טוב מבין כולם. הספרים הראשון עד השלישי, כשבסוף השלישי ישנו ממש סיום של הרפתקה ארוכה. ומסתבר ספרים רביעי ועד השישי שהם הרפתקה חדשה שהיא המשך של ההרפתקה הקודמת.
הסדרה בתור סדרת ספרים היא סדרה נהדרת לדעתי אך יחד עם זאת הספר הנוכחי כשלעצמו פחות טוב מבין כל הספרים עד כה.

נראה לי שאני היחידה שלא התלהבה מהספר הזה..קיבלתי אותו וקראתי עוד ועוד, חשבתי שאולי הוא יעניין אותי באיזשהו שלב..
אבל לא. בטוח לא אמשיך לשאר הספרים, וגם איו לי שום חשק לצפות בסרט. עם כל הכבוד לילדים המשונים, לציפורים ולמפלצות.

״מפת הימים״ הוא הראשון בטרילוגיה השנייה בסדרת המעון של מיס פרגרין לילדים משונים. מי שקרא עד השלישי ואהב, הרביעי לא יאכזב (אם הציפיות לא גבוהות מדי).

הילדים המשונים בחסות מיס פרגרין הגיעו לביתו של ג’ייקוב בקליפורניה, וכעת מתבגרים בקצב רגיל. לכן עליו ללמד אותם איך להתנהג כמו רגילים. קודם הם צריכים בגדים כמובן. האירוע המחולל התחיל במובהק בדרך לחנות הבגדים, כשג’ייקוב בטעות פנה לבית של סבו. הוא וכמה משונים מוצאים שם בונקר סודי עם מסמכים וחפצים ישנים, ומכאן מתחילה ההרפתקה: ג’ייקוב בטוח שעליו להמשיך להציל משונים, הפעם באמריקה. כדי להשיג פרטים הוא צריך למצוא את אייץ’, חברו הטוב של סבו בעבר.
חמישה יצאו להרפתקה מסוכנת בלי אישורה של מיס פרגרין כדי לעזור בחשיפת איומים ומסתורין, והאחרים נשארו בבית. רוב הספר הוא כמו חפש את המטמון: בכל מקום שהמשונים אמה, ברונווין, אינוק, מילרד וג’ייק מגיעים אליו, שם מחכה להם רמז למיקום הבא או למשימה הבאה, ובדרך הם עוברים סכנות, הרפתקאות, סכסוכים, הומור ואקשן, וכך הספר ממשיך וממשיך...

בשלב מסוים כבר חיכיתי לטוויסט למרות שעדיין הייתי מרותק לסיפור ולסגנון הכתיבה שאהבתי, ותמיד המשכתי להתעניין - מה יקרה בהמשך, לאן יילכו וכו’. בחמשת הפרקים האחרונים (120 עמודים) העלילה התקדמה מהר יותר לעומת שאר הספר, וזה נתן לי הרגשה שהיה שווה להמשיך לקרוא - לא שחשבתי להפסיק מתישהו, אלא שכבר חיכיתי שהעלילה תשנה כיוון ושלא תחזור על עצמה עם רמזים לכל אורך הספר.
מהי מפת הימים? -המשונים עוברים בלולאות זמן ויוצאים למקום וזמן אחר, יום כלשהו בשנה בעבר. הם יודעים איפה נמצאים לולאות כאלה בעזרת מפת הימים (days) שמראה להם את המיקום והיום/הזמן שייצאו בו. רעיון מקורי.

ייתכן שאהבתי יותר את הספר הזה כי כמעט לא היו בו חלולים (או רשפים), והרי פחות אהבתי לקרוא על היצורים המלחיצים האלה בספרים הקודמים.
התגעגעתי לילדים המשונים ואחרי יותר מ-1,700 עמודים שאני חי איתם כבר העדפתי לעגל לחמישה כוכבים - זה אומר שיש קסם ייחודי בסדרה הזאת שמשך אותי לקרוא ולא לעזוב. גם הפעם יש תצלומים מעניינים שעולים תוך כדי בהקשר לסיפור וזה מהנה להסתכל עליהם, הם גם נותנים תחושת אמינות, כמו הוכחה לאירועים שקרו.

דברים טובים בספר:
1. הספר כתוב ברור, העלילה ברורה, הכתיבה מושכת אותי לקרוא; ספר ארוך יחסית (530 עמודים כולל תמונות) שלא גרם לי לרצות לנטוש אותו או להתחיל אחד אחר במקביל. כיף לקרוא מההתחלה ועד הסוף.
2. פיתוח הדמויות טוב. הסופר עבד קשה על הפיתוח שלהן ורואים שעשה את זה מצוין: זה בא לידי ביטוי בצורת הדיבור שלהן, בדרך ההתבטאות, החשיבה השונה של כל אחד, ההומור השונה (יש סופרים שלא מצליחים לשנות את סגנון הכתיבה בין כל דמות ויוצא שכל הדמויות מדברות באותו סגנון).
3. יש מעבר. הספר לא רק אקשן. יש מסרים; יש קטע על גזענות, יש מסע בזמן לעבר, יש זוגיות, נאמנות, דרך התנהגות, מהות השקרים והפקת לקחים.
4. כבר אמרתי בכל ביקורת שלי על ספר בסדרה הזאת שאני מת על סגנון הכתיבה.
אציין דבר לא טוב אחד - ממש אהבתי את יו בספרים הקודמים, והוא כמעט ולא הופיע בספר הזה... אז התחברתי למילרד. הוא מצחיק אותי, וילד שקוף זה מגניב לא פחות מילד דבורים!

הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה, השלישי בטרילוגיה הראשונה של ״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״, כדי לדעת איך ההרפתקה תסתיים.
לאחר הקריאה הגעתי למסקנה שזה בסך הכל עוד ספר פנטזיה שניסו בכוח להכניס אליו הרפתקאות ועניין, שעבורי לא צלחו במיוחד.

חשוב לומר שהספר הזה הוא גם עניין של טעם, כי זוהי פנטזיה מסוג שונה שאני פחות מתחבר אליה. אני הרבה יותר מתחבר לפנטזיה של אגדות וקוסמים וממלכות רחוקות, תת-סוגה שונה מהפנטזיה בספר הזה שהיא על ילדים משונים, מפלצות, עתיות, הטרדות למיניהן ומכונות זמן.
הספר הוא רב מכר עולמי בגלל שהתכנים הנ״ל הם ייחודיים לספר ויש קוראים שיאהבו את זה.

הספר השלישי בסדרה ״המעון של מיס פרגרין לילדים משונים״ הוא האחרון בטרילוגיה וההרפתקה הראשונה של ג’ייק מסתיימת כאן. אחריו, למי שירצה להמשיך, יש טרילוגיה נוספת (ספרים 4-6) וסיפור חדש שממשיך את הטרילוגיה הראשונה.
אז מה יש לנו בספר ״ספריית הנשמות״? ובכן, הילדים המשונים לא הופיעו לאורך כל הספר כמו בספרים הקודמים. הפעם העלילה מתרכזת באמה, אדיסון הכלב המדבר, ושתי דמויות חדשות - בנתם ושרון, שאת תפקידם תגלו במהלך הקריאה. וכמובן ג’ייק, הגיבור של העלילה שהספר כתוב מנקודת מבטו. סגנון הכתיבה הוא כמו בספר הקודם, בניגוד לספר הראשון שהכיל שפה בוטה לעיתים והרגיש לי שהוא נועד לבוגרים יותר (והערכה שלי - אחרי שהספר הראשון היה רב מכר דווקא לנוער אז ריגס החליט לשנות את סגנון הכתיבה).

הספר מתחיל באותה נקודה שבה הסתיים הספר הקודם ״עיר חלולה״ - החלול (יצור מפלצתי) כמעט הורג את אמה וג’ייקוב, אלא שלפתע מגלה ג’ייקוב שיש לו כוח מיוחד לשלוט במעשיו של החלול. זוהי תגלית מפתיעה והרת גורל שלוקחת את העלילה לכיוון חדש, הרי כעת החבורה מוגנת ממוות כביכול. אבל לא, כי ג’ייק לא בטוח איך הוא עושה את זה.

ג’ייק, אמה ואדיסון מוכרחים לצאת למסע אל הגיהינום ואל ערים משונים, לנדוד בין מקומות, מכונות זמן ולולאות (המקומות שבהן משונים חיים) ואפילו להסתנן לטירת החלולים על מנת להציל את חבריהם הילדים המשונים שנחטפו בסוף הספר הקודם. בנוסף להציל את העתיות (המשימה העיקרית מלכתחילה) - נשים שיכולות לשנות צורה לציפור, והן ״האימהות״ של הילדים המשונים שנחטפו לטובת מזימה מרושעת של הרשפים (אנשים רעים בעלי כוח מפלצתי) שמטרתה להשתלט על עולם המשונים. לצורך כך צריכים הרשפים את ג’ייק ולמצוא את ספריית הנשמות המסתורית - זוהי ספרייה של נשמות של אנשים משונים שמתו - כדי לגנוב ממנה נשמות ולהתחזק.

