כפי שניתן לראות מהכינוי שלי, ארץ ים הוא אחד הספרים האהובים עלי עם לא האהוב ביותר.
הגאונות שלו היא בכך שהוא לוקח את הרעיונות של קרל יונג, על הצל כחלקים הלא רצויים באידיות שלנו, שאסור להדחיק אלא לקבל, ומשלבת אותן בסיפור התבגרות יפה, פשוט לכאורה, אבל עם הרבה סאבטקסט.
גד מתחיל את מסעו פזיז, יהיר ושאפתן וממהר לעזוב את ביתו כדי ללמוד קסם. אז הוא עוזב גם את מורו, אוגיון, כדי ללכת למה שבעיניו עוצמתי יותר ומוצלח יותר, אף שבליבו הוא יודע שהוא מפספס משהו בכך. שם, כל היהירות והגאווה גורמות לו לבצע מעשה פזיז ומסוכן ולזמן צל אפל שפוגע בו. במשך זמן רב הוא מתעלם ממנו, בורח ממנו ומנסה לחיות בלעדיו.
אבל לבסוף הוא נאלץ לקבל את האמת, שהצל הזה הוא בעצם חלק ממנו, ושעליו לקבל זאת.
את הקוסם מארץ ים קראתי מעל עשר פעמים, והוא כזר לי יוצר מכל ספר אחר לצאת מדיכאון ומדכדוך.
זהו ספר הפנטזיה האהוב עלי, וספר העזרה העצמית הכי טוב שאני מכיר.

הספר החוטם את הטרילוגיה הראשונה של ׳ארץ ים׳, הוא סיפור עמוק יותר מהאחרים ויש בו מסר כבד על החיים והמוות, על ענווה שבאי הידיעה, והשליטה בכוח, באיפוק. הספר הזה הוא פחות ברור מהקודמים לו, הוא סובב על בעייה עלומה שרק בסוף מתגלת בבירור, לכן קשה לאחוז את כל המטאפורות בקריאה ראשונה (אבל יש בסוף אחרית דבר מצויינת שמכפה לפחות על חלק, חלק נרחב הייתי אומר). ועם זאת עדיין הספר הראשון הוא המנצח מבין השלושה.

קראתי את התגובות כאן והן שכנעו אותי לקנות את הספר.
למזלי - קניתי רק את הספר הראשון ולא את כל הסדרה.
את הספר מסרתי חינם...
את שאר הסדרה לקחתי בזמנו מהסיפריה והבאתי צאנס לכל ספר וספר וקראתי את כולם... במחשבה שיהיה אולי משהו טוב.

אז...אני כאן כדי לשכנע אתכם ל א לקנות את הספר.

הספר נמרח, בלי הרבה עלילה, עשרות פעמים רציתי לפרוש (וזה משהו מכובד להגיד על ספר שהוא סך הכל כמה עשרות עמודים).
עלילה משעממת כל כך, חסרת ייחודיות, אין שום דבר מרגש, התמקדות בדברים משממים וחסרי עניין.
יש גם קוסם חזק שלא משתמש בקסם. כי הוא הגיע להשגה רוחנית אדירה שעדיף כמה שפחות להתערב בטבע.
תראו, ברור כשמש שהסופרת הגיעה נטו להעביר מסר שנראה לה חשוב. והיא החליטה לעשות את זה דרך ספר.
לא שינה לה איך הספר בנוי - העיקר שהמסר שלה יעבור.
ואני בעצם סבלתי ספר ספר בשביל מוסר השכל של (סלחו לי) גרוש שחוק.
ספר שלם סובלים בשביל לקבל קלישאה של "האויב של האדם הוא האדם עצמו"
ספר שלם בשביל מסקנה קטנה כזו... גם בשאר הספרים זה אותו הדבר. שעמום טוטאלי בשביל מסר קטן בסוף.
אני אשווה את הספר לחוק הקוסמים לרגע - בחוק הקוסמים היה לסופר מסר ברור שהוא רצה להעביר ואידיאלוגיה משלו.
אבל שם לסופר היה אכפת מעלילה ובנה עלילה ענקית ומעניינת ואת המסר הוא הכניס כחלק מהעלילה.

