בימים מתוחים ממילא - ספרי מתח לא נמנים על הז'אנר החביב עלי. למרות זאת נפל עלי הספר הזה בימים מצוננים, שנשארתי בבית עם מרק עוף ואף אדום כמיטב המסורת.
נראה לי ספר סביר בהחלט, שעומד במטרה שהציב לעצמו. אפשר בהחלט להתחבר ולהעביר איתו ת'זמן. כמובן, שמבאס לקרוא אבל ברור שהמציאות יכולה להיות הרבה הרבה יותר גרועה.
עכשיו ספוילר קטן ולכן מי שמבקש לקרוא הספר מתבקש להפסיק לקרוא הביקורת.
ביקשתי להפסיק אז למה ממשיכים ?
הספוילר - עוד יכולים לא לקרוא ההמשך -
היו טובים לקרובים אליכם - לעולם לא תצטערו על זה.
בריאות ואריכות ימים.

ספריית הרחוב ממנה לקחתי את הספר הזה היא לא תחנת אוטובוס, אלא ארונית ברזל עם דפנות זכוכית שמוצבת בפארק שעשועים. בזמן הקורונה היה בגן הזה מניין רחוב, והארונית הוצבה שם וקובעה לעמוד תאורה על מנת לקלוט את הסידורים והחומשים של המתפללים. הקורונה עוד כאן איתנו אבל הסגרים חלפו עברו להם והמתפללים חזרו לבית הכנסת. הארונית נשארה, ואחד השכנים החליט לייסד בה ספריית רחוב לזכר אמא שלו. הוא הכין שלט חיצוני לארון ומדבקות לפנים הספרים, ואירגן הכל. רק לדבר אחד הוא לא דאג, וזה סגירה טובה לארון. כרגע יש שם כיסא גם קטן שדואג לסגירת הדלת בעיקר בימים גשומים, אבל כנראה שלא תמיד זוכרים להשתמש בו. הנה כי כן הספר שלקחתי מספריית הרחוב הזה סובל מכתמי עובש די גדולים על הכריכה האחורית שלו, והדפים שלו קצת גליים כמו ספר שנרטב ואז הושאר להתייבש באוויר. לא נעים.

למה לקחתי את הספר הזה? אני לא יודעת להגיד בעצם. זה ספר רביעי בסדרה שבה קראתי את שני הספרים הראשונים - תיק נעדר ואפשרות של אלימות - ולא באמת אהבי. אפשר לקרוא את הסקירות הפושרות שלי עליהם כאן באתר. את השלישי לא קראתי כי לא התגלגל לידיים שלי, והרביעי התגלגל אבל כמו שתיארתי בפיסקה הראשונה המצב שלו עגום כך שגם תמונת הכריכה היפה לא יכולה לחפות. לקחתי כי נסענו לנופש ורציתי מלאי ספרים שלא חבל עליהם, כך שאפשר אולי להבין למה לקחתי אותו, אבל קשה יותר להבין למה קראתי אותו.

באבולוציה של דמויות הבלש באשר הן אברהם אברהם לא נמצא באף שלב. הוא בוודאי לא הבלש המבריק המפתיע ביכולות פתרון התעלומות שלו, אבל גם לא הבלש הדכאוני או האלכוהוליסט, וגם לא הבלש הרשלן או הבלש המזליסט שמפענחים את התעלומות הרבה יותר מאוחר מהקורא ונותנים לו להרגיש טוב עם עצמו כי הם לא רואים דברים שנמצאים להם ממש מתחת לעיניים. אברהם אברהם הוא הבלש האפור והמאובק, שמנהל חיים אפורים, גר בעיר מאובקת (חולון), מתחזק תחביבים מאובקים שהם רק דרך אחרת להסתכל על העבודה שלו, ומפענח באופן אפור וחסר ברק את תעלומות החיים האפורות הדורשות את תשומת ליבו המקצועית.