הספר לא ריגש אותי במיוחד, אלא פשוט היה סוג של חוויה מעניינת בגלל שקראתי את שני הספרים הקודמים ולא ידעתי איך הסיפור יסתיים. לא היו קטעים עצובים וקשה להתחבר לדמויות בספר הזה כי הרגיש לי שהעיקר בו הוא סצנות האקשן - כאילו מטרת הסופר בספר השלישי בטרילוגיה היא להביא לנו קרבות מותחים, אקשן בלתי פוסק ומבצעי הצלה של גיבורים במשך 500 עמודים; והוא הקדיש את הספר הראשון להכרת הדמויות ולהתחברות אליהן, ומבחינתו הוא יכל לזנוח אותן כעת. זו טעות לדעתי כי התת-מודע שלנו זוכר ספרים שיש בהם ערך וכשיש לנו רגש אל הדמויות, ולא בהכרח מתחברים לספר וזוכרים אותו בגלל האקשן שבו. כמובן שפעמים רבות איננו זוכרים ספרים והם להנאה רגעית, אבל בסדרת ספרים כמו זאת חשוב לפתח את הדמויות.
כמו קודמיו, הקונספט של הספר הוא שנלווים אליו תצלומי וינטג’ אמיתיים בשחור-לבן. הרעיון הוא לתת השראה לקוראים שמה שאנו קוראים התרחש במציאות. עבורי היה נחמד לשבור מדי פעם את רצף הקריאה עם כמה תמונות.

לדעתי לגמרי מגיע לספר הזה 3.5 כוכבים, כי הוא היה בסדר והסיום היה יפה. באמת לא היה לי רעיון איך הכל ייגמר, והסוף סיפק אותי. אמנם הסוף מופרך במקצת אבל לא אכפת לי כי אהבתי אותו.
איזה ספר הכי טוב? תלוי בקורא, כי כל ספר שונה מהאחר. אני חושב שבזמן הקריאה הכי סחף אותי הספר השני, אבל אני לא מתחייב שהוא הכי מעניין כי לכל אחד יכולה להיות דעה אחרת.

אז אם קראתם את שני הספרים הקודמים, אין סיבה לא להמשיך לשלישי. אם הדמות האהובה עליכם היא אחד מהילדים המשונים: יו, אוליב, ברונווין, הוראס, או אפילו אינוק (אין סיכוי), תפגשו אותם הרבה פחות בספר הזה. מילרד הופיע במשפט וחצי, וגם בו הוא היה שקוף.
אני הכי אהבתי את יו. ילד-דבורים זה רעיון מגניב בהחלט.

פריית הנשמות (המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3)
רנסום ריגס
הוצאת כתר

הסקירה כוללת ספויילרים לספרים הקודמים בסדרה

תקציר הספר:
סיפורו של ג'ייקוב התחיל במסע אל אי נידח, שם הוא מצא את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". הוא נמשך במבצע הצלה נועז של הילדים הלכודים ב"עיר חלולה", ועכשיו מגיע החלק השלישי והאחרון (לא. הוא לא האחרון!).
ג'ייקוב בן ה16 מגלה כוחות חדשים וצולל אל ההיסטוריה כדי להציל את חבריו הכלואים במבצר שמור היטב. אל הדרך יוצאים עימו הילדה עם האש בקצות האצבעות (אהבתי את התיאור), והכלב המריח ילדים אבודים. יחד הם יגיעו אל סמטאותיה החשוכות של לונדון הוויקטוריאנית, בניסיון אחרון לקבוע את גורלם של הילדים המשונים.
טרילוגיית "המעון של מיס פרגרין" הייתה לאחת התופעות המפתיעות בעולם הספרות בעשור האחרון. הסדרה של רנסום ריגס שהתה למעלה משנה ברשימות רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", נמכרה במיליוני עותקים ברחבי העולם, ועובדה לסרט בבימויו של טים ברטון.
סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת שאסור להחמיץ. לבני 12 עד 120.