כאן פשוט יש מסר מסכן שהסופרת רצתה להעביר והיא בנתה ספר גרוע כדי לנסות להעביר את המסר בסוף.

שעמום טוטאלי. תתרחקו כמו מאש. לא מבין את האנשים שהתלהבו מהשעמום הזה.
מה מעניין בשעמום הזה ?

"פעם, בראשית העיתים, כאשר הרים סיגוי את האיים של ארץ-ים ממעמקי האוקיינוס, נשאו כל הדברים את שמם האמיתי..."

את סדרת ארץ-ים קראתי לראשונה לפני 10 חודשים, עוברת מספר לספר במהרה. את "הקברים של אַטוּאַן", הלא הוא הספר השני בסדרה והאהוב עלי ביותר, קראתי בכמה שעות לילה פלאיות, מכושפת, נלהבת ובעיקר מלאת תהיות. עכשיו קראתי שוב, ונותרתי תוהה ושואלת. על כן, אני עומדת לעשות כאן ניסיון (כושל, קרוב לודאי) ולנתח את הרעיונות של ארץ-ים המבוטאים בספר זה. שיהיה לי בהצלחה :)
*האם יהיו ספוילרים? יהיו קצת. אני לא מצליחה להימנע מלהכניס אותם. א-ב-ל לדעתי זה לא משנה ממש במקרה של הספר הזה, כי- מוזר לומר- העלילה פה היא לא ממש העניין המרכזי, אלא יותר הדמות והתהליכים שהיא עוברת. (חוץ מזה שהכריכה והתקציר מגלים חלק משמעותי מהספר, אז ממילא אין הרבה הפתעות ;)
*כשאזכיר את ספרי הסדרה, אקרא להם בקיצור:
הקוסם מארץ ים- קמ"י.
הקברים של אטואן- קש"א.
החוף הרחוק ביותר- חר"ב.
*זה הולך להיות ארוך. קבלו התנצלותי.

אז הנה הרקע, אשתדל לקצר:
ב"הקוסם מארץ ים" פגשנו את נץ, הלא הוא גֵד, הרב-מג הגדול מכולם- בתחילת דרכו, כנער מתבגר שנופל ועושה שגיאות קשות בדרך ומתוכן לומד וצומח.
ב"הקברים של אטואן" אנחנו מכירים את טֵנַר, ילדה מהקיסרות הקרגית אשר נלקחת ממשפחתה להיות הכוהנת-האחת-והיחידה המשרתת את אלה-שאין-להם-שם - כוחות האופל - בקברים של אטואן. היא אינה טנר עוד, מעתה שמה הוא אֵרְהַה - זו שאכלוּהָ. אני יודעת, הרבה מידע ומילים משונות- תכף יהיה יותר ברור, אני מקוה :)
בכל אופן- ארהה-טנר שוכחת את שמה האמיתי ואת ביתה האמיתי, וגדלה בחינוכן של שתי הכוהנות הגדולות תר וקוסיל. היא לומדת את חובותיה, את הטקסים והריקודים המקודשים ובהיותה בת 15 נכנסת לראשונה לקברים עצמם- למבוך הקברים של אטואן.
באחת הפעמים היא רואה שמשהו לא בסדר, משהו לא תקין- אור במערת הקברים. שזה, כמובן, דבר אסור מכל וכל, זה חילול הקודש. בעל האור הוא הקוסם גד, הוא ולא אחר, שבא לקברים במטרה לגנוב אוצר מסוים.
מרגע זה הכל משתנה. כל מסלול חייה של ארהה הכוהנת הגדולה הולך ומתמוסס, והיא כבר לא יודעת במי ובמה להאמין.

