*קדחת – הגן הכימי 2*

אמ;לק: כן או לא? נכון בהוגוורטס ק' (קדחת) הוא הציון הנמוך ביותר? אז זהו אין לי מה להוסיף על זה

תקציר מגב הספר:
כשהעולם מתפרק והחיים כה קצרים, האם החופש אכן יקר מכול? ( =^.^= אה, כן, במיוחד אם החיים קצרים חשוב שתסבול בכמה שפחות מהם! =^.^= )
רַיין וגבריאל, אהובה החשאי, הצליחו אמנם לברוח מאחוזת־הניסויים המפוארת של ווֹהן, המדען המרושע שמנסה למצוא תרופה נגד נגיף קטלני בדרכים אכזריות ( =^.^= איך לנסות להציל את העולם (אם כי בצורה קצת מעוותת מוסרית) הפך לרשע, נשגב מבינתי, כאילו בניגוד לבנו האנס לפחות הוא מנסה לעשות משהו טוב, ולא מבלה את זמנו בלקיחת הבתולים של ילדות קטנות =^.^= ), אך העולם שהם פוגשים בחוץ מאיים לא פחות. הם מגיעים ללונה־פארק עתיק שהפך למחנה־שעשועים סגור, ובו נערות צעירות מספקות את צורכיהם של גברים תובעניים. ( =^.^= די. עוד הרמון שפחות-מין?! =^.^= ) כדי להפיג את ייאושן הן מסוממות דרך קבע. כאשר ריין מבינה לאן הם נקלעו היא נחושה לברוח גם משם, ולהמשיך במסע למציאת אחיה התאום רוואן, השריד היחיד שנותר ממשפחתה, אחרי שהוריהם, שגם הם חיפשו תרופה לנגיף הקטלני, נהרגו כשהמעבדה שלהם התפוצצה.
יחד עם ילדתה הקטנה והשברירית של אחת מנערות המחנה, ריין וגבריאל ממשיכים בדרכם למנהטן, כשמכשולים וסכנות מאיימים על חירותם. אך גם כשהם מוצאים מקלט בעיר המתפוררת שהיתה פעם מרכז העולם, מתברר כי ניסוייו המפלצתיים של ווהן ממשיכים לרדוף אחריהם. ריין נקרעת בין אהבתה לגבריאל לכמיהתה ללינדן, בעלה ( =^.^= כמיהתה לאנס הפדופיל שחטף אותה ונשא אותה לאישה בניגוד לרצונו, כלומר? ברור, מי מאיתנו לא כמה מדי פעם לפסיכופת שיתעלל בנו? =^.^= ) עתה עליה להחליט האם להילחם על החופש בכל מחיר – גם אם המחיר עלול להיות קשה מנשוא ( =^.^= לא יעלה על הדעת, שלא ניתן לתאר במילים, מצלק נפשות, בלה בלה משפטים אובר-דרמטיים של תקצירים =^.^= ). קדחת הוא חלקה השני של טרילוגיית ‘הגן הכימי’. החלק הראשון, ‘הקמילה’, ראה אור בהוצאת מודן.

ומה אני חשבתי:
הספר הזה הוא אחד לאחד העונה השניה של נמלטים. למי שלא ראה נמלטים – אני מרשה לעצמי לספיילר כי מדובר בסדרה בת עשר שנים לפחות, אבל אם אתם לא רוצים שאספיילר לכם אותה תפסיקו לקרוא עכשיו – בסוף העונה הראשונה הנמלטים נמלטים מהכלא, ובמהלך כל העונה השניה עוברים קשיים ותלאות חסרות משמעות עד שבסוף העונה הם...שוב חוזרים לכלא. אז זהו, אין לי מה להוסיף על זה, כי מסתבר שגם לספר לא היה מה להוסיף על זה: ריין וגבריאל נמלטו מהרמון שפחות-המין של משפחת אשבי, עברו כמה קשיים ותלאות חסרות משמעות (נלכדו בבית-בושת, נלכדו בבית של סוטה – וכאן אני חייבת לציין שאונס הוא כמו ווסאבי, כמות מדודה ממנו בסיפור תזעזע אותך, אבל כשמתחילים להעמיס עוד ועוד ממנו בכל מקום, בסופו של דבר הלשון שלך מאבדת תחושה והמזעזע הופך למשעמם), ברחו וברחו ובסופו של דבר...נתפסו וחזרו להרמון שפחות-המין. בשביל. מה. אם. ככה. בזבזתי. את. זמני. על. לקרוא. את. זה?! הספר הזה יכול היה באותה מידה לא להתקיים בכלל!
אני אמשיך לספר השלישי, ולו בגלל שספר שני גרוע מתוך טרילוגיה טובה הוא תופעה די נפוצה (סופרים נמנעים בכל מחיר מלפרסם זוג ספרים ומותחים כל סיפור לכדי טרילוגיה משום מה), אבל בכיוון שזה הולך אליו, הטרילוגיה הזו מסתמנת יותר ויותר כנפילה.

