הספר היה בסדר, קצת שונה.
אני אוהבת את יו נסבו, קראתי את כל הספרים שלו בסדרת הבלש הארי הולה (רק את האחרון הכי חדש עוד לא קראתי)
ורק עכשיו קראתי את הספר הראשון בסדרה, אז היה לי קצת שונה מהרגיל.
התרגלתי לסגנון מסויים בספרים שלו, הכל בנורווגיה, קר, אפור, יש הרבה דמויות ורמזים והכל משתלב איכשהו וזה זורם.
הפתיע אותי שדווקא הספר הראשון בסדרה על בלש נורווגי, מתרחש בכלל באוסטרליה.
ובגלל שאני רגילה לסגנון המסויים שלו אז זה היה שונה.

גם תחילת הספר לא הייתה ברורה, לא ממש זרם לי, הכל הסברים על אוסטרליה, סיפורים על התרבות של האבוריג'ינים ועוד.
לא הבנתי איך זה קשור, מה זה תורם לסיפור ועד כמה שזה היה מעניין לקרוא את זה, חיכיתי שתתחיל החקירה של הרצח וזה יתקדם.
ואז באמצע הספר בערך פתאום הכל זרם, הרגשתי איך רואים את הדמות של הארי הולה כמו שהתרגלתי מספרים אחרים, איך הוא מקשר הכל ופותר את המקרה.

הגילוי מי הרוצח היה מפתיע אבל הרגשתי שהוא לא היה וואו, גם ההסבר למה הוא עושה את זה הרגיש לי סתם ולא באמת, אבל שיהיה.
גם הסוף של המקרה קצת עצוב, ובאמת קיוויתי איכשהו לסוף קצת יותר טוב.

לסיכום, זה לא ספר שהייתי ממליצה להתחיל איתו את הסדרה של הארי הולה, עדיף להתחיל מספר אחר.

הייתי רוצה לכתוב על הפגישה שלי עם יו נסבו, אבל קרה לי דבר מצחיק. כלומר, אחרי שביתרתי עשרים גופות (פחות או יותר, לא נריב על זה. צריך לבדוק אצל שמאי המקרקעין, אבל חיסלתי אותו. בעצם, אני לא בטוח. צריך לבדוק בפנקס, אבל אני לא מוצא אותו. אולי שכחתי אותו מתחת למסור. אל תשאלו) - בקיצור, תפסו אותי ושמו אותי בכלא חולות. פה יש לי זמן בכיף ואף אחד לא מפריע לי, במיוחד אחרי ששמתי את הפרצוף של א', שהפריע לי, בתוך מאפרה, טחון היטב, עם נעצים ותפרים אסתטיים בחוט שחור בִּמקום פֶּה. עכשיו, כשאני חושב על זה, אולי הוא לא ניסה להפריע לי אלא סתם השתעל. צריך לשאול אותו. אבל אין איך. כלומר לשאול אפשר, אבל לא בטוח שהוא יכול לענות. ואל תגידו לי "הוא יכול לכתוב". בשביל לכתוב צריך אצבעות, יד, דברים כאלה, ודי לחכימא ברמיזא וסייג לחכם שתיקה והמבין יבין.
בקיצור, ישבתי עם יו נסבו בחדר הביקורים, עישנו קצת (הסוהרים לא התנגדו אחרי שסיפרתי להם קצת על ההיסטוריה שלי, בליווי הדגמות על הסוהר כ', יהי זכרו ברוך) וסיפרתי לנסבו על כל מיני ארועים שקרו לי לאחרונה, ונחשו מה - הוא, המנוול, עשה מזה רב מכר. ואפילו קרדיט לא נתן. בושה למקצוע. אבל יטופל. אל דאגה.
הייתי מת לספר על הספר הזה לכל החברים שלי, אבל אין לי חברים. לא שאני לא יכול להתיידד. אני אדם מאד חברותי, בפוטנציה, אבל משהו נדפק בדרך ליישום. יש לי מין טיק. יש אנשים שבודקים בכפייתיות אם נעלו את הבית. יש אנשים ששוטפים ידיים עשר פעמים אחרי השירותים, ואני בונה אנשי שלג. אפילו פה בכלא בניתי איש שלג, אבל לא החזיק. האסירים ז', מ', ו-ט' עומדים יפה ומחזיקים לי את החול כשאני עובד. בחורים נחמדים. לומדים מהר. אמנם קצת קשה להחזיק חול כשחסרים כמה אברים נבחרים, אבל הם מנסים. ועדיין - לא מחזיק. מה לא ניסיתי. צעקתי, קיללתי, איימתי, שפכתי דבק לבן - וכלום. הסוהר ב' העיר לי שאי אפשר לעשות איש שלג מחול. אז העיר. תנצב"ה.
התקשרתי ליו נסבו להתלונן. היה תפוס. בטח מתקשקש עם הסוכן שלו, המניאק. אוטוטו ועדת שחרורים. אעשה את ההצגה של מורגן פרימן מ"חומות של תקווה", ישחררו אותי, אני קונה כרטיס לאוסלו ויו נסבו יכול להתחיל להגיד על עצמו קדיש. הבעיה היא שהוא כותב טוב, הנבלה. מי שרוצה להתווכח מוזמן בכיף, רק שלא יתפלא אם יבקר אצלו מישהו לא נחמד שעושה אנשי שלג.
4 מתוך 5 אנשי שלג. ולא לקרוא לפני השינה. זה לא ספר מרדים.