כמו ברוב הספרים מסוגת הפנטזיה, גם בסדרת ארץ-ים יש עולם חוקים/כללי יסוד ורעיונות שהקוראים לומדים להכיר ולהבין. אבל כאן יש עוד משהו, עוד עולם רעיוני, סמוי מן העין, שאותו כל קורא וקוראת מבינים דרך הלב. רעיונות מחשבתיים פנימיים שאורסולה לקחה מתוך הטאואיזם ומקורות חכמה נוספים (בודהיזם, הפסיכולוגיה של יונג) ורקמה אותם בפיתולים עדינים, דקים ומדויקים אל בד העלילה. אני לא מתיימרת להבין את הרעיונות האלה לעומקם, אבל בספר הם משתלבים בצורה יפהפיה ומובנת, על אף שאני לא מכירה מספיק את העקרונות המקוריים.

כבר כתבתי את זה בסקירה על קמ"י ואני אכתוב גם כאן- הספר לא שוה הרבה אם מתעלמים מהעומקים שלו, מהמשל שהוא לחיים שלנו- וההבנה הזאת רלונטית במיוחד בקש"א, שהוא פחות מסעיר, הרפתקני ומלא תהפוכות מקודמו (קמ"י) וגם מזה שאחריו (חר"ב). חלק נכבד מהספר ארהה פשוט הולכת במבוכים ובקברים, משננת פניות לימין ולשמאל, נלחמת בתחושות הפחד והאימה שהיא חשה לבדה בלב האפלה. הרי זו הממלכה שלה, היא הכוהנת-האחת-והיחידה, כך היא מזכירה לעצמה.

מאחר ויכולות הכישוף והקסם בארץ-ים מבוססות על ידיעת הדברים ושמם האמיתי, העובדה שלאלים שארהה משרתת אין שם - הלא זהו פארם וגדולתם - מעמידה בניגוד את עולמותיהם של ארהה וגד.
בנוסף, בכל פעם שהוזכרו אלה-שאין-להם-שם בשם "כוחות האופל", תחושת אי נוחות אפפה אותי וגבה מטאפורית התרוממה. ארהה משרתת את כוחות האופל? למה? (הארי פוטר וזה :)

העניין הזה לוקח אותי לכל מיני מקומות. גם בתפיסה האמונית וגם בתפיסה הפסיכולוגית.
בתור בחורה מאמינה, נראה לי שחשוב- וזה רלונטי לכל סוג של אמונה או אידיאל- לברר את הדברים, להיות מודעת אליהם, לא להשאיר אותם עמומים וחסרי שם. לא ללכת כעיוורת במבוך האמונה והחוקים. לראות שהדברים שאני שומעת ולומדת מונחים שם טוב בלב, ולדעת להטיל ספקות ולשאול שאלות. אחרת- אני משרתת שלא מבינה דבר ועושה כל מה שאומרים לה. אני לא רוצה להיות משרתת, אני רוצה להיות חופשיה בתוך הדרך שבחרתי. אמונה היא לא ביצוע משימה, אמונה היא דרך. (אוסיף על הדרך- אפשר למצוא דמיון בין תורות של רבי נחמן מברסלב לבין הרעיונות בספר. זה מרתק לראות).

מבחינה פסיכולוגית, יש כאן התיחסות ל"כוחות האופל" שבנפש- האמונות השליליות שלהן אנו משועבדים, על עצמנו ועל העולם; אלה שמרחיקות אותנו מעצמנו וגורמות לנו לחוש פחד, יאוש, שנאה. כשחשבתי על ארהה הלכודה-מרצון או לית ברירה במבוך האימה והשעבוד עלו בי מילותיו של מאיר אריאל ז"ל: "כן, היא הייתה אולי רוצה להחלץ מזה אבל היא פשוט לא יכולה... פשוט ממוכרת, לעונג המטרף של הכניעה, של ההיסחפות ושל האבדון המתוק..." (מתוך הביצוע שלו ל"שלל שרב").
אני מכירה אנשים כאלה, אולי גם אתם. גם ארהה מרגישה ככה, לפעמים גם אני- לפעמים אני כלואה בתוכי, עם המחשבות המפלצתיות, עם הרע שבתוכי, ללא אמונה שאני יכולה - או רוצה - לשנות.