מה חשבתי על הספר:
ווהו! ספר שלישי! אחרון בטרילוגייה הראשונה!
כמו בספר השני, הספר השלישי מתחיל ממש כשהראשון נגמר. אבל הפעם הוא מתחיל ממש בשנייה שהשני נגמר, והקורא (=אני) נשאב אל הספר מהרגע הראשון, כי הספר הקודם נגמר בסוג של קליף האנגר (הם נלחמים בנפחלול, ג'ייקוב מגלה את הכוח החדש שלו, החברים שלהם נסעו משם ברכבת, טאם טאם טאם...). הספר הזה באמת מותח יותר משני קודמיו, והזוי ומטורף יותר משניהם (בקטע טוב!). גם כי זה הספר שמסיים את הטרילוגיה הראשונה, אז מצפים ל"מאבק הסופי", וגם כי רנסום ריגס משתפר מספר לספר! (לפחות בינתיים. אני לא יודעת מה יהיה בהמשך, אבל אני ממש מקווה שזה ימשיך ככה). ואגב, ה"מאבק הסופי" באמת נהדר. כתוב מצויין, ומותח בטירוף. סגירה מצויינת של הטרילוגיה. גם ממש אהבתי את הסוף, ואת מה שקרה לפניו (מי שקרא את הספר יבין).
בתחילת הספר יש מילון מונחים, שיכול מאוד לעזור אם עבר זמן בין קריאת הספר השני לבין קריאת הספר השלישי. אני התחלתי את הספר השלישי ברגע שגמרתי את השני, אז לא הייתי צריכה אותו, אבל זה זמן מצויין להגיד שהתרגום של המונחים פשוט מעולה.
והתמונה שעל הכריכה ממש יפה. סתם רציתי לציין את זה. לדעתי היא יפה יותר מהתמונות בשתי הכריכות הקודות. אבל המשמעות שעומדת מאחוריה… פחות
בסקירה לספר הקודם בסדרה, כתבתי שהתמונות קצת התחילו להפריע לי. גם בספר הזה הן לא בדיוק נצמדות לתיאור, אבל הן הפריעו לי הרבה פחות.
**אני גם ממש אוהבת את הכוח החדש של ג'ייקוב. אני אוהבת את זה שעשו את זה אמין, כי בהתחלה, אחרי שג'ייקוב מצליח "להשתמש" בכוח בפעם הראשונה,הוא לא מבין איך "להשתמש"בו שוב, ולוקח לו זמן להבין את הקטע.
כמה הערות לא קשורות על כמה דמויות כן קשורות:
א. אני אוהבת את אדיסון. ממש ממש אוהבת את אדיסון.
אני גם ממש אוהבת את הכוח החדש של ג'ייקוב. אני אוהבת את זה שעשו את זה אמין, כי בהתחלה, אחרי שג'ייקוב מצליח "להשתמש" בכוח בפעם הראשונה,הוא לא מבין איך "להשתמש"בו שוב, ולוקח לו זמן להבין את הקטע
ג. נים קצת הזכיר לי את דובי. (מהארי פוטר, למי שלא קרא.)
ד. כדי להיות בלתי נראה לגמרי, מילדרד צריך ששום דבר לא יהיה עליו (כי אז פשוט רואים את הדבר הזה מרחף באוויר, וזה מסגיר את המיקום של מילדרד) אז זה אומר, שהוא גם צריך לא ללבוש בגדים. כולל תחתונים. רק הנחתי את זה כאן.
ולסיום, ציטוטים (אתם מוזמנים לדלג עליהם בחינניות, ולקפוץ ישר לשורה התחתונה. אבל מי שרוצה להישאר, מוזמן!) :
-"תהיו בשקט, למען האדס" רק לי זה הרגיש כמו רפרנס לריק ריירדן? בכל מקרה, זה גרם לי לאהוב יותר את שרון (הדמות שאמרה את המשפט הזה).
-"היה אפשר אולי לחשוב שזאת אדישות, הדרך שבה היא ארזה את הכאב ושמה אותו בצד, אבל אני כבר הכרתי אותה וידעתי את האמת. לאמה יש לב עצום בגודלו, ואת בני המזל המעטים שהיא אוהבת, היא אוהבת בכל ליבה. אבל בגלל גודלו של הלב הוא גם מסוכן. אם היא תרשה לו להרגיש הכל הוא יהרוס אותה. לכן היא חייבת לרסן אותו, להרגיע אותו ולהשתיק אותו. להגלות את הכאבים הגדולים ביותר לאי בודד, שהלך והתמלא במהירות, שבו היא תגור ביום מן הימים." זה כזה עצוב :(
-"אמה צחקה צחוק קודר. "אני יודעת שזה רעיון מופרע, אבל הראש שלי הוא בית חרושת לתקווה."
-"לכל אחד יש סיפור. כולם סובלים.כולם רוצים משהו וכולם כמעט תמיד משקרים. אז נכון, אני משתדל להישאר עצמאי ואני משתדל להרוויח כסף - ואני לא מתנצל על זה." אפשר לומר שהמשך המשפט הוא סוג של ספויילר, אני אני לא אמשיך אותו
-"למרות כל מה שלמדתי על סבא בחודשים האחרונים, במובנים רבים הוא נותר תעלומה בעיני. ומאחר שהוא כבר איננו, חשבתי בעצב, אולי זה כבר לא ישתנה."
-"תכף ייגמר לנו הבניין," אמרתי. "מה נעשה אם אף חלון לא ייפתח?"
"החלון הזה ייפתח," אמרה אמה.
"איך את יודעת?"
"אני מכשפה." והיא בעטה בחלון" ובגלל זה אני כל כך אוהבת את אמה.
-"רק סיפור. הנה אחת האמיתות המכוננות שגיליתי לאחרונה על חיי: גם אם אשתדל מאוד שהסיפורים יהיו שטוחים, דו-ממדיים, מוגבלים לנייר ולדיו, תמיד יהיו כאלה שיסרבו להישאר כלואים בין דפי הספר. סיפור הוא אף פעם לא "רק סיפור". מי כמוני יודע - סיפור הרי שאב את כל חיי." נראה לי שזה הציטוט האהוב עליי מהספר.

