תמהיל משעשע של קלאסיקות אימה מהתקופה הויקטוריאנית בבריטניה. יותר לא אספר ולא אספיילר. הנאה מובטחת

תשעה צעדים להרס ספר שיכול היה להיות ממש מוצלח:

1. קחו רעיון טוב. באמת, באמת רעיון טוב - כזה שכולל אוסף דמויות מגניבות עם סיפורי רקע מעניינים וחיבור טוב זו לזו והרפתקאה אייקונית ובאמת, רק דברים טובים ומוצלחים.

2. ‏תתלהבו מעצמכם כל כך על כך שהצלחתן למצוא ולהרכיב רעיון כל כך יפה, עד שלא תפסיקו להזכיר את זה לעצמכם באמצע הכתיבה. מדי עמוד או שניים הזכירו לעצמכן, אמאלה, איזה מהממות אני! איך כתבתי כזה רעיון מבריק ומדהים ופורץ דרך ומושלם! עכשיו השתדלו כמיטב יכולתכם להעביר את ההתלהבות הזו גם אל הקוראים, כדי שישימו לב שהן קוראות יצירה יוצאת דופן, מה, לא מגיע להם? עשו זאת בעזרת הערות מטא קורעות מצחוק לאורך כל הספר, בעזרת מתן אלפי תכונות מעולות ומבריקות לגיבורות המדהימות שלכן, בעזרת עלילה שכולה רצף הצלחות מסחרר וגאונות אין סופית של כל המעורבים בדבר. אח, המבריקות נוטפת.

3. ‏עכשיו הרכיבו עלילה. השתדלו שבמקום שהעלילה תנבע באופן טבעי מהסט אפ היפהפה שכתבתם ומהדמויות ותכונותיהן, היא תנבע מאיך שאיך שאתן מדמיינות בראש שאמור להיראות ספר כזה. אסור שבין חידה לפתרון יהיה קשר טוב מדי, זה ייראה בלתי טבעי ואף מתאמץ. עדיף שכל אירוע ינבע בהפתעה, אוי, לא ראינו את זה מגיע! פתאום דפק שליח בדלת עם התשובה! פתאום חשבנו במקרה על הפתרון! פתאום הלכנו למקום הנכון ושם הובילו אותנו תוך חמש דקות למקום הנכון הבא! באמת, לפתור תעלומות זו ממש עבודה קלה ומשתלמת.

4. ‏הקפידו שעל כל דמות שהיתה מוצלחת יעבור מסע רגשי כמה שפחות אמין, כדי שהקוראות לא יתבלבלו חס וחלילה ויחשבו שיש לנו כאן שאלות מוסריות קשות לדבר עליהן, חס וכרפס, טפי. לא! כשהגיבורה עוברת אירוע טראומתי, עליה להיזכר בכמה החיים שלה מלאי ריגושים ולהמשיך בחייה בגאון (איך מערכת בריאות הנפש עוד לא עלתה על זה, בחיי). אם גיבורה זכתה לאוסף האפיונים "מעצבנת, מורדת, אוכלת" הקפידו שהיא לא תוכל לסטות ממנו ימין או שמאל, כדי שהיא לא תחוש את עצמה תלת מימדית או משהו ותקפוץ מהדף בזמנים לא נוחים.

5. ‏עד כמה שניתן, ערבו בעלילה רומנטיקה. גם אם היא לא הולמת לאופי הדמויות, גם אם היא לא קשורה לכלום, גם אם זו בדיחה מוחלטת, גם אם זה כתוב בעדינות של פילה בהריון בחנות חרסינה - אתם יודעים, רומאנס מוכר וכל זה. לא לשכוח.

6. ‏אל תשכחו את הכלל הראשון בספרות עילית: אנשים אוהבים את מה שמוכר להן. ולכן, קחו בבקשה כמה שיותר - אמרתי כמה שיותר, תעמיסי עוד קצת לעגלה בבקשה - דמויות היסטוריות שהקוראות כבר מכירות, הכניסו אותן לסיפור והשתמשו בהן כאוות נפשכם. אם הדמויות האלו לא שייכות לסיפור וגם מורכבות מדי עבורכם לכתיבה, לא נורא. הקפידו בבקשה לכתוב אותן בכל זאת. ניימדרופינג זו דרך בטוחה להגיע לראש רשימת רבי המכר.

7. שנאו דברים רעים, והקפידו לספר לנו על זה. למשל, אנשים אוכלים זה ממש איום ונורא, נכון? איך הן מעיזות. קדימה, נא להבהיר בספר בכל הזדמנות שדמות רעבה זו הפוגה קומית קורעת מצחוק! מממ מה עוד אנחנו שונאות? אנשים שמנים או מכוערים? ברור. איך דבר כזה עדיין קיים בעולם כה אסתטי. בואו נציין את זה כשאפשר, כדי שישימו לב שאנחנו שונאים אותן. לאאאאאא אל תיתני להן הזדמנות למסע דמות מורכב, bad you! הקוראים עוד יחשבו שאנחנו מאמינות בדברים כאלו, וזה ממש 2021.