ספר מצוין!11

אחד הספרים הטובים שקראתימומלץֶומשובח רוצו לקרוא

"קפה?' חזר הבחור מאחורי הדלפק על השאלה באי אימון.
מכונת התקליטים בטריס השמיעה את ג'וני קש והארי העביר אצבע על שפתו העליונה.
'יש לך רעיון יותר טוב?' הארי שמע את נימת קולו שהיתה מוכרת ולא מוכרת בעת ובעונה אחת.
'טוב, נו' אמר הבחור והעביר את ידו לאחור בשערו הבוהק משמנוניות. 'הקפה לא ממש טרי, אז מה דעתך על בירה טריה מהחבית?'. ג'וני קש שר על אלוהים, סמים והבטחות חדשות.
'אוקיי' אמר הארי. הבחור מאחורי הדלפק צחקק. באותו הרגע הרגיש הארי את הנייד רוטט בכיס. הוא תפס במהירות ובלהיטות כאילו מדובר בשיחה שציפה לה"

===
הרבה מים עברו בנהר גלומה הנשפך לים סמוך לאוסלו, כמו גם בנהרות רבים אחרים בעולם, מאז הגה ארתור קונן דויל את ביקורת התבונה הטהורה שרלוק הולמס שאין לו בעלומו כלום מלבד פיענוח פשעים מבריק בסיוע הסקות שכליות תוך עישון מקטרת. מאז הקוראים הרבה יותר מתוחכמים והבלשים הרבה הרבה פחות. יש להם תכונות אנושיות, כולל חולשות, יש להם חיי משפחה וחיי מין, והפיענוח נעשה תוך הברקות אינטואיטיביות ותחושות בטן. הארי הולה, למשל. מאוד אוהב מוזיקה וגם את עבודתו במשטרת אוסלו, נאבק באלכוהוליזם שלו ובמשיכה מינית בו זמנית ומקבילה לאקסית שלו רקל ולקולגה החדשה קתרינה בראט, נדרש לשיפוץ פטריית עובש בבית ולשימור קשרים עם אלג, הבן של רקל, כי למה שהוא יסבול רק בגלל שאמא שלו נפרדה מהחבר שלה. קצת בעייתי למי שכבר קראה את הספר ה-11 בסדרה וגם כתבה עליו סקירה והיא יודעת משם שהולה ורקל יהיו זוג בעתיד בעוד בראט היא אפיזודה חולפץ וכנראה נוצרה לצורך הספר הזה בלבד.