*שלכת – הגן הכימי 3*

זו סקירה של ספר שלישי בסדרה, כלומר היא מכילה התייחסויות למה שקרה בספר הראשון והשני. ובכל זאת אני חושבת שכדאי גם למי שלא קרא את הספר הראשון והשני לקרוא אותה, כי הטרילוגיה הזו לא שווה דקה מזמנכם אבל הסקירה הזו כן, כי השקעתי בה את כל שנאתי ואני חושבת שהיא יצאה לי טובה.

אמ;לק: כן או לא? בוודאי! מיטב נבלי העולם מהללים:
הקיסר קליגולה: "הספר נוטף תמימות, טוב לב וערכים כמו הדם הנוטף ממגפיי"
היטלר: "הפתרון הסופי לשאלות שעלו בספרים הקודמים בסדרה כמו "למה זה בסדר להרוג ילדה בת חמש בבעיטות אם היה לך יום רע" מרגש וגאוני"
וולדמורט: "סיפורו מעורר ההשראה של אדם שהפך שלוש נערות לשפחות מין וגרם להן לעשות כרצונו ללא קללת אימפריוס"
מתנגדי חיסונים: "סוף-סוף ספר שמציג את הרופאים כפי שהם – מפלצות רודפות בצע שרוצות לרפא אנשים ולהאריך את תוחלת החיים. ומה בכלל רע כל-כך בלחיות עד גיל 25? זה עדיף מלהיות אוטיסטים!"
דתיים קיצוניים מכל רחבי העולם: "הספר המושלם לקנות כמתנת חתונה לבתך בת השתים-עשרה שנועלת את עצמה בחדר שלה וצועקת עלייך "אבא אני לא רוצה שתחתן אותי לגבר סוטה שגילו כפליים מגילי אפילו לא קיבלתי מחזור ראשון עדיין". הספר ילמד אותה את מקומה בעולם כאישה חסרת בינה, ואת האושר שבחיי נישואים כפויים"
בקיצור, הבנתם: עדיף שתקראו מיין קאמפף מאשר את הספר הזה – לו לפחות יש ערך היסטורי, בעוד שכולי תקווה שהספר הזה, שמצדיק בלי בושה ובלי מקום לפרשנות את כל הפשעים האיומים ביותר, ישכח במהרה כלעומת שבא.

תקציר מגב הספר:
אף על פי שהצליחה להימלט מציפורניו של ד”ר ווהן אשבי, ריין יודעת שהזמן שנותר לה לחיות הולך ואוזל. ד”ר אשבי עורך ניסויים בבני אדם כדי למצוא תרופה שתחסל את הווירוס הממית כל אישה שמלאו לה 20 וכל גבר שמלאו לו 25 שנה – ולשם כך הוא מוכן להקריב את חייהם של צעירים רבים ( =^.^= ברייקינג ניוז – ככה מפתחים תרופות וטיפולים: מנסים אותם על חולים. ברייקינג ניוז 2 – אתה לא מקריב חיים של מישהו אם הוא עומד למות בוודאות, ניסית להציל אותו ונכשלת. ברייקינג ניוז 3 – אני לא בטוחה שזה נכון לקרוא לך "צעיר" אם מבחינת תוחלת החיים של האנושות בימייך אתה קשיש. ברייקינג ניוז 4 – אומייגד זה כזה חרא ספר =^.^= ).
אך ריין מסרבת להיכנע לייאוש ( =^.^= וחבל שכך, אם היא היתה מתייאשת אולי הספר הזה לא היה נכתב והייאוש שהוא גרם לי היה נחסך ממני =^.^= ). היא בטוחה שאחיה התאום, רוואן, יוכל למצוא את התרופה שתציל את האנושות מן הווירוס הקטלני, ויוצאת לחפש אותו. כאשר הם נפגשים, רוואן מכריח אותה לחזור איתו לעבר ( =^.^= רגע מה?! זה לא קרה! באג בתרגום אולי? לא היה בספר שום מסע בזמן! =^.^= ), ושם מתברר שמה שקרה עד כה שונה לחלוטין מכל מה שחשבה. היא מגלה במה עסקו הוריה לפני שנהרגו ומוצאת את עצמה בהתלבטות הקשה מכול: האם לשתף פעולה עם מי שהיה עד עתה אויבה הגדול ביותר.

ומה אני חשבתי:
קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות – שלכת! הספר השלישי בטרילוגיית הגן הכימי, ובו נגלה את כל מה שידענו ו/או ניחשנו מאז הספר הראשון. ברצינות, מרוב ששום דבר לא הפתיע אותי אפילו קצת, הופתעתי – לא תיארתי לעצמי שדבר כזה אפשרי.
שוב אנו פוגשים את הדמויות האמיצות והאהובות: לינדן האנס הפדופיל ("חשבתי שהיא רוצה את זה!"), רוואן שמפוצץ בתי-חולים והורג עשרות אנשים סתם כי היה לו יום רע, מאדאם מנהלת בית-הבושת האכזרית שכמעט רצחה ילדה קטנה במכות סתם כי היה לה יום רע, וססילי הקטנה שנחטפה, נישאה בניגוד לרצונה, נאנסה והוכנסה להריון פעמיים ברצף (!) וכתוצאה מכך פיתחה תסמונת שטוקהולם קשה, אבל כולם בספר קוראים לזה "אהבה" ו"תראו איזו משפחה נחמדה: ילדה בת עשר ("אני בת ארבע-עשרה!" כן וואו איזה הבדל עצום), החוטף בן העשרים ושתיים שלה ובנם הקטן".
יחד הם ילחמו ברוע האולטימטיבי – רופא. שמנתח גופות! אתם יודעים, כמו כל סטודנט לרפואה מאז שחר הימים! נורא ואיום שישרף בגיהנום. וגרוע מכך, נותן תרופה נסיונית לחולים סופניים! אתם יודעים, כמו שעושה בערך כל מחקר על מחלות חשוכות מרפא גם בימינו אנו. כי זה כל-כך מרושע, כשיש אדם שעומד למות בוודאות, לפחות לנסות משהו כדי להציל אותו. אני מודה, הוא לא היה בסדר שלא החתים אותם על טופס הסכמה מדעת ולא הוציא אישור הלסינקי (אם כי צריך לזכור שאנשים בספר לא יודעים שהלסינקי קיימת!) אבל יחסית לרוע המחריד של הדמויות האחרות, שמקבל הצדקות מזעזעות כגון "הוא לא ידע שהעובדה שהוא חטף אותן, נעל אותו בביתו וכפה עליהן את עצמו לא מוצאת חן בעינהן, הוא רק רצה לשחק" או "תנו לה רגע להתעלל בנערות בשקט, זה פשוט שהלב שלה שבור וככה היא פורקת את התחושות השליליות שלה", ווהן (הרופא) באמת בסדר גמור. הוא רוצה להציל את העולם ואת בנו (למרות שבנו אנס ופדופיל), והוא חושב שהמחיר של טובת הכלל שווה את חירותם של מספר פרטים בודדים (בניגוד ללינדן שחושב שהרצון שלו לסקס זמין שווה את חירותם של מספר פרטים בודדים, אבל כמובן שלינדן תואר במילים "טוב לב ותמים" (ציטוט מהספר!) בעוד את ווהן האשימו בכל דבר אפשרי שהשתבש, החל מההפלה של ססילי ועד לנפילת מגדלי התאומים (טוב, לא באמת הזכירו את מגדלי התאומים, אבל זה היה הרעיון הכללי)).
האם יצליחו לתקן את כל המעוות בעולם? אני מתכוונת כמובן לתוחלת החיים הקצרה (רגע, זה לא מה שהרופא שהם נלחמים בו כל-כך מנסה לעשות?) ולא, חלילה, למעמד האישה, שלא יכולה להסתובב ברחוב בלי שיחטפו אותה לבית-בושת ולחיי נישואים כפויים, מה שבעולם הזה לגמרי חוקי ומקובל. כאילו, בסופו של דבר זה לטובתה! בסוף אפילו ריין הבינה שהיא אוהבת את לינדן, ולילך הבינה שעדיף לה להמשיך להיות זונה מאשר להתאחד עם משפחתה. הנשים הטיפשות לא יודעות מה טוב בשבילן, אז לפעמים צריך להפעיל קצת כח מה קרה.
בין לבין הספר מלא מגוון מסרים חינוכיים, כמו "זה לא בסדר לברוח מהאיש שחטף אותך, תראי כמה הוא עצוב עכשיו", "אסור לשלול זכות הורות מאישה אלימה שמגדלת ילדה קטנה בבית-בושת ובמקום זאת לשלוח אותה למשפחה טובה ואכפתית" או "עדיף לעלות על כלי תחבורה מפוקפק בלי קסדה מאשר לחיות חיים שלמים תוך הקפדה על בטיחות כי לפחות ככה אתה טועם את טעם החופש (כמו גם את טעם הדם שלך)".
אף פעם לא האמנתי בצנזורה מעבר לגילאי היסודי – ברגע שילד בשל מספיק לקרוא באופן ביקורתי ויש לו הבנה בסיסית ויציבה של מושגי טוב ורע, אין סיבה שלא יקרא כל מיני דברים אם הוא רוצה. אבל אחרי שקראתי את הספר הזה אני מבינה מה הערך של צנזורה גם במבוגרים ונוער: היא יכולה למנוע מהם לחטוף התקף לב מרוב עצבים. מוטב היה לספר הזה ולנו שלעולם לא היה רואה אור, אבל כיוון שבכל זאת ראה, לפחות תעשו טובה לעצמכם ואל תקראו אותו.