שורה תחתונה: רנסום ריגס מתעלה על עצמו כל פעם מחדש. טרילוגיה מומלצת מאוד לבני נוער, וגם למבוגרים. 10/10.

אני משוחד, אני פשוט מת על הסדרה הזאת. הם כאלו נהדרים, המשונים, כל אחד עם המוזרות שלו, ואם קוראים את הסדרה באופן לא ציני אז היא מזכירה לכולנו שכל אחד מאיתנו מוזר באיזו שהיא צורה. אנחנו צריכים תזכורת לכך לפעמים, בעיקר כשאנחנו רואים מישהו שונה מאיתנו.

מפת הימים ממשיכה בדיוק מאיפה שהספר השלישי נגמר, וכעת ההרפתקה ממשיכה, לראשונה באמריקה ולא באירופה. ג'ייקוב מגלה כל מיני סודות נוספים על סבו, פרטים שהוא לא הכיר ולא ידע, על דרכי פעולותו, על אנשים שהוא עבד איתם, על משימות שבהם הוא נטל חלק, אנשים שהציל. וכמובן שגם ג'ייקוב רוצה להיות גיבור כמו סבא שלו, וזה מה שמניע אותו בספר הזה. המסע עובר בין נקודות ציון לאורך החוף המזרחי של ארה"ב, נקודות דרך וזמן שונות ב-50 שנה האחרונות.

מדוע הספר הזה נקרא מפת הימים? או באנגלית Map of Days הדבר לא ברור, לאף אחד אין את התשובה. מפת הימים הינו ספר ההיסטוריה של המשונים אך הוא כלל לא מוזכר בספר, הוא מוזכר רק בספר השני, לא ברביעי.

פרט אחרון אנקדוטלי, לקח לי ארבעה ספרים לשים לב שאייב הוא סבא של ג'ייקוב כמו שאברהם הוא סבא של יעקב. כנראה זה לא במקרה ששמו של אבא של ג'ייקוב הוא לא אייזק, הוא פשוט לא משונה.

אני חושב שהסדרה הזו הגיעה לשיאה כבר בכרך הראשון והכרך השני לא היה טוב כמו הראשון, אבל לפחות הסדרה לא נעשית יותר גרועה בהמשך.
בצד הטוב, בהמשך לכרך השני, היקום של המוזרים מקבל אפילו יותר עומק, ולבסוף אנו לומדים מה מניע אותו. חלק מהדמויות החדשות (שרון בעיקר) מעניינות אף הן. יש גם משהו טוב לומר בקשר לסגירת קצוות, וכמובן שתמונות הווינטאג' הן אבן יסוד בסדרה.
מצד שני, הספר כולל יותר מדי רגעי 'דאוס אקס מכינה', שאחרי כל כך הרבה עמודים של התקדמות איטית לא ציפיתי להזדקק להם. בלי לגלות כלום, אמא אבק למשל, היא גורם משמעותי מכדי להציגה בשלב כל כך מאוחר. אני לא אוהב את רומנטיקת הבוסר של הבו"ץ (בוגרים צעירים = YA), אבל לפחות החלק הזה נשאר פחות או יותר כמו בספר השני. מצאתי את הסוף מעט מאכזב, כשהגיבורים בפועל לא תורמים לו מספיק. גם הסיום השני (השיבה הביתה) קצת ילדותי ומיותר.
בסך הכל, אני חושב שזה פחות או יותר מה שציפיתי מהסדרה, ואחרי הכל אני חייב להודות שהייתה הנאה בקריאה - שלושה כוכבים מתוך חמישה.