גד הוא המושיע, מגלה האור. למעשה טנר וגד מצילים אחת את השני, זה, בעיני, יותר מדויק לומר.
אין ספק שיש בספר מוטיבים פמיניסטיים, והעניין אותו טרם הצלחתי להבין הוא שרק נשים משרתות בקודש. גברים- מחוץ לתחום. בשל כך ארהה-טנר כל כך מזועזעת לראות גבר, את גד הולך בקבר התחתון - המקום הקדוש ביותר! - ולא נענש בשל כך על ידי האלים.
למה הנשים הן הכוהנות? נתקלתי בעקרון דומה בספר אחר (לא אזכיר את שמו כי ספוילרים וכו'), שבו הנשים הן/היו מנהיגות השבט, והגברים רק משניים להם.
על זה אין לי תשובה. לא חסרים היום ספרי פנטזיה שכתיקון תפקידי הגברים והנשים זהים זה לזה. אבל שהנשים עליונות על הגברים- זה נדיר. וגם מענין.

את רעיון השימוש במילים ושמות אמיתיים (שהוא רעיון מרכזי מאוד בסדרה), הזכרתי בסקירה על קמ"י. אם זה מענין, מוזמנים לראות שם.

מעבר לכל זה, כמעט כל מילה ומשפט בספר הזה הן פשוט אוצר, קסם. וכל משפט של גד ראוי למיסגור ותליה (כן כן, אני מאוהבת). הכתיבה כל כך יפה והתרגום נהדר. הדפים עוברים וחולפים והנה שוב סיימתי אותו, מלאה פחד וכאב וגם שמחה ואהבה.
קש"א הוא סוג של בית בשבילי; אני לא יודעת איך להסביר, אבל כשאני סתם מרפרפת על מדף הספרים ונתקלת בו בעיני, אני מרגישה נחמה. אני מרגישה טוב.
אני אוהבת את טנר, אני קשורה אליה וכואבת את כאבה; על מה שחשבה שהיה לה, על מה שהיה לה באמת ולא ישוב.

"כדי להיוולד מחדש מוכרחים למות, טנר."
נכון.

***
את הספר קראתי פעם נוספת בשל פרויקט שאני מאוד (מאוד!) מתרגשת להתחיל בו- קריאת שלושת הספרים האחרונים בסדרת ארץ-ים שלא תורגמו לעברית מעולם: "טהאנו" (Tehanu), "הרוח האחרת" (The other wind), ו"אגדות מארץ ים" (Tales from earthsea). את טהאנו כתבה אורסולה ק. לה גווין כ18 שנים לאחר שחר"ב יצא לאור, ושני הספרים שלאחרי טהאנו הם אוספי סיפורים ואגדות מעולם ארץ-ים.
האנגלית לא פשוטה, ועבר זמן מאז שעזבתי את בית הספר והיתי צריכה להשתמש באנגלית שלי; אז אני מקוה מאוד שאעמוד בפרויקט הזה וגם אשרוד כדי לספר לכם :)
מקוה שלא שעממתי למוות, ואם שכנעתי ולו אחד לקרוא את סדרת ארץ-ים אני מאושרת.

פעם, לפני שניים שלושה חודשים, לפני שהזעם והפחד והמצוקה החלו לחלחל היטב ולחנוק אותנו, שמעתי המון אנשים (ואני בתוכם) מספרים על מה הם שמחים במציאות הקורונה. על מה הם מודים. מה הם גילו. במה הם התחזקו.
אז עכשיו קצת יותר קשה להודות. לי לפחות. והנה, עכשיו, אני מודה.
כשהכל רק התחיל, וכשנסגרו הספריות ודברו על סגר ובכלל לא ידענו לדמיין מה יהיה, המשפחה שלי ואני עטנו על אתר ספריה איזורית גולן באינטרנט והזמנו המון, המון, המון ספרים. המון. סדרנו שורה יפה על מדף בסלון והיה כיף לראות את עושר הספרים הזה ככה בבית שלי.
אחי הגדול שמע המון המלצות על הספר הזה, הוא הזמין אותו.
לי הספר הזה היה נראה מוזר. כאילו שהוא לא אמיתי. מעולם לא שמעתי עליו, ובתור קוראת מגיל קטן ספרי נוער היה לי משונה לגלות ספר שנחשב לספר נוער, פתאום.
אז קראתי אותו.
הו.
תודה, תודה אורסולה ק' לה גווין, זכרונך לברכה. השארת לנו ברכה.
בחיים לא קראתי ספר כזה. כזה- שונה, עמוק. אמיתי.
דוגמה לתודה על הקורונה ששמחתי עליה אז- הזמן הפנוי. לא לקרוא בחטף כמה עמודים כל יום (במקרה הטוב) ולנסות להזכר מחדש כל פעם על מה מדובר, מי הדמויות וכו', אלא פשוט- לקרוא. ולהכנס. אז קראתי את הספר בזמן קצר יחסית בשבילי (קוראת לאט)- יומיים, יומיים וחצי. הספר קצר יחסית, 235 עמודים בערך? וזה הקסם של סדרת ארץ ים, תכל'ס. ספרים לא ארוכים. ובכל זאת מלאים.
ממשיכה לחפש מילים למה זה. אח שלי קרא אחריי, ונסינו לפענח את ענין סגנון הכתיבה של הספר. אני אמרתי: "ישן כזה." אבל זה לא, ממש לא. זה לא ג'יין אוסטן (כבודה היקר במקומו מונח), לא צ'רלס דיקנס או ווטאבר. לא שפה מליצית, לא קלאסיקה. וכבר יש לי מילה: עתיקות. יותר מדויק מזה- בראשיתי. קדום. עולם אחר של מילים, של הגשה, וכמה שזה יפה. כמה שזה מתאים.
עלילת הספר יחסית פשוטה. אם מהות סדרת הספרים הזאת היתה העלילה שלה, ה"מה קורה בספר", אז היה נחמד. היה אחלה. יותר טוב מזה וזה, פחות מוצלח מההוא.
והעלילה באמת יפה, וגם עולם ארץ ים הוא מיוחד ויפה ומפחיד ומסעיר- וזה בעצם כבר לוקח לחלק המשלים, שהופך את הספר הזה למה שהוא:
הוא משל. לחיינו שלנו. זה לא תמיד מורגש בזמן הקריאה, אלא בדיעבד.
אקח דוגמה מהספר בשביל להסביר: בארץ ים יש לכל חפץ, חיה, או אדם, לכל דבר- שם אמיתי. לאבן יש שם אמיתי. לארנב ולבז. ולאדם. למשל, שמו של גיבור הספר הוא גד, אבל כינוי היומיום שלו הוא נץ. מעטים יודעים את שמו האמיתי. כי בעולם ארץ ים המלא קסם, הידיעה של מישהו אחר את שמך האמיתי מקנה לו יכולת לשלוט בך, לפגוע בך. לכן רק אנשים שאסמוך עליהם ידעו את שמי האמיתי. מזכיר לי- בהקשר לעולמנו- סודות. אפלים, קשים או סתם פרטיים. שנספר רק למי שנסמוך עליו ולא לאיזה ארחי פרחי שאולי ישתמש בזה נגדנו. עזבו יפגע בנו. יחשוב עלינו דברים רעים, אולי יחסו אלינו ישתנה. ההקבלה הזו יחסית שטוחה, אבל זו האסוציאציה שלי ואני מתחברת אליה.
עוד משהו חכם וגם כזה פשוט, כזה נכון והגיוני, הוא הקטע של הגיבור. הדמות. גיבור הספר הראשון שמלוה גם את הספרים בהמשך הסדרה- נץ, או גד (ששש!:)) הוא לא גיבור במונח המקובל של ספרות וסרטים- בהתחלה הוא די טיפש, אחר כך יהיר (ועדיין טיפש), אחר כך מופנם, ועוד. גם בשאר הספרים- הגיבור לא מתחנף אלי, לקוראת, לפעמים גם עושה דברים שגורמים לי לצרוח עליו בלב. לפעמים הוא נכשל. ולמרות זה, ואולי בגלל זה, קשה לא לאהוב את הדמויות. הדמויות פה לא "גיבורות". הן "מתבגרות". וגם "מתגברות". וככה זה בחיים.
את הספר השני (הקברים של אטואן) כבר בלעתי בנחישות תוך כמה שעות, וההתפעמות והפליאה עלו ועלו. אתמול סימתי את השלישי. וואו. מה זה.
אורסולה ק' לה גווין מביאה לנוער את תורת הטאו, ועזבו אם הספר מעניין או לא, גם אם הוא לא היה מעניין- המאמץ שלה לעשות את זה חשוב. הספר הזה הוא מתנה כי הוא כלי לחיים. ואם נהיה מודעים לאור ולחושך שבנו, המאבק בחיים לא יהיה כפול, הוא יהיה משוחרר. כי באמת, כמה אנחנו מתמודדים ביום יום שלנו עם הכאב? הפחד? נראה לי שיחידי סגולה מצליחים באמת. מה שזה לא יהיה, שבא מהחלק השני שלנו. השיר הקצר שמלוה את סדרת ארץ ים אומר הכל:
"רק בדממה- המילה
רק בחשכה- האור
רק במיתה- החיים
כחץ מבהיק עף הנץ
בשמים הריקים"
לא בא לי לכתוב עוד מילה אחרי המילים האלה (של אורסולה עצמה, אני מניחה). אבל אומר תודה- כןכן, לקורונה- שבתקופה שהיא כאן קראתי כמות ספרים המשתווה לכמה שנים בחיי. וספרים טובים. איזה כיף! ועל הספר הזה, הסדרה הזאת. שכבר כתבתי עליה מספיק לעכשיו, ועדיין, יש עוד כל כך הרבה מה לומר.
בהקשר עניני יותר: גם אני הרגשתי שהספר הזה לא ממש לילדים או נוער, בכובד הראש וברצינות שלו וגם באלימות שיש בו (לא הרבה אבל יש. לא ספר שהיתי מקריאה לפני השינה). מצד שני- מה עדיף? לקרוא דברים מחרידים ואלימים בלי הרבה ערך מוסף/שיש ערך מוסף אך לא עוזר לנו להתמודד בחיים? לא רוצה להכליל, אבל יש לא מעט ספרים היום, פופולארים מאוד, שיש בהם אלימות ומיניות אלימה שיכולים להתיר צלקות בנפש הקורא. אז אולי לא ספר לילדים, אבל לדעתי נוער, מגיל 12 או 13 לגמרי יכול להתמודד עם זה- ואם הנער/ה שיקראו את זה גם יהיו פתוחים תודעתית- בכלל מתנה:)

הספר יפיפה, אהבתי מאוד את איך שהסופרת ביטאה את הקסם ונתנה לכל השמות בספר משמעות כל כך גדולה.
אני חושבת שהספר בא לומר לנו שיש הרבה מאוד רוע בעולם ושאם נרצה להתמודד אתו מבחוץ נצטרך קודם להתמודד אתי מבפנים.
מאוד ממליצה.

קראתי את ספריה של לה גווין 'המנושל' (שהוא לדעתי, אחד הספרים הטובים והחשובים שקראתי בכלל...) ו'מעבר לעלטה'. לאחר מותה קראתי גם כמה סיפורים קצרים שלה. ו- 'The Wizard of Earthsea' התגלגל לידי דווקא בשפה האנגלית שאני לא מורגל לקרוא בה בלשון המעטה... אבל העזתי לנסות ומצאתי עצמי קורא בספר, שאולי משום שהוא ספר ילדים, השפה שלו זורמת מאוד ונתנה לי חוויה חיובית של ספר שני שאי פעם קראתי בשפה האנגלית...

מה שכן, בהתחלה הרגשתי מעט מוזר, בפער שבין ספריה הקודמים שקראתי של לה גווין, לספר הזה, שהרגיש לי כמו ספר פנטזיה 'סתם'. ככל שהתקדמתי בספר הבנתי שטעיתי בענק, ושהוא הכי רחוק שאפשר מ'סתם' ספר פנטזיה. לא אתן ספויילרים, אבל הספר מתכתב מאוד עם הגות פילוסופית-פסיכולוגית על מבנה נפש האדם, בייחוד עם כתביו ורעיונותיו של קרל גוסטב יונג - רעיונותיו בדבר ה'ארכיטיפים' במבנה האישיות, ובייחוד תפקידו של צד הצל.