שני התיקים הראשונים שקראנו עליהם עסקו בענייני משפחה, ולאברהם נמאס קצת. ולכן כשהוא נתקל בתעלומה שבה תינוק ננטש בבית קפה הסמוך לבית החולים הוא מעדיף לא לעסוק בו ומעביר אותו לקולגה שלו אסתי, צעירה, חסרת ביטחון וסובלת ממחלת עיניים, והוא בעצמו הולך לטפל בתיק אחר. נוטשת התינוקת נתפסת מאוד מהר, אבל מתגלה כאישה מניפולטיבית ומתכננת מראש שאוכלת את אסתי בלי מלח, עד שאברהם מצטרף. התעלומה השנייה היא של אזרח שוויצרי ששוכר חדר במלון, מניח שם את המזוודות שלו אבל לא ישן. במקומו מגיעים קרובי משפחה שלו לקחת את החפצים ופקיד הקבלה מאמין לסיפור שלהם ולא דורש שום פרטי הזדהות. גופתו של האזרח השוויצי, או שמא זה לא הלאום שלו, מתגלה מאוחר יותר ושולחת את אברהם למסע חיפושים בארץ ובחול.

טוב, כנראה חולון אפורה מדי, כי שתי התעלומות יחד שולחות את אברהם אברהם לפריז. הראשונה והלא מעניינת מבחינתו מהווה תירוץ עבור השנייה ושתיהן גם יחד מאפשרות לו לקחת את אשתו הטריה מריאנקה, גם היא בלשית לעת מצוא, לטיול בפריז שהוא קצת ירח דבש וקצת פגישה עם הוריה המסויגים. למה פריז ולא חולון-של-צרפת? למשעני הפתרונים, כמו גם מענה על השאלה האם יש קשר בין העלילות מעבר לקשר הגיאוגרפי. בסוף אני מבינה שהמיסגור הבלשי לא עושה טוב לסיפור הזה, ולא לסיפורים האחרים בסדרה. אלה ספרים על ישראליות, על כניסה והשתייכות וגם על זרות ובריחה.

אני חושבת שהספר מעולה. אני בדרך כלל לא קוראת ספרות בלשית אבל את הספרים של משעני שזה כבר השלישי שאני קוראת ממש אוהבת. נראה לי שיש בהם אנושיות ותוכן אמיתי מעבר לסיפור הבלשי. הדמות של אברהם אברהם ממש מעניינת ושונה.

בדרך כלל לא חובבת של ספרות בלשית אבל מהספר הזה מאד נהינתי. אהבתי את הדמויות ואת הסיפור עצמו. רק בסוף נשארתי קצת מאוכזבת מהעלילה המקבילה של התינוקת שלא הגיעה לסיום של ממש.

איך יודעים שחוזרים בתשובה שלמה? המקורות היהודיים נותנים אינדיקציה: אם אדם חטא במשהו, ואז הגיע שוב לאותה סיטואציה בדיוק של החטא, אבל בפעם השניה הוא נזהר ולא חוטא - זו נקראת תשובה שלמה ומלאה. החקירה השנייה של אברהם אברהם מתרחשת בחודש אלול ובחגי תשרי - חודש הרחמים והסליחות, והמועד מתאים לסיטואציה של הסיפור. מהחקירה הראשונה שלו, זו הכתובה בספר "תיק נעדר", יצא אברהם אברהם בשן ועין. הוא סיים אותה, וסגר את התיק, אבל נותר לו טעם חמוץ בפה, כזה של "הייתי צריך לדעת קודם" ו"הייתי צריך לשים לב". דרור משעני החנון והרחום מביא לו הזדמנות שניה. אז הנה משהו אחד: אם לא קראתם את "תיק נעדר" אבל אתם מעוניינים לקרוא אותו, אל תקראו את "אפשרות של אלימות". הרבה פעמים בסדרות בלש הסדר לא מאוד משנה, רק בכל הקשור לחייו הפרטיים של הבלש אבל לא בכל הקשור לעלילה הבלשית עצמה. כאן בספר יש המוני קלקלנים, שלא לומר מספרים בדיוק מה היה פתרון התעלומה. אז בקיצור - אם קוראים, אז לפי הסדר.