8. ‏אני יודעת, אני יודעת, יש לנו בעיה: מצד אחד, אתם ממש מאוהבים במאה התשע עשרה, זה כזה כל כך אסתטי וכזה כל כך רומנטי וגם חתיכי וערפדי וכל זה. אבל המאה התשע עשרה, או ככה אומרים כל מיני מחריבות שמחות, היתה כזה איכסוש של עידן בשביל כל מיני אנשים. מה נעשה בנידון? אנחנו מריחות סוגייה מוסרית אמיתית מתקרבת, היא תאכל אותנו! אוקיייייי יש לי פתרון, תקשיבו טוב: בכל פעם שאפשר, אנחנו נציין בקולי קולות שהנורמות החברתיות האלו היו ממש גועל נפש ולא מקובלות עלינו, סבבה? אבל כשאפשר, אנחנו גם נתרפק על זה שמשרתים פעם ידעו מה מקומם והתנהגו בהתאם. הימים הטובים חלפו עברו, וזה קצת חבל. מה אמרת? שסוכנת בית שמתנהגת כמו הקלישאה של עצמה ואוהבת למעשה לשרת וחיה כדי להיות אמא אווזה לא ממש הולך יד ביד עם הניסיון לספר לנו על שבירת מסגרות מהמאה התשע עשרה? בחבחחבח לא הבנתתתת היא בעצם ממש אוהבת את זה ולכן זה בסדר מי את שתנסי לגרום לה להיות משהו שהיא לא יא הורסת סיפורים מגעילהההה.

9. כתבתם הכל? יופי, עכשיו להרוס את הכתיבה קצת. ועכשיו עוד קצת. זה לא מספיק, גאד דאמט! תכתבו את זה עוד יותר גרוע! סצנות לא אמורות לנבוע זו מזו בצורה משכנעת! דו שיח אמור להישמע כמו תסריט גרוע! סלנג אמור להיות צורם! דימויים אמורים להיות גרועים עד לכאב! והתרגום, אל תשכחי את התרגום!!! יופי. נרגעתי. זה כבר הרבה הרבה יותר טוב.

המקרה המוזר של זה שאין לנקוב בשמו.




אם זה שאין לנקוב בשמו (כלומר אני, בגוף שלישי) היה פושע נמלט שאבדו עקבותיו, והיה מבוקש ברחבי המדינה, והבלשים שאחראים על לכידתו היו צריכים להרכיב קלסתרון ותיק אישי עליו, אז בין הנתונים שהיו מזינים, היו בנמצא גם:

1. לא אוהב ספרי מתח - נדיר למצוא ספר מתח בו התעלומה תופסת אותו באמת במתח. לרוב הוא משתעמם ונוטש, כי כל התעלומות בו מרגישות אותו דבר וגם אם יש תעלומה קצת מיוחדת ושונה מכל השאר, מתישהו הוא מאבד עניין כי הוא מעדיף סיפור עלילתי על פני סיפור בלשי שרק הסוף בו הוא מעניין, ועד הסוף כבר נרדמים ומשתעממים אז גם הסוף נהיה כבר פחות מעניין כשהוא מגיע.

2. לא מתחבר לספרות קלאסית העוסקת בתרבות הבריטית - כל המחוות של "יס, סר" או "כן, גברתי", ובכלל כל התרבות הבריטית הזו של פעם, גורמים לו לפהק.

3. ניסה לקרוא שרלוק הולמס ולא אהב. את מיסטר ג'קיל והייד (או איך שלא קוראים לזה) הוא גם לא ניסה ברוב בורותו.


אז למה, לכל השדים והרוחות, הוא ניסה לקרוא את הספר הזה, שהוא ספר מחווה לכל הדברים האלה???

ובכן, אדונים וגברות נכבדים (או בבריטית צחה "דיר סרס אנד ליידייס"), זו תעלומה. תעלומה שיש לשכור בלש עבורה ולחקור באופן מיידי!

אבל סביר להניח שהוא לקח אותו פשוט כי הוא ציפה למצוא משהו חדש. זה אולי ספר מחווה, אבל מוגדר כספר שעומד בפני עצמו. הוא גם ספר חדש וכתבה אותו מישהי לא מוכרת, אז אולי תהיה לה טביעת אצבע שונה משל עצמה, שגם קוראים מסוג אחר יוכלו להתחבר.


*

אך לצערי הרב התבדיתי. כל מה שלא התחברתי אליו בספרים עליהם מבוססת המחווה, לא התחברתי גם במחווה.
יש בו תעלומה לא מעניינת על פושע נמלט שאבדו עקבותיו, מישהו שאולי בוצע בו ביצוע טרנספורמציה שהפך אותו לסוג של מפלצת, כמו בפרנקשטיין. יש בו כמה גברות נכבדות שנכנסות לתעלומה הזו. גם שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון ועוד דמויות, משניות יותר ומשניות פחות, מצטרפות להן.
זה אולי נשמע מעניין, אבל תאמינו לי שזה לא.
מה גם, שאחת לכמה זמן, הגברות האלה, שמתבררות כדברניות לא קטנות, קוטעות את הרצף העלילתי של הסיפור, מדברות וחופרות ביניהן, מעירות מן הערות על הקטע שקראנו (משהו כמו בסידרה הפיז'מות, כשהיו את הקטעים של המסך הלבן), וזה די מעצבן וחסר חן בעיניי הניסיון להצחיק וזה גם יוצא צחוקים של פעם צחוקים כאלה של זקנים, בניגוד לרויטל ק. שאהבה את זה דווקא.
בקיצור, לא לטעמי.

ועכשיו הגיעה העת לחשיפת פיתרון של תעלומה נוספת: למה 3 כוכבים ולא 2?
א. כי שרדתי עד סביבות עמוד 150, וזה מפתיע בהתחשב שהספר הזה הוא בכלל לא כוס התה שלי (או בבריטית צחה: not my cup of tea)
ב. מכיוון שזה לא הז'אנר שאני קורא בדרך כלל, יהיה לא הוגן מצידי לתת לו 2 כוכבים. כי אולי זה אני בכלל, ולא הוא. לחובבי הז'אנר בלבד.



***מוקדש לסקאוט, שאמנם לא הביאה לי את הספר, אבל אני מקווה שבתור אחת שמתחברת יותר לסיגנון, תאהב יותר ממני גם את המחווה.

זוהי אולי ההמלצה האובייקטיבית ביותר שיצא לי לכתוב, כלומר כזו שאינה מושפעת מדעות קדומות.
זאת מכיוון שאל הספר הזה הגעתי עם דעה קדומה שלילית למדי. כמעט אפשר לומר שתכננתי לשנוא אותו.

באופן עקרוני, תופעת היצירות המתרחשות/מתכתבות/משכתבות יצירות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התחילה להימאס עלי. 
דוגמאות?
בבקשה.
עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי, למשל.
ספר פנטזיה נהדר, כתוב היטב, מרתק, אבל...
כן, יש אבל.
לאורך כל הקריאה לא יכולתי שלא להרגיש שהספר נכתב ע"פ נוסחה. 
נוסחה מוארת ומתקדמת, כמובן:הספר חייב להיות פמיניסטי ובעל אמירה חברתית.
נא לשבץ לתפקיד הגיבורה הראשית אשה לא לבנה, חזקה ועוצמתית וגברים לבנים פריווילגים מרושעים.
אם יש גבר טוב בעלילה - נא לוודא שאינו לבן, רצוי גם לא אמיץ מדי כדי שלא נשכח חלילה שגברים אינם אמיצים יותר מנשים.
רקע של המאה ה-19 הכה בלתי נאורה יהווה קונטרסט מושלם לתכנים הנאורים שאנו מעוניינים להציג בספר. 
זו התחושה שליוותה אותי לאורך הקריאה ולכן למרות שנהנתי, הקריאה היתה מלווה בטעם לוואי של פוליטיקלי קורקט סינטטי.

עוד דוגמה?
אנולה הולמס של נטפליקס, או יותר בחדות - הגרסה של נטפליקס לאסופית, אן בגרסת ה-WOKE.
צפיתי קצת... עד שנמאס לי. 
אם לא אהבתם את אן כפי שהיא, למה בעצם טרחתם לכתוב עליה סדרה? רציתי לשאול את יוצרי הסדרה.
למה לא לכתוב סדרה על גיבורה כלבבכם שמאמינה במה שאתם מאמינים בו וחושבת כפי שאתם חושבים ואם כבר, חיה בתקופה שבה אתם חיים?
כל ההתכתבות הזו עם המאה ה-19, הניסיון לחנך מחדש את גיבוריה הספרותיים, להפוך אותם לאנשים שהאמינו בדיוק במה שבני זמנו מאמינים בו נראה לי קצת מגוחך ומעייף. 
אם אתם לא יכולים לאהוב את גיבורי התרבות שגדלתם עליהם כמו שהם, הניחו להם לנפשם במקום לשכתב אותם.
חוץ מזה, האם לא הגיע הזמן לדאוג לעתיד?
לכתוב דמויות משלכם כדי שגם לצאצאים שלכם, בעוד כמה עשרות שנים, יהיו דמויות ספרותיות מן העבר בהן יוכלו לחבוט או לחנך מחדש ע"פ ערכיהם שלהם, שמן הסתם יהיו שונים מאלה שלכם?

אז ספר העוסק בבתו של דוקטור ג'קיל. ספר ששמו נפתח ב-"המקרה המוזר", כלומר מרפרר למקרה המוזר של ד"ר ג'קיל (ואולי גם לשרלוק הולמס והמקרה המוזר של הכלב?) וממשיך ב-"בתו של". כאילו לא היה לנו די ספרי "בתו/אחותו/אשתו/גיסתו למחצה מצד בן אחיו החורג של". כלומר ספר שמסמן את עצמו כמי שמנסה להשמיע את קולן המושתק של נשים (דבר חיובי באופן עקרוני רק כאמור - קצת מעייף בשלב הזה. בפרט שקולן המושתק של נשים מן העבר, כמה מפתיע, תמיד נשמע בדיוק כמו קולן של נשים בנות ימינו וכמעט אף פעם לא כמו שהיה סביר שקולן של נשות המאה ה-19 יישמע)-
זהו ספר שלגמרי לא ציפיתי לאהוב.
כאן כמובן המקום לשאול למה בכלל קראתי אותו. התשובה היא שילוב של סקרנות (כי בכל זאת, קלאסיקות, שרלוק הולמס, המאה ה-19, עלילה שנשמעת מסקרנת) ואולי גם רצון לאשר לעצמי שאכן מדובר בז'אנר מאוס שאני סולדת ממנו.

הבעיה היחידה בתוכנית היתה... שנהנתי ממנו, ממש נהנתי.
כן, הוא לכאורה שייך לז'אנר הזה בדיוק. הוא נכון ונאור, הוא במוצהר בא להשמיע קולות מושתקים, לגיבורות שלו אכן יש ערכים מודרניים וגברים לבנים פריווילגיים בהחלט נמצאים על הכוונת (ד"ר ג'קיל, פרנקנשטיין ועוד).  
אז איך זה שנהנתי כל כך? תכף אגיע לזה.
סגנון הכתיבה שלו ייחודי: הכתיבה הרציפה שלו נקטעת כל הזמן בדיאלוגים של הגיבורות המעירות לחברתן, כותבת הספר תוך כדי הכתיבה, מתקנות אותה, מתווכחות איתה, ויוצרות דיון מטא, דיון על אופיו של הספר ואופיה של הכתיבה.
הדיונים האלה מפנים זרקור לסימבוליקה ולבחירות הספרותיות. לא פחות מזה, צורת הכתיבה הזו מהווה דימוי לניסיון של נשים בכלל למצוא קול משלהן, דרך שתיטיב לבטא אותן עצמן. 
כל זה יוצר משחק מתחכם שכזה, שגם הוא יכול להיות מעצבן לולא היה עשוי כל כך טוב, מטרים את המתרחש באופן שיוצר מתח ועניין, משעשע ומהנה. 

הספר הזה שבר את חומות ההתנגדות שלי בגלל הכתיבה המוצלחת, בגלל העלילה המרתקת, בגלל שהוא לא הגזים עם הצדקנות והפוליטיקלי קורקט.
הגיבורות לא הפכו בן רגע לגיבורות בנות ימינו שניטעו בטעות במאה ה-19. פערים מעמדיים לא נמחקים אצלן ברגע אחד, גם השקפותיהן הדתיות והערכיות בדבר מה נחשב מכובד וראוי ומה לא אינן מתהפכות ברגע.
יש בספר אפילו גברים לבנים פריווילגים (אמרנו שרלוק הולמס, כן?) שאינם מרושעים ויש להם עוד כמה תחומי עניין מלבד שמירה על הפטריארכיה, תארו לעצמכם.
ואולי, אם לנסות לניח את האצבע על הנקודה המהותית שגרמה לי לאהוב אותו יותר מאשר יצירות קודמות בסגנון, זו התחושה שהספר הזה הגיע קודם כל ולפני הכל כדי לספר לנו סיפור טוב, לא כדי לחנך אותנו. שהמחוייבות הראשית שלו היא לסיפור ולא לערכים, שהוא משקף את הערכים של היוצרת, מן הסתם, אבל לא מהם הוא נובע.

אמנם זהו הספר הראשון בסדרה, ויש סיכוי לא רע שבספרים הבאים הדמויות ילכו ויהפכו לפלקטים נאורים אמיצים נכונים ומשמימים, אבל בינתיים - ספר שכיף לקרוא.