בסיומו של יום מייגע ובו היו לי הרבה זומים ושיחות טלפון מהעבודה העיקרית שלי, ופה ושם צבעתי מחזיקי מפתחות בשחור כדי שיהיה לי שי להביא לתלמידים של כיתה ג' מהעבודה השנייה שלי כי מחר המפגש האחרון של שנת הלימודים, ואחר כך חיפשתי חזונות בית ספריים עבור סטודנטים לחינוך שזה העבודה השלישית שלי, וגם דחיתי פגישה מיום רביעי ליום חמישי בהקשר לעבודה הרביעית שלי... ואז נכנסתי לסקר הביטוח הלאומי וגיליתי שעם כ---ל הארבע עבודות יחד, אני עדיין באיזה עשירון בינוני מדי של ההכנסות לישראל, וסגרתי מיד את האתר כי היה מדכא מדי. בסוף יום כזה מה יותר מרענן מלהיכנס ולכתוב סקירה באתר החביב שלנו? את זה לפחות אני עושה בהתנדבות רשמית בניגוד לשאר העבודות שהן התנדבות דה-פקטו.

ובכן, מה קורה פה?

ארנסט קנינגהם, סופר אוסטרלי שכתב כמה מדריכים לכתיבת מותחנים ואז מותחן אמיתי בעקבות מפגש משפחתי שהתברר כאירוע עקוב מדם, וזיכה אותו בתואר כותב מותחנים, מגיע לרכבת. זו לא סתם רכבת, אלא אחת כזאת מיוחדת ויקרה שחוצה את המדבר באוסטרליה. והוא לא נמצא שם סתם אלא מסיבה, בתוקף תפקידו ככותב מותחנים. כלומר גם הרכבת היא לא סתם רכבת אלא מארחת כנס של סופרים וארני יקירנו נמצא שם בתור חלק מהעבודה. יחד עם כותבי מותחנים נוספים כמובן, שרובם אוסטרלים אבל אחד, דווקא המפורסם שבהם, הוא סקוטי. ככה זה, כל אחד והעבודה שלו. העבודה שלי מזמינה אותי מקסימות ליומיים בית מלון בחיפה, העבודה של ארני כוללת כנס חוצה-אוסטרליה. כיף לו. ושמא לא כל כך, כי הוא כבר התחייב לכתוב ספר נוסף עוד מותחן. ויש לו בעיה, לארן, כי מתברר שהדימיון שלו די דומה לשלי, כלומר חלש ביותר. שנינו, הוא ואני, יודעים לכתוב רק דברים שקרו לנו באמת ולא עלילות מדומיינות. מה שמוזר משום שארנסט עצמו הוא מדומיין. אז אדם מדומיין שאין לו דימיון זה מוזר, אבל זו המציאות.

והנה, כל הכוכבים מסתדרים במסילותיהם, ומתרחש פשע ברכבת. כלומר ממש ממש רצח, ואפילו עוד אחד, וזה מה שהציל את קריירת הכתיבה של קאנינגהם, אפילו שהוא כותב על זה בדיעבד ולא בזמן ההתרחשות. כמו בפר הראשון, הגיבור שהוא גם הבלש הראשי המדווח בגוף ראשון הוא ממש מעצבן. מפטפט נורא, לא אמין, מעמיס את הספר בהמון רפרנסים והתחכמויות מטא והתייחסויות לאגתה כריסטי וספירת מילים ושבירת קיר רביעי תוך שהוא משקר במצח נחושה לקורא. אם בפעם הראשונה זה היה מצחיק (לא ממש, אבל אני יכולה להבין את מי שזה הצחיק אותו) בפעם השניה זה כבר מעיק. ואני מזכירה שאת הספר הזה, השני, קראתי דווקא קודם, לפני הראשון. אבל הוא כל כך רוכב על גל ההצלחה של הספר הקודם שזה לא ממש משנה הסדר שבו קראתי. בקיצור על הספר הזה אפשר לוותר ממש בקלות.

ראיתי פעם סרט די מופרך ששמו היה משהו כמו איחוד משפחתי. בעלילה שם היתה משפחה משוגעת למדי, וגיבור שהיה אמור לבוא עם ארוסתו, רב איתה יום לפני הנסיעה ולכן היא לא באה, במטוס הוא התיידד בשיחה טיפשית עם מישהי וכשהם ירדו מהטיסה המשפחה שלו הבינה בטעות שהיא הארוסה שהם מעולם לא פגשו. מכאן זה התדרדר לקומדיה של טעויות, בחסות הטעות הבסיסית אבל בתגבור המשפחתיות הרבה. כי משפחה זה סרט, תמיד. קבוצת אנשים בגילים שונים עם היסטוריה משותפת וארוכת טווח, עם גילים שונים, רצונות שונים, אינטרסים סותרים לעיתים, עם שפה משותפת ