כשנופלים, חייבים לקום ולהמשיך לרוץ

דור בני, הזכיר לי שוב השבוע, את כוח הרצון שלו להתגבר על מכשולים, ולהפוך אותם כלשון הקלישאה לאתגרי חיים.

לאחר פציעתו בקסבה של שכם, לפני כעשור, ולאחר שנה של אשפוזים, דור נסע לחופי אוסטרליה להתרחק מעט ולהירגע. כשהוא ישב מול גלי הים והביט בהם, הוא קבל החלטה מכוננת, להיות רופא, כאותם רופאים שהצלו את חייו. כעת הוא מבקש לחזור ולטפל בבני אדם הנתונים במצוקה.

מסלול ארוך וקשה עבר דור בכדי להגשים את חלמו, כעת הוא ניצב לפני סיום הסטאז', עיתוי שחייב אותו לקבל החלטה לגבי מסלול התמחותו, שגרם לו התחבטויות רבות. היה לו שיבוץ לתחילת ההתמחות במחלקה יוקרתית. אך דור קבל החלטה לשנות את תחום ההתמחות לפנימית, דווקא לתחום שיותר מכל מייצג את הרפואה הציבורית, על פגמיה ועל קשייה, במקום בו הרופאים עובדים קשה ונשחקים, ולעתים הם חסרי אונים ללא יכולת לתת מענה. דווקא למקום בו קיים היעדר יוקרה ותגמול הראוי לרופאים הפנימיים, דור מבקש כמו שליח מסיונרי, להיות בן אדם ולהציל את העולם.

לצורך קבלת ההחלטה, דור התייעץ עם מספר רופאים אותם הוא מעריך, אחד מהם הוא רופא במחלקה לטיפול נמרץ שהציל את חייו. דור הוא אמר לו, בפגישתם הנרגשת, אני רופא פנימי גאה. לך עם מה שהלב אומר לך, אתה רופא פנימי בנשמתך.

לדור יש אג'נדה ברורה, הוא רוצה לראות את האדם בראיה הוליסטית, לחפש סיבות למחלות נסתרות, לעזור לבני אדם, לא רק בטכניקה, אלא במגע אנושי, באמצעות מבט עין, במלים מעודדות, או באמצעות סטטוסקופ המוצמד לגופו של החולה, כמו בטקס יישן בין רופא וחולה. דור מאמין בשילוב רפואה קלאסית ישנה, יחד עם המודרנית, הוא אפילו מצא קבוצת רופאים בפרינסטון, המאמינה בשילוב בין שתי השיטות, גישה הכרחית בעידן הרשתות והרפואה הממוחשבת. עם הגישה הזאת, דור התקבל כעת למחלקה פנימית, בה הוא יתחיל את התמחותו עוד מספר חודשים.

באותו השבוע בו דור קבל את אחת מהחלטות המשמעותיות בחייו, בעיתוי שהוא אולי לא מקרי, משכה את עיני תמונת כריכתו של ספר חדש, בו תמונת רופא בוגר, בלבוש אירופאי שחור ייצוגי, מראה מתחילת המאה הקודמת, המרכין את ראשו, בהבעת פנים המעידה על ריכוז והקשבה לסטטוסקופ, המונח על ציור לב ענק מטפורי, כריכת הספר, להיות רופא בעידן הבערות מרצון, אותו כתב בנימין מוזס, רופא פנימי, על דילמות רפואיות בעידן המודרני. בינגו אמרתי לעצמי, את הספר הזה אני רוכש לדור בני.

מוזס מדבר על הרפואה, כתחום מדעי ואנושי הנוגע בנו במקומות הכואבים ביותר ובחרדות הקיומיות שלנו כבני האדם. הוא מציג שתי גישות לרפואה, האנושית האמורה להיות מכוונת לסבל הלא ניתן למדידה. לעומתה מציב מוזס את הגישה המדעית, המבקשת הוכחות להצלחת טיפולים על בסיס מחקרים ומדידה. שני המסלולים לא בהכרח נפגשים, ובכך הם מבטאים את אחד מהקונפליקטים הגדולים ברפואה, בין מעמדו של הרופא כאדם המבין לנפש החולה, לבין גישת הרופא כמומחה, הרואה בחולה אובייקט, בו הוא מטפל באמצעות פרוצדורות ותרופות שתועלתן לא בהכרח ברורה.

מוזס מציג את הקונפליקט הזה באמצעות, התהפוכות שעברה תפיסת ההורמון הנשי האסטרוגן, בהתחלה כישועה לנשים בגיל המעבר, אחר כך הוכח מחקרית, שלתרופה גם תופעות לוואי מסוכנות. מוזס ממחיש בצורה אנושית ונוגעת את הדילמה הרפואית והאנושית, אותה מבטאת אישה אחת, שהרופא שלה אסר עליה ליטול הורמונים נשיים, מאותו רגע חרב עולמה. כמובן שלאחר שיקול מעמיק הוחלט שהאישה תקבל את התרופה, על פי העיקרון התועלות הצפויות מהתרופה לעומת הסיכונים הכרוכים בשימוש בה. המחשה נפלאה לשינויים בפרדיגמות, לדילמות הרפואיות, ואופן קבלת החלטות ברפואה המערבת גורמים מדעים עם גורמים אנושיים.

מוזס מציג מבט רחב על הרפואה, על פורצי הדרך שהתמודדו עם התנגדויות, כויליאם הארווי, מגלה מחזור הדם, שנתקל בספקנות וחוסר אמון, אך לא רק ספקנות, מונעת ידע חדש, אלה לא פעם אינטרסים כלכליים, פוליטיים, או בני האדם עצמם, המעדיפים מול הידע הרב, לגלות גישה של התעלמות, כסוג של בערות. לעומתם קיימים חולים שבאמצעות הרשתות החברתיות לכאורה יודעים הכל, עידן המציב בפני הרפואה והרופאים אתגרים משמעותיים למקומם כמתווכי ידע, וכבני אדם המקנים מגע אנושי מול ניכור רשתות חברתיות, והמדע הרואה בחולה פרט סטטיסטי.

מוזס לוקח נושא, שעל פניו נראה אקדמי, ומספר סיפור בגובה העיניים, כמו שרופא טוב מסביר דבר מסובך לחולה, בצורה חכמה, מעניינת ובו בעת מונגשת, הוא מוסיף ערכים מוספים מפיו של רופא הנחשף למושגים המתעתעים, של חיים ומוות. הוא מספר על הרופאים והמדענים כבני אדם, העומדים בחזית הסבל האנושי ומדע הרפואה. הוא מתאר כיצד מתפתחת גישה רפואית חדשה, השוברת פרדיגמה קודמת, אך גם יוצרת מבוכה ובעיות מוסריות חדשות. מה שגורם למוזס להציב שאלה גדולה, האם הרפואה מצליחה לחבר בין שתי תפיסות העולם, המדעית והאנושית?

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דור היה בנעוריו רץ. מאז עדיין אחד מערכיו: כשנופלים, חייבים לקום ולהמשיך לרוץ. דור אומנם כעת כבר לא רץ, אך הוא ממשיך להיות רץ למרחקים ארוכים ברוחו, באופן בו הוא מציב מטרות משמעותיות בחייו, ומשיג אותם בנחישות מעוררת השראה.

על הדף הפנימי בספר כתבתי:

רוץ בן, רוץ ... בדרך שהתוותה לעצמך, לעבר המטרות המשמעותיות שהצבת.

אמא ואבא