אנחנו בשנת 2004, חודש נובמבר באוסלו והשלג רק מתחיל אבל כבר מדכא. נשים נעדרות ואז נמצאות מתות בסמיכות לבובות שלג, ואולי זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שיש בה רוצח סדרתי, מה שמרגש מאוד לחלק מהאנשים ומטריד ועוכר שינה לרוב האוכלוסיה. כתמיד אצל נסבו הפרולוג מרמז על הפושע, כמו גם על המניעים שלו, כתמיד בספרי רציחות סדרתיות ולא רק אצל נסבו הרוצח הוא פסיכופת. כמובן שיש כל מיני פיתולים והטעיות בדרך, כמובן שמישהו שחשוף למידע פנימי מהחקירה הוא גם חלק מהפשע. ועדיין איכשהו זה מעניין. הארי הולה, גבוה מדוכא וציני נלחם בשדים מהעבר, בפרידה מרקל, בפטריית העובש בקירות הבית שלו, ומחליט החלטות אינטואיטיביות בלי לשתף קולגות וממונים. אנחנו מגלים את אוסלו, בעיות רפואיות, זנות חוקית ושאינה חוקית, כמה אנשים חושבים שהם אבות ביולוגיים למרות שהם לא. בפתיח לספר יש מפה של מרכז אוסלו, והיות והעיניים בנות החמישים שלי היו קשישות מכדי להבין שם משהו הלכתי לחברי הטוב גוגל סטריט ויוו וטיילתי קצת. זה עזר לי, למרות שהתמונות צולמו כמובן בקיץ. גם ברגן במזרח נורבגיה משעממת באותה מידה, אבל באי פינוי שהוא אחד מאיזה חמישים אלף איים בנורבגיה הייתי מוכנה לגבור מיד ולגור שם כל הקיץ.

הספר תורגם כבר לפני שנתיים, אבל לא מיהרתי לקרוא אותו.
אצל יו נסבו, הזמן שעובר בין ספר לספר בסדרת הארי הולה, הוא לא בג אלא פיצ'ר.
צריך זמן כדי להחליט לצלול שוב למים העכורים האלו, של בלש בעל נטייה חמורה להרס עצמי שרודף אחרי פסיכופתים מחרידים ויצירתיים במיוחד במעשי ההתעללות שלהם.
ודיברנו כבר על קריאת ספרים מהסוג הזה אחרי ה-7/10, נכון? כשהיכולת להרחיק את עצמנו מהפסיכופתים האלה, לספר לעצמנו שזה רק בספר, שבמציאות כמעט ואין דברים כאלה… התפוגגה.
אז לא מיהרתי.
לא קניתי אותו, לא חיפשתי אותו, הנחתי שאקרא אותו מתישהו, כשהוא יצוץ בספריה, אולי.
והוא אכן צץ בספריה, ואני קצת התלבטתי… אבל לקחתי.
עברו שלוש שנים מאז הספר הקודם שלו שקראתי, כנראה שהרושם כבר קהה מספיק.
וההתחלה… חרקה.

***

הפסקה קצרה לאזהרה חשובה:
עברו שנתיים מאז שהספר יצא לאור, כבר אמרתי, אז אני מניחה שמי שתכנן לקרוא כבר עשה זאת ולכן - ספוילרים מכאן והלאה. אם אתם עוד מתכננים לקרוא אותו מתישהו בהמשך, מוזמנים לעצור כאן.

***

במשך שני ספרים רצופים נסבו נתן להארי קצת מנוחה, נישואים מוצלחים לאישה שהוא אוהב, עבודה מסודרת, פחות או יותר, גמילה מהאלכוהול, פחות או יותר.
אבל היו רמזים שכל הטוב הזה לא כאן כדי להישאר, ואכן. נסבו לא סתם זורק את הארי ממרומי פסגת האושר היחסי שלו, אלא מוודא שיש שם חתיכת תהום ליפול אליה.
כלומר, לא רק שרקל זרקה את הארי מסיבות שמי שקרא את הספר הקודם יכול לנחש ואם לא, לא נורא, זה יתברר במהלך הספר, ולא רק שהארי חזר (כמובן) לזרועות האלכוהול המנחם, ולזרועותיהן של עוד כמה מנחמות מסוג אחר, רקל נרצחת.
החשד נופל על אנס מורשע שזה עתה שוחרר מהכלא ומעוניין לנקום בהארי.
הארי מורחק ממעט העבודה שעוד היתה לו ויוצא לצוד את הרוצח עצמאית בעזרתה של חברה לשעבר שהתחילה את דרכה במשטרה אבל היום היא עובדת בצלב האדום.
אז כן, רצח, אונס, התעללות, אמרתי כבר שפחות מתחשק לי לקרוא אחרי ה-7/10… גם על חסידות אומות עולם צדקניות שעובדות בצלב האדום פחות מתחשק לי לקרוא בתקופה הזאת, למען האמת. מזל שנסבו לא באמת מאמין בצדיקים (חוץ מרקל, אבל היא מתה, כי זה מה שקורה לאנשים טובים בעולם של נסבו. חייבים להרוג אותם, אחרת הקוראים שלו עוד עלולים להשתעמם חלילה. או לחשוב טובות על העולם, בטעות. לעומת זאת כשמדובר בפסיכופתים - כל המרבה הרי זה משובח. זה כבר ילמד אתכם כמה הכל רע וישאיר אתכם דבוקים לספר, כי אתם בטח רוצים לקרוא על פסיכופתים, למה שלא תרצו).
ונסבו כמו נסבו, מתחיל עם ההטעיות שלו מסוג: שימו לב, הנה חשוד לפניכם! פה מישהו יספר מה לדעתו אולי קרה, ופה נקפוץ אחורה ונציג את הסיפור בזמן אמת מנקודת מבט כזאת שתגרום לכם לחשוב שזה באמת מה שקרה… אבל! זה לא מה שקרה, למעשה קרה בדיוק ההפך, תחזרו ותקראו את הסצנה ותבינו שהיא דו משמעית!
או שאתם קוראים ותיקים ואתם לא צריכים לחזור ולקרוא כי אתם כבר מזהים את ההטעיה מקילומטרים… ועוד אחת, ועוד אחת ואז…
איכשהו…
בכל זאת הצלחתי להיות מופתעת.
כן כן, מצאתי את עצמי איכשהו קוראת עד 2 בלילה רק כדי לגלות כבר את האמת, לראות איך כל הקצוות נקשרים היטב היטב ולהיות מופתעת מספיק בשביל להרגיש שהספר עשה את שלו וסיפק את הסחורה.
במחשבה שניה, ופה מגיע ספוילר ממש רציני ושמן, אם במקרה המשכתם לקרוא למרות שהיו לכם תוכניות לקרוא את הספר בעתיד, לא יכולתי שלא לחשוב שנסבו ניצל פה את היתרון של בלש שהוא חלק מסדרה: בספר בלש שעומד בפני עצמו, כולם חשודים. בת הזוג לשעבר, החבר הטוב, השוטר, כולם. בספר שהוא חלק מסדרה אנחנו (או שאולי זאת רק אני?) נוטים פחות לחשוד בדמויות שהן חלק מהסדרה, כאלו שמלוות את הגיבור לאורך זמן והן חלק מסיפור הרקע של הגיבור. בעבר, נסבו לא היסס להפוך דמויות כאלו לקרבנות של הרוצחים שהופיעו לאורך הסדרה. לא זוכרת אם היה עוד ספר שבו הוא גם הפך דמות כזאת לרוצחת, בכל אופן, מהלך יפה.
שגרם לי לחשוב שאולי אפילו, מתישהו, עוד כמה שנים… אקרא את הספר הבא בסדרה.
בינתיים הוא אפילו לא תורגם, כך שיש לי עוד הרבה זמן להחליט לגבי זה.

מה אנחנו יודעים על נורווגיה? אני מניחה שלא הרבה. בעיקר שהיא מדינה עשירה ומאושרת. נורווגים, בגדול, יותר מאושרים מישראלים, למרות שמסתבר שגם ישראלים מאושרים יותר מרוב העולם. בתוך המדינה הזאת, עתירת הנפט, האמצעים ומדיניות הרווחה, יש אנשים שהם קצת פחות מאושרים. חלקם אומללים מאוד, ולפעמים האומללות הזאת מובילה אותם לדיכאון ולאלכוהוליזם. הארי הולה הוא רק דוגמה אחת, גם אם בידיונית.

