הסקירה הקודמת שהעלתי הייתה על ספרו של פרופ' מאיר שחר על מנזר שאולין בסין. בספרו זה היה כתוב על דוד שחר שהנו אביו של מאיר.
הפתיע אותי שדוד שחר הינו סופר מעוטר ביותר ומעולם לא שמעתי עליו קודם. בין היתר חתן פרס עגנון 1973; חתן פרס מדיסיס 1981; חתן פרס ביאליק 1984; חתן פרס אוניברסיטת בר-אילן על שם ישראל וברטה ניומן 1986/1987; עיטור המפקד של מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת 1985.
בקיצור נשמע מאוד מבטיח ובעודי משוטט ברחובות ת"א בחנויות הספרים לכבוד שבוע/ חודש הספר צדה עיני את הספר הזה ב-10ש"ח.
דוד שחר כתב סדרת ספרים הנקראת היכל הכלים השבורים וספר זה הינו אחד מהסדרה. זו אמנם סדרה, אבל לפי מה שהבנתי אין כמעט קשר בין הספרים ואפשר לקרוא אותם לא לפי הסדר.
האמת דוד כותב טוב ויפה ולסיפור פוטנציאל אדיר, יש לו אווירה גותית אפרפרה מקסימה והוא מתרחש ברובו בפריז. זהו סיפורה של לוטציה אישה הנשואה לסופר צועני מפורסם, היא איננה צועניה אלא באה ממשפחה צרפתית מיוחסת, היא ויתרה על מעמדה וייחוסה כדי להינשא לצועני. הסיפור מסופר על ידי ישראלי שחי ועובד בפריז ומתאהב בלוטציה. אם שחר היה מפתח יותר את מורכבות היחסים בין הצוענים לצרפתים לישראלים ומפתח את היחסים האסורים בין לוטציה למספר הישראלי היינו כנראה מקבלים ספר של חמישה כוכבים. מגרעות הסיפור לטעמי הם ששחר מעדיף להכניס את סיפורי התנך לסיפור ומפתח אותם תוך כדי העלילה, עובר יותר מידי בין סיפורים מן העבר של המספר הישראלי להווה ומקדיש יותר מידי עמודים לניתוח יצירת האמנות של דלקרואה שמקבלת בסיפור מימד מיסטי, אך מיותר ולא במקום לטעמי. המגרעות נובעות מרצונו של המחבר להביע ידע רב שיש לו בתנך ואמנות, אך הדבר פוגע אנושות בסיפור. סיפורי התנך תופסים עמודים שלמים ולעתים קרובות מצאתי עצמי משועמם ורק מחכה שהעלילה עם לוטציה תמשיך.