מומלץ בחום, ואני מתגלגל לי אל ספר ההמשך בסדרה - הקברים של אטואן... אחלו לי בהצלחה.

כתבן כאן כל כך הרבה שאנסה להוסיף משהו מעצמי
הספר זכור לי כילד,נער,בוגר והיום
גד הוא דמות מיטית של האנטי גיבור, מסעו מתחיל בהצלה של כפרו בעזרת מספר מילות כישוף שלמד מחכמת הכפר. הוא קורא לערפל לכסות את כפרו ואביו שמעולם לא היה מרוצה מבנו מבין בפעם הראשונה את כוחו של ילדו הסורר. גד משתמש בכוחו יתר על המידה ונופל לקומה ממנה אינו מתעורר. אך סיפורו, סיפור בנער שהציל את כפרו מפני הפראים שמגיעם בחטף רוצחים,אונסים וחוטפיש את נערות הכפר הקרבן שלהם מגיע עד לאוזניו של מכשף גדול המגיע ומעיר את הנער. בעוזבו הוא לוקח את גד עימו, גד כאנטי גיבור הוא מוכשר להחריד אך גם אינו ממשומע, ונוטה לראות בכוחו ככלי ביידיו. מורו מנסה להכניסו לתלם ללא הצלחה ולבסוף לאחר שגד קורא למוות עצמו וכמעט נהרג הוא שולחו לבית הספר המעשיר נערים ובעלי יכולת להיות למכשפים ההופכים למכשפי כפרם או משכירים את עצמם לעשרים . גד בשל נטיתו ובשל אופחו כאנטי גיבור עושה שוב את האסור אך הפעם הוא מביא את הצל ואין מישהו היכול לנתקו ולנצילו שוב ממעשיו. כאן למעשה מתרחש המהפך בסטואצינ קורעת לב הקורא אורסולה מנווטת את דרכו של גד לחיפוש אחר כפרה, בדרך הוא מחל להשתמש בכישרונו סוף כל סוף בזהירות ללא הגאווה שליוותה אותו והוא משתמש כד לעשות טוב בתחילה להציל את אימת האנשים עליהם קיבל תפקיד להגן. ולאחר מכן בעזרת חבר להציל את עצמו מהאימה שרדפה אותו. גד הוא דמות מעוררת השראה ומלמדת על חטא הגאווה שהרגה את מורו ומנהלו של בית הספר לכישוף, הוא מצליח להסיר מעט מרגש האשמה. ובכך בוותרו על גאוותו להציל את עצמו ואת חברו הנאמן.
ספר זה הינו הראשון בטירולוגיה מסחררת על גד, ויתרה, על הסוגיות האתיות של כוח גדול בצירוף למוסר לקוי. בהמשך הטרולוגיה לוקחת אותנו הכותבת הכל כך מוכשרת למסע חייו של גד בהצילו את העולם מרוע גדול תוך כדי הצלת נשמת נערה אולי כמטפורה למורו הראשון שהציל אותו.
טירלוגיה זו מונחת כשני עשורים על המדף בספרייתי ומדי פעם אני חוזר אליה ללילה לבן מלא קסם והנאה. ממליץ לכל אחד האוהד סיפורי פנטזיה לקרוא כי בשונה מספרי הפנטזיה או רובם של ספרי הפנטזיה הנכתבים היום הוא עוסק לא בגבורה או בסיטואציות שחור לבן (ראה הארי פוטר) אלא באמת בסוגיות מעוררות מחשבה יחד עם הנאה צרופה ובעיני אלו ספרי הפנטזיה הטובים מכל. אני בהחלט שם אותו ביחד עם שני המשכיו במקום גבוה בספרים שהשפיעו עלי ונתיבו מעט את דרכי כנער בעל דמיון עשיר.
חובה

אהבתי, אם כי העלילה לא מתפתחת בקצב אחיד וזה מפריע מאוד.