טוב, אני לא מקורית, העתקתי את המשפט הזה. למעשה לקחתי אותו מהסקירה שלי על הספר "העטלף" הלא הוא מה שמתואר כאן באתר בתור "הבלש הארי הולה #1". משום מה בין מספר 1 למספר 11 לא כתבתי עוד סקירות על ספרים בסדרה, למרות שאת חלקם בוודאות קראתי. כמה דברים השתנו מאז? לא הרבה. נורווגיה עתירת בארות הנפט הפסיקה לשאוב מהן, כי המחיר לחבית נעשה נמוך מדי לטעמה, אז היא מייצרת מחסור זמני עד שיעלה המחיר והיא תוכל להמיר את הנוזל השחור בכסף, הרבה כסף, ולהפנות את הכסף הזה למדיניות הרווחה הקפיטליסטית למשעי שהיא נוקטת. על אף ההתחממות הגלובלית נורווגיה עדיין קרה, האנשים בה עדיין סובלים ממידה לא מעטה של דיכאון ועם זאת במדדי אושר עולמיים היא עדיין קוטפת את המקומות הראשונים. יש שם כל כך הרבה רווחה, שלווה שלום, השקט ובטח, עד שצריך להמציא רוצחים סדרתיים שתפר את הטוב הזה ותייצר קצת עניין בחיים הרגועים מדי.

בגיזרת הארי הולה השתנה המון ולא השתנה כלום. הוא היה מפקח צעיר שפועל אינטואיטיבית על פי תחושות בטן ומסתבך עם אנשים אחרים ועם הממונים עליו, וכך הוא נשאר. הוא היה אלכוהוליסט בגמילה, ונשאר. הוא היה מועסק במשטרת נורווגיה, ואילו העלילה הנוכחית מתרחשת בסיום הקריירה לאחר שפרש לגימלאות והלך להיות מרצה באקדמיה לשוטרים כדי להנחיל את מורשתו לדור הצעיר, בין השאר לאולג, הבן של רקל רעייתו. שכן אם בספר הראשון שמענו על בירגיטה הג'ינג'ית, הרי שמאז הולה התמסד, היום הוא איש של אישה אחת, ולא שאין אחרות שמנסות.

אם הכל טוב, אז מה רע? מסתבר שיש רוצי סדרתי שפוגש את הקורבנות שלו בעזרת תיאום באפליקציית טינדר ואז אונס אותן ושופך את דמן. כלומר פשוטו כמשמעו. המפקחת הנוכחית מתמודדת יפה עם האתגר, אלא שהמפכ"ל מיכאל בלמן נושא עיניו למשרה משלתית ולכן מכניס את הולה כחוקר מהחוץ עם צוות חקירה מיוחד שידגים עד כמה היה קשה למצוא את הרוצח ועד כמה הוא, כלומר בלמן, דואג במלוא כוחותיו לבטחון הציבור. הספר עתיר זוועות, אבל הנצחיה של אחרי 7 באוקטובר כבר די חסינה לזוועות שאינן אמיתיות אלא זוועות בדויות לדמויות בדויות. הספר ארוך, מעל 500 עמודים של אקשן ברוב הזמן ומקצת פילוסופיה ודיונים מוסריים בחלק מהזמן, והוא גם מתובל בהרבה מאוד שמות של שירים ויצירות מוזיקליות פופולריות, עד כדי כך שהבת שלי הציעה לבדוק אם אין פלייליסט שנבנה בהתאמה לספר. הטוויסטים מרובים, במסגרת הז'אנר, ויש מספיק חשודים פנימיים כך שגם מי שמכיר את נטייתו של נסבו לבחור את הנאשם כך שיהיה חשוף לחומרי החקירה, עדיין נמצא במתח כלשהו ברוב הזמן. בעיני הספר הזה הוא הטוב בספרי הארי הולה, מבין כל אלה שקראתי, אם כי לא קראתי את כולם.