ואני קראתי את תיק נעדר, וכך כתבתי עליו אי אז לפני עשר שנים וחצי:

ואברהם אברהם הוא אכן אפור. פשוט. רגיל. בן שלושים ושמונה. רווק, אבל לא בליין. עובד. גר בחולון, שהיא עיר משעממת בפני עצמה. בלי חברים. בלי אקסית מיתולוגית. בלי שלדים בארון. בלי תחביבים איזוטריים לשעות הפנאי. כאן הוא הפסיק אותי במחאה. יש לו תחביב לשעות הפנאי. הוא קורא ספר מתח ומוכיח שהבלש בספר טועה. תחביב נחמד, לכל מי שהוא לא בלש. עבור בלש תחביב כזה אומר שהוא בוחר לעבוד גם בשעות הפנאי שלו. איש רגיל, בעיר רגילה. כל כך רגיל ועכשווי שהתחלתי לחשב באיזו שנה הוא נולד, והאם הוא מכיר את משה כהן שהיה שנה מעלי וגר בבלוק שלי. איש לא מעניין. אולי זה בכוונה. אולי זה הבלש החדש. דור ארבע של הבלשים. אחרי הבלש העל-אנושי החד והמבריק כתער, אחרי הבלש הגבר-גבר השרמנטי והאפל, אחרי הבלש השיכור הדכאוני והרגיש. מגיע הבלש-הסתם. "יוצא מן הכלל ורגיל לגמרי" כמו שמבטיחה הכריכה האחורית. אבל במהלך הקריאה התחלתי להתגעגע להארי הולה. לפעמים אני אומרת "זה יש במציאות. בשביל לקרוא את זה אני יכולה לפתוח עיתון, לא צריך ספר במיוחד". אבל המציאות של אברהם אברהם היא כזאת, שאפילו לעיתון היא לא תגיע. הייתי אומרת שבשביל אדם כזה אני יכולה להסתפק בשכנים ברחוב שלי, אבל השכנים שלי מעניינים באמת, לא רק לתפארת ההשוואה."

אז כמקודם אנחנו בחולון שממותגת כ"עיר הילדים" אבל למעשה היא די אפורה
, וליד גן ילדים מישהו שם מטען דמה. אברהם אברהם חוזר מחופשה בחו"ל כדי לפגוש את ראש המחוז החדש, ועוד בבגדים אזרחיים הוא נכנס וחוקר את החשוד בהטמנה, וגם משחרר אותו. כמו כן אנחנו פוגשים אב ישראלי מבוגר מאוד לשני ילדים שנראים פיליפינים במובהק שאחד מהם לומד בגן המאוים ואפילו חזר הביתה עם סימני מכות, והאבא שלו דואג. האמא לא דואגת, למעשה היא לא נמצאת, ורק תחושות הבטן של אברהם אברהם, יחד עם נקיפות המצפון על הדברים שפספס בחקירה הקודמת, עוזרים לו לפענח את הפרשה, תוך שימוש בכמה תרגילי הטעיה ואפילו העזרות בכוחות מעבר לים. ועכשיו אוסיף שאברהם אברהם הוא קורט ולאנדר כזה. איש בצוות המשטרה, מגיע אפילו לפיקוד. עובד יפה, יסודי, מסודר, מפיק לקחים, עובד בשטח, חוקר ושואל, מקבל משוב, מקשיב לפעמים לאינטואיציות ותחושות בטן, אבל זהו. כאן הסיפור האישי שלו - בחורה שהיא כן שוטרת אבל לא ישראלית וכן או לא נמצאת איתו בזוגיות, והתחושות האלה מלוות אותו ומטילות אור אחר במקצת על החקירה הזאת.

לטעמי קצת יותר מעניין מהקודם, אבל עדיין בלי חובת קריאה כי יש ספרי בלשים מוצלחים יותר

סיימתי לקרוא את ארבעת ספרי החוקר אברהם אברהם בשבוע. האמת, שהגעתי עם אפס ציפייה. את ז'אנר הבלשים אני מכיר בעיקר מספרי מתח אמרקאיים או סאנדינבים. וכמו שאברהם אומר בספר הראשון 'לא סתם לא כותבים בישראל ספרי בלשים, אין על מה לרשום'.

מה שכל-כך מענג בסדרת הספרים הזו היא הדמויות. הדמויות כל-כך מורכבות, הן לא נכתבו על מנת לשרת את פתרון התעלומה, אלא הן חיות בעולם שלהן עם כל הקשיים והחרדות והשמחות ולצד זה מתקיימת כל פעם תעלומה חדשה.
דרור משעני נותן לנו להסתכל על דמות הבלש מבחוץ ובזמן שהיא חוקרת ושופטת את העולם לנו הקוראים ניתנת ההזמדנות לשפוט את דמות הבלש ולראות לפעמים את עיוורונו בניסיון להגיע אל שורש האמת.

האמת שכל ספר לא האמנתי שאפשר לכתוב ספר יותר טוב מהקודם, וכל פעם הופתעתי מחדש. הפעם שתי החקירות נוגעות ברובד עמוק של ההוויה הישראלית, ובעיקר צפות שאלות של עד כמה זה נכון וכדאי להיות מודעים לתמונה הכללית, והאם לא נוח יותר להתעסק איש איש בחלקת האלוהים הקטנה שלו.

ספר מורכב, מעורר מחשבה שהדמויות בו כל-כך אנושיות שזה פשוט מפעים. תענוג של סדרת ספרים ואיזה כיף לחוות את ז'אנר הבלשים מחדש.

ספר נהדר. רב פקד אברהם נמצא באמצע 2 חקירות. אורח שהגיע למלון יצא ולא חזר. אשה נוטשת תינוק בתוך תיק בבית חולים.
אברהם מנהל מלחמת מוחות להגיע לחקר האמת.
הכתיבה של דרור משעני מאוד מיוחדת.אקרא כל ספר בסידרה.

בספר מתח זה חוקר רב פקד אברהם אברהם שתי חקירות. חקירה ראשונה אשר פחות מעניינת את אברהם עוסקת בתינוקת בת יומה אשר נמצאת בתוך תיק מחוץ לבית חולים. האישה החשודה בהזנחת התינוקת נתפסת מיד. חקירה זו מדכאת את הבלש אברהם משום ששוב היא עוסקת בנושא של אלימות במשפחה. לרב פקד נמאס להתעסק בחקירות אלו אשר לא מורידות ולא מעלות שום דבר ולא משפיעות באמת על המציאות. האישה אשר נחקרת מגלה תעוזה רבה ועוברת את החקירה בקשיחות תוך שהיא משפילה את השוטרת הצעירה שמראיינת אותה. בהמשך חקירה זו מסתעפת וחושפת רובד אחר רובד את חולשותיו של המין האנושי אך לזכותו של משעני אפשר לכתוב שהוא מגלה חמלה רבה גם כלפי 'האנשים הרעים' וגם 'האנשים הטובים'. בנוסף לכל כל אדם הוא גם חזק וגם חלש.
החקירה השנייה עוסקת בחיפושים אחרי תייר שווייצרי מסתורי שנעלם בגוש דן. הבלש אברהם מתרכז בחקירה זו מכיוון שהיא מציתה את דמיונו של אברהם וגורמת לו לסערת נפש ולטלטלה אמתית. אברהם קצין משטרה בן 44 אשר מופיע גם בספרים קודמים שכתב משעני הוא איש עם אופי חזק אך יש בו גם תכונות שאפשר לגלות כלפיהן אמפתיה.
ככל שהעלילה מסתעפת סודות נחשפים אנשים מתגלים כשקרנים אינטרסנטיים ואנוכיים.
היום בבוקר כאשר התחלתי לקרוא את הספר ישר על ההתחלה הנחתי שדרור משעני הרבה יותר חכם ממני ולכן עליי להיות מרוכז בקריאה ולהבין לבד מה קורה בסופו של הספר.
הספר הזה חשף בפניי את המציאות בישראל 2021 מציאות עצובה של בעיות אנושיות, כלכליות, ורגשיות אליהן נקלעים אנשים כאשר אף אחד ואף אחת לא יוצאים חלקים לגמרי בסיפור. אני מתאר לעצמי שעבודת המשטרה במציאות הרבה יותר קשה ומתישה מזו שעולה בספר.
הספר הוא מצוין, מותח וכדאי לקרוא אותו.

#
לפעמים יש ביקורות מסקרנות על ספרים שאין סיכוי שאקנה מסיבות שונות (אני מקווה שלא סתם מקמצנות...) אבל אין לי התנגדות לאסוף אותם מהספסל עליו הם מופיעים.

יש שאלה המופיעה בספר הזה כמה פעמים:"למה אין (כמעט) ספרי מתח ישראלים?" שואל הסופר, שלפי הכריכה האחורית הוא מומחה לספרות מתח. התשובה שלו היא משהו כמו כי אין לנו פשעים חמורים מספיק וחסר לנו מסתורין, מרכיבים עיקרים בספרות מתח עניפה. ובכן. זו תשובה שכל לב ישראלי פטריוטי יתרחב למקראה. אבל נראה לי שהיא שגוייה או לפחות מוטה. אין ספרות מתח ישראלית ראוייה לשמה בעיקר כי הסופרים הישראלים עושים כמעשה משעני. יש בסיפור המון תיאורים של רחובות בחולון הבלש הולך ברחוב שנקר, ופונה ברחוב סוקולוב, חולף על פני שכונה בשם "שושנים" (שאני די בטוחה שאין בה שום שושנים...) ובאופן כללי – חג לחולונים, שירגישו בספר הזה בבית. אבל כל מי שלא גר בחולון משתעמם ומרגיש מנוכר. הלאה. המון תיאורים יש פה של הבלש המופנם, המנוכר להוריו (שהם, תאמינו או לא, זוג קשישים לא כל כך מעניין המקבל משום מה במה בספר). הבלש – אברהם אברהם, ששמו מהווה תזכורת לחוסר ההשראה של הוריו (לא שהורים יצירתיים הנותנים לצאצאיהם שמות של חייזרים זה יותר טוב...) מנוכר גם לנושאים נוספים. אבל כשמגיעה אם לבן 16 שנעדר מביתו, הוא אינו שואל אותה או את עצמו שאלות שרלוונטיות לסיפור שלה. הוא מָרְצֶה לה על הסיבה למחסור בספרי מתח מקומיים... וזה לפני שבירר האם היא בכלל קוראת ספרים (היא לא...)

מסכימה שיש חן מסויים בעיצוב דמות של בלש סתמי ורגיל, לכאורה. לא גבוה ולא נמוך. לא נולד עם כפית כסף בפה, לא חכם ולא טיפש, שהתכונה הבולטת בו היא הרגשת נחיתות מסויימת ויכולת אמפתית מסויימת. נחמד שאפשר לאסוף אותו אלינו בחיבוק מגונן, לטפוח לו על הגב וללחוש "אתה בסדר. אל תדאג". אבל במציאות הקיימת כמו שאני תופסת אותה, שוטרים מורכבים מחומרים אחרים: יש בידם כוח על אזרחים והם משתמשים בו בלי למצמץ. הם לא יפגינו שום עדינות נפש מיותרת ונימוסים הם איבדו כבר בקורס השוטרים. כך שלנסות למכור לי שוטר מסוג אברהם אברהם (בישראל, לא בדנמרק, כן?) זה לפחות אוקסימורון.

והספר? ככה ככה. משעני כותב מין כתיבה של עניים כזאת. לא חושבת שהוא מוצלח ככותב מתח – הוא נסחף למחוזות אחרים, המשקל שהוא נותן בסיפור לסיפורי שוליים גדול מדי, הוא לא מנסה למשוך את הקורא(ת) להתעניין בגורלו של עופר שרעבי הנעדר, או בהרגשתם של הורי הנעדר. הרגשתי שמה שמעניין את הסופר זה הוא עצמו והוא כותב את עצמו בגיבורו. אבל גיבור בנוי לתלפיות הנמצא בין דמויות מטושטשות, עם סיפור שממריא רק לקראת הסוף, זה אולי הכרחי לספר מתח אבל לדעתי ממש לא מספיק.