ספר די טרגי . כמעט לאורך כל הספר הרגשתי שהעלילה לא מתקדמת לשום מקום ורק דברים רעים קורים בלי שום תקווה. הסיפור עצמו מעניין והרעיון נחמד אבל לא הצלחתי להתחבר לשום דמות וכשסיימתי את הספר ידעתי שלא אמשיך לקרוא את הסדרה.

קראתי אותו די מזמן, אבל אני עדיין זוכרת את עיקר הסיפור. ספר טוב לבני נוער, ולמרות הרעיון והתפניות הקלישאתיות הכתיבה מעולה.

ספר מקסים להפליא, לדעתי הטוב בסדרה מכולם. תיאור ההזיות של ריין בהמשך... מדהים כמה שזה מרגיש אמיתי ומרתיע בו זמנית.
מי שלא מבין בכריכה זו אישה מבוגרת בשם מדאם, שתופיע בהתחלה של הספר לכן אני לא מפחדת להגיד לכם את זה עכשיו. והיא תהיה נודניקית בהתחלה ומעצבנת ברמות על, אבל אל תדאגו, תמשיכו לקרוא.... מצפים לכם הפתעות ועלילה יפהפיה ומרתקת. אני אישית נסחפתי עם כל הסיפור בסדרה הזאת וזה מקסים איך שהסופרת יודעת להעביר את זה בכתיבה שלה.

הספר בכלל היה מרגש מאוד, יצא לי כמובן לבכות ממנו כי הספורת פשוט מביעה את הדברים שריין חווה בצורה מעולה שגורמת לך לחשוב כאילו אתה חווית את זה!
מומלץ ביותר! ושוב אגיד את זה- מומלץ ביותר!!!!!!!!

ממש אהבתי את הסוף!!!!!!
*********************ספויילר******************
באמת חבל על לינדן, למרות שהוא נהיה קצת ניג'ס בשלב מסויים ודי עצבן אותי...
צ'או ווהן! צ'או ווהן! צ'או צ'או צ'או!
*********************סוף ספויילר************

אוי. פשוט אוי.
אף על פי שלא אהבתי את הספר, פשוט הייתי חייבת להמשיך לקרוא. זה מסוג הספרים האלה שחייבים, אחרת לא מפסיקים לחשוב עליהם עד הסוף המר.
אבל פשוט אוי.
נתחיל בזה- למה לעזאזל הדמות הראשית כל כך מפגרת? למה ריין אף פעם לא אומרת מה שהיא חושבת, ומעדיפה פשוט לשתוק?!
קווי העלילה מאוד משתנים, בשונה מהספרים הראשונים שבהם העלילה די נשמרת, אבל באופן קיצוני מידי לדעתי.
מפה מכיל ספוילרים. אזהרת ספוילריםםםם!!!
*
*
*
*
*
רגע השיא של הטמטום של הספר היה כשלינדן מת. זה כאילו הכותבת חיפשה סיבה מתחת לשטיח כדי להרוג אותו. "נפל." באמת? באמת?! ממתי מנפילה קטנה, מעידה ליתר דיוק, אתה מקבל פרכוסים ומת?!
החולניות פה מגיעה לרמות חדשות, כשילדה בת 14 הופכת לאלמנה עם תינוק ועוד הפלה.
התקציר די הורס חצי מהספר בגלל שעד אמצע הספר ריין עדיין מחפשת את רוואן ולא יודעים מתי היא תמצא אותו, אם תמצא, וזה ממש הרס לי.
ובכלל, כל הרעיון של אפוקליפסה ומוות בגיל צעיר כבר די מיצה את עצמו בספר הראשון.
לא ממליצה.

הספר הזה הוא אחד המרגשים ביותר שקראתי. כל עמוד היה תענוג, תענוג כמו שוקולד - אבל כזה שמכניס לך אנדרלין וגורם לך להתרגש ולקרוא מהר יותר ומהר יותר.
אהבתי אותו כל כך, כל כך! ותאמינו לי שאני לא קראתי הרבה ספרים בחיים שלי שלפי דעתי גרמו לי לבכות כל כך הרבה, מהיופי הבלתי ניתן לתפישה הספר והמסר שלו.
בהתחלה קינאתי בריין, כי היא הייתה בלונדינית יפה, עם עיניים בצבעים שונים שעשו מהן משו מה עניין - קינאתי כי אני ברונטית (ובלונדיניות בדרך כלל מתוארות כיפות, אז אני מרגישה קצת בצד עם שאר הברונטיות), לא יפה, עם עיניים חומות משמעממות. קינאתי בה גם כי יש לה אח תאום שיעשה בשבילה הכל, אח שאוהב אותה מכל הלב. קינאתי בה יש לה גם את גבריאל שאוהב אותה. ויש לה גם את לינדן שמאוהב בה. הרגשתי זנוחה ובצד, כאילו אני לא חשובה ולא משנה מה לעולם לא יאהבו אותי ככה כל כך הרבה אנשים, ושלעולם לא אהיה ברמה כזו שאנשים יועילו בטובם לא להרוג אותי ולתת לאספנים לקחת אותי.
הרגשתי שאם הייתי חיה בעולם הזה, הייתי מהנערות שהיו יורים בהן בתוך משאית וזורקים אותן לשממה.
בזמן האחרון אני נתקלת בהרבה דמויות ראשיות שהסופרים אוהבים לפאר - שכמובן שהן יפות והן לא יודעות את זה, שהן או חזקות מאוד או עדינות מאוד שזקוקות להגנה. וזה מעצבן אותי באמת כשאותה הדמות יצאה הגיבורה הכי גדולה בכל הזמנים וכולם אוהבים אותה, ואני איכשהו מרגישה מוזנחת כי אם הייתי בספר הייתי יודעת שזו לעולם לא תהיה אני.
אבל ריין לא מושלמת, וגיליתי את זה בספר הזה, יש בה כל כך הרבה כאב ואמינות, היא דמות כל כך כנה שסובלת בצורה כל כך אמיתית, כל כך כיף להזדהות איתה, זה כל כך קל להזדהות איתה!
כל כך כיף לי לקרוא את הסיפור, גם אם הוא מאוד עצוב ומכביד על הלב. הדמויות האחרות כל כך מעניינות, ושום דבר בספר הזה לא מעיק עלי...ססילי! לינדן! מאדאם! אפילו ווהן (גם אם הוא חרא)! לכל דמות יש מניע ובכל דמות יש טוב ורע, מה שאני כל כך מעריצה בספר הזה זה שאין הפרדה מוחלטת בין טוב לרע...כי גם לאיש הרע יש כוונות טובות גם אם הוא עושה דברים רעים ולא נסלחים על הדרך, וגם בדמויות טובות כמו לינדן יש מינוסים ומן הסתם דברים רעים כי הוא לא מושלם. אף אחד לא מושלם.
המינוסים היחידים בספר הזה אלה הם: רוואן (אם של ריין), הוא דמות מאוד אדישה וחסרת אכפתיות, הוא יותר מידי רציני והוא מתייחס טוב אך ורק לריין. הוא לא מעריך שום אנשים אחרים חוץ מריין ו-ווהן, וזה אומר הרבה על האישיות שלו. המינוס הבא הוא שהעלילה הכוללת של הספר מאוד קצרה, כך שגם אם כל הזמן יש התפתחות (ויש), בכל זאת זה מרגיש קצת איטי ואתה רק רוצה שדברים יתגלגלו מהר יותר. המינוס האחרון הוא שהסופרת לא פירטה עוד יותר את הסוף, אולי כי היא רצתה להשאיר מקום לדמיון? לא! היא לא השאירה שום מקום לדמיון, זה כאילו היא עצרה ב'בלאק אאוט'! וזו הייתה אכזבה אחת גדולה כי היא יכלה לכתוב הרבה יותר, ולתת לי את הסיפוק של סיפור שלם שלא נחסר ממנו דבר.
אני ממליצה מכל הלב שתלכו לספריה\לחנות ספרים, ותשקיעו את הזמן שלכם בספר טוב כמו "הגן הכימי", כי הוא בהחלט שווה את זה.

שלום לכם !

עבר הרבה מאוד זמן מאז שכתבתי פה, יותר מדי זמן.
לא התכוונתי לכתוב את הביקורת הזאת, באמת שלא. היא פשוט יצאה ממני.
את הספר הזה רכשתי בתאריך ה-19 בספטמבר 2016 וסיימתי אותו בתאריך ה19 בספטמבר 2016.
הוא היה מהפנט.

יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה, וארצה להתחיל עם הדבר שלפי דעתי הפך את הספר הזה למעניין כול כך.
הדמויות.
דמויות הם המרכיב העיקרי בכול ספר, אם הדמויות לא טובות - הספר לא יהיה טוב. לא משנה עד כמה מעניינת העלילה תהיה, ברגע שהדמות הראשית מבאסת, היא מבאסת את כול הספר והופכת אותו לביאוס אחד גדול.
אבל אם יש ספר שהעלילה בו היא די פשוטה, אפילו סיפור אהבה ראשונה בין נער ונערה, והדמויות בו מורכבות ומעניינות הספר יהיה טוב, או לפחות סביר.
כי הדמויות מרכיבות לפי דעתי 80 אחוז מהספר.
אז בספר הזה העלילה הייתה די פשוטה, עולם דיסטופי, הבנים חיים עד גיל 25, הבנות עד גיל 20, והרבה בנות נחטפות ונמכרות להיות כלות כדי שיולידו ילדים, המין האנושי גווע. העולם הרוס.
ריין - הדמות הראשית, נחטפת ונאלצת להתחתן עם לינדן - בן עשירים. יחד עם עוד שתי בנות ומנסה לחזור הביתה.
לא מסובך במיוחד.
אבל הדמויות לקחו את העלילה הפשוטה הזאת ומילאו אותה בכול כך הרבה ציבעוניות ועניין ורגש ופשוט היפנטו אותי.

אתחיל עם ריין.
אהבתי אותה, האומללות שלה נגעה לליבי, היא הייתה דמות חזקה ועצמאית. היא לא הייתה דמזל אין דיסטרס וחיכתה לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה (כמו בהרבה ספרי נוער אחרים). היא הסתמכה רק על עצמה, הייתה מוכנה לנצל את לינדן כדי לברוח, ואפילו גררה איתה את גבריאל, שבלעדיה הןא בחיים לא היה יוצא מהאחוזה הזאת.
היא הייתה באמת דמות חזקה, והדמות היחידה האחרת שעליה היא הסתמכה הייתה ג'נה (גירלס פאוור !!!) רציתי ללמוד עוד עליה. היא הייתה מרתקת. מהפנטת. אני מבינה למה היא הקסימה את לינדן כול כך.

ועכשיו, לדמות השנייה האהובה עלי, ג'נה.
ג'נה הייתה אולי אפילו יותר אומללה מריין. לאחר שאחיותיה נרצחו והיא הוכרחה לחיות באותו בית עם הרוצחים שלהן, היא וג'נה חוברות ביחד וג'נה עוזרת לה לברוח, היא לא בורחת בעצמה כי היא כבר בת 19 - משמע, עוד שנה היא תמות.
אהבתי את ג'נה, וריחמתי עליה. החיים שלה היו נוראיים כול כך. רציתי שיהיה לה טוב.
חוסר האופטימיות שלה וההשקפה העצובה שלה על העולם פשוט שברה את הלב שלי. קיוויתי שהיא איכשהו תברח עם ריין, קיוויתי שאיכשהו החיים שלה יסתדרו. אבל זה לא קרה. כי ג'נה לא תוכל להיות שמחה יותר.

את רגשותיי לסיסלי עוד לא הצלחתי לפענח. אני קרועה בין שנאה ובוז כלפיה ובין רחמים.
ההתרפסות שלה על לינדן הייתה דוחה, אבל אני יכולה להבין למה היא רצתה לאהוב אותו. היא רצתה חיים טובים באחוזה מפוארת ובעל שאוהב אותה. אני לא יכולה להאשים אותה או לשנוא אותה על זה.
התמימות הילדותית שלה הייתה מרעננת והביאה קצת אופטימיות לספר, היו קטעים שבאמת אהבתי אותה וקטעים שרציתי לחנוק אותה.
אבל היא הייתה מאוד אנושית. מאוד מובנת.
אני לא יכולה לומר שחיבבתי אותה, אבל היא דמות מצויינת.

אני לא אוהבת את לינדן.
אני מצטערת.
הוא רכיכה, חסר עמוד שדרה, ילד של אבא, די טיפש, ומעצבן בצורה יוצאת דופן.
אני לא אוהבת אותו.
ההשקפה שלו כלפי העולם צרה כול כך, הוא מסתמך על אבא שלו בהכול (בשונה מאוד מריין) ולא מסוגל לעשות כלום בעצמו.
הוא פשוט עלוקה. כן. זה המילה המתאימה בשבילו.
הוא מתעלק על אבא שלו, הוא התעלק על רוז, ולאחר שהוא מתה והוא היה צריך עוד מישהו להתעלק עליו הוא מתעלק על ריין.
ממש נמאס לי מהמילה מתעלק.
אני באמת לא מבינה איך דמות חזקה ומקסימה כמו ריין יכלה לסמפת עם הרכיכה הזאת.
אני מניחה שהיא פשוט ריחמה עליו.
אבל עד כמה שלא אהבתי את לינדן אני לא יכולה להכחיש שהוא דמות מעולה. כלומר, אבא שלו כלא אותו באחוזה כול החיים שלו, והוא ורוז היו פחות או יותר החברה היחידה שלו.
אז אני מניחה שזה לא פלא שהוא יצא כמו שהוא יצא.

ועכשיו לדמויות האחרות.
גבריאל, מושא האהבה של ריין היה דמות חמודה.
אין לי הרבה מה לומר עליו, בחור נחמד. חיבבתי אותו, אבל לדעתי הסופרת הייתה צריכה להרחיב הרבה הרבה יותר על מערכת היחסים שלו עם ריין. כי זה ממש חסר לי.
את רוז ממש חיבבתי גם, היא די הזכירה לי את ססילי, שוויתרה על החופש בשביל חיים שקטים וחסרי מודעות עם בעל שהיא בחרה לאהוב בכלוב של זהב.
ווהן היה פשוט חלאה. שנאתי אותו. אבל הוא היה דמות מרתקת. רציתי לדעת עוד עליו. מה גרם לו להיות כול כך מעוות ואפל, אולי המוות של הבן שלו? *ספוייילר!!** דרוש רוע אמיתי כדי לעשות ניסויים על הגופה של אישתו המתה של הבן שלך, להרוג עוד אישה של הבן שלך ואולי אפילו את הנכדה שלך. זה היה עוד קטע שממש אהבתי בווהן. את המיסתוריות שאפפה אותו. לא היה ברור עם הוא באמת מאחוריי הרצח של הנכדה שלו.

הכתיבה הייתה סוחפת.
היא הייתה קרה ומרוחקת, היא התאימה לדמות של ריין. קרה מרוחקת ואומללה והפכה את הספר למעט מלנכולי. אהבתי אותה.

לסיכום, לורן דסטפנו הצליחה ברוב כישרונה לקחת עלילה, לא חזקה במיוחד או מסובכת במיוחד, ולמלא אותה בחיים וציבעוניות.
שאפו.
מומלץ ביותר.