#
הספר הזה לא משעשע בשום עמוד מ-620 עמודיו. ובכל זאת מצאתי שם קטע שהצחיק אותי ממש. שני הגיבורים מחפשים משהו בישימון מושלג. בשלב כלשהו מתחילה גם סערת שלג. קיפאון. השניים רועדים מקור על אופנוע שלג – גם באוגוסט הצטמררתי לרעיון – ואחרי נהיגה ארוכה ומקפיאה מגלים במקרה איזו ביקתה. הם פורצים אליה כדי לנוח ולהתחמם קצת. בחיפוש אחרי מזון הם מוצאים לחם באחת ממגירות המטבח וחמאה וריבה במקרר...

תגידו לי אתם. מה מקרר במזג אוויר כזה?

זה לא שנסבו הוא חסר הומור. צריך לקרוא את "ציידי הראשים" שלו, ספר מחריד/מצחיק, כדי להיווכח בהומור המבריק ויוצא דופן שנסבו שולף בו. הספר הזה כתוב כמו שאר המותחנים בהם מככב הולה: טון עגמומי, שבא לומר שהארי הולה, החוקר רוצחים סידרתיים, נתקל במוחות מעוותים של פושעים נוראים. גם בחיי היומיום שלו הוא לא מתרווח וצופה בקומדיות: אהוביו אינם איתו. או שהם גוססים. או לא מסוגלים לדמיין שהוא נזקק להם. הוא במצב בינארי קבוע - או אלכוהוליזם, או עבודה. ואם כבר – למה לא קצת סמים לעיצוב האישיות? ומה עם מעט הימורים בשביל החברה? וחוץ מזה – הוא מהווה מלכודת לזכרי האלפא בעלי המוחות החד-סיטריים של משטרת נורבגייה אלה נמשכים להתנגש בו ולהבהיר לו כמה הוא לא אלפא (לא נכון...) וכמה מהר הם יחסלו אותו, אחרי שיגמרו לשתות לו את הדם.

הספר הזה מתאר גם פיסות מהמנטליות הנורווגית: אכסנייה ממשלתית יוקרתית בה מתאכסנים אנשים שמעוניינים לטייל בהרים המושלגים. האכסנייה הזו מתנהלת על ידי המתאכסנים בה. צריך להזמין מקום, להגיע ביום ההזמנה. אם יש מיטה פנוייה - בחדרים יש יותר ממיטה אחת – יופי. אם אין – יש שם שקי שינה ורצפה... המתאכסנים מתבקשים למלא את ספר האורחים ולכתוב על תוכניותיהם להמשך. הם מעבירים את התשלום לפני או אחרי שהתארחו במקום. מה שנקרא "ללא מגע יד אדם" ולמרבה הפלא השיטה עובדת מצויין. נראה שהמתאכסנים גם משאירים את המקום נקי לבאים אחריהם.

זה ספר מעניין ומותח. נסבו יודע לכתוב, לטוות סיפור ולהפוך אותו על פיו לא פעם אחת. הוא אלוף בהפתעת הקורא שלו, ומספק לו סיפורי מישנה שתמיד קשורים איכשהו לסיפור המרכזי, לכן על הקורא להיות ערני. הוא גם משקיע זמן ומלים כדי לצייר את רגשותיהם של דמויותיו, את ההיסטורייה שלהם, את מחשבותיהם הכמוסות, את חולשותיהם. כל אלה עשויים ממלים ומלים הופכות לעמודים. כבר אמרתי שבספר הזה יש 620 עמודים. מישהו היה צריך לעצור את נסבו בזמן, אבל נראה שהוא השתכר ממילותיו וסיפוריו ולא הצליח להפסיק. נהניתי מרובו והוא כמו (כמעט)תמיד בעל רמה גבוהה – בכתיבה ובטוויית הסיפור וגם בבניית התשתית לסיפור הבא. אבל... באיזה שהוא שלב פשוט נמאס לי מבעיותיו של הולה וגם מהניתוח הפסיכולוגי (הדי חובבני, יש לומר) שלו, המצוי בשפע בספר. התעייפתי קצת מהנסיונות שלו לפתור את בעיותיו על ידי עשיית ההיפך ממה שצריך. אז כמו תמיד אחרי קריאת אחת מעלילותיו אני לוקחת לי חופש והולכת להאזין ל"עוץ לי גוץ לי" שלעולם לא מאכזב...

'אדום החזה', הספר הראשון של יו נסבו (שפורסם בעברית), היה גם הראשון שקראתי. כפי שהגדיר יפה מאיר אריאל (על ספר אחר), זהו 'סיפור חזק וטוב' – ספר עמוק, אמין ומרתק, כזה שנשאבים אליו במהלך הקריאה וחושבים עליו לא מעט בין קריאה אחת לאחרת.
מאז יצאו עוד מספר ספרים בסדרה של יו נסבו פינת הארי הולה, את חלקם קראתי, אף אחד מהם לא היה טוב כמו אדום החזה, ובכל זאת מכולם נהנתי.
עד שננעץ בי סכין.
ב'סכין', הארי הולה מגיעה באחד משני פורמטים:
- הולה המחוק, כפי שכתוב בתקציר – "בתחתית של התחתית". שיכור, מנותק, מרושש, אפילו מסוכן. כזה שמגיע לשדוד הומלס כדי להשיג כמה מטבעות לשיחה מטלפון ציבורי.
- הארי הכל-יכול, החוקר הגאון שמצליח לראות מה שאף אחד לא יכול, זה שבאפלה מוחלטת מזהה יתוש במרחק 100 מטר ממנו, זה שכבר נפגש עם המוות אבל יכול לו. הסקת המסקנות הפנומנלית שלו הזכירה לי בדיחות על צ'אק נוריס ("צ'אק נוריס יודע מה הספרה האחרונה של פאי"). כך למשל (זהירות ספויילר) כשהוא תחת היפנוזה, הוא מצליח לשלוף דברים מתת-ההכרה ולשחזר את זכרונו, אבל עדיין להבין שהוא מהופנט, למנוע מעצמו מלספר למהפנט במה הוא נזכר ולבסוף לשלוף את עצמו מהמצב ההיפנוטי.
והקיצוניות בין שני המצבים שבהם נמצא הארי הולה (שלפעמים גם מתחברים, כלומר כשהוא מסטול לחלוטין הוא מצליח להסיק מסקנות מאלפות), וגם שכשהוא בשפל יש לפחות שלוש נשים שלא מפסיקות לרצות אותו בכל מאודן, מעידים על הלך הרוח שבו היה נתון נסבו כשכתב את הספר.
בקיצור, נראה שנסבו השתעמם מלכתוב ספרים טובים, מותחים ומעניינים שגם שומרים על רמת אמינות סבירה ונגרר לעודף דרמטיות, טוויסטים מטורפים (ונטולי אמינות) ולעלילה עוצרת נשימה אבל מלאה בחורים. יש לא מעט דוגמאות, בקצרה ואשתדל לא לקלקל: האופן שבו עולה הארי על אחד החשודים ברצח (רמז, היד שמחזיקה את הכוס), מה שהוא גרם לרוצח לעשות לאחר שהצליח לחשוף אותו והאופן שבו הגיע כלי הרצח לבקתה מסויימת.
וחבל, כי יש מעט מאוד סופרי מתח שמסוגלים לבנות סיפור שיהיה גם מותח, מרתק ומפתיע וגם אמין, מעורר מחשבה ועמוק. נסבו הוא אחד הבודדים מבחינתי שעמד בכך, לפחות עד לספר הזה.

ספר תשיעי של יו נסבו בעלילות השוטר הארי הולה.
הארי שגר בהונג קונג חוזר לאוסלו לחקור את מעצרו של אולג, בנה של חברתו לשעבר רקל באשמת רצח.
יו נסבו כותב בצורה יחודית ויפה. העלילה לדעתי די כבדה ומורכבת. יש ספרים יותר טובים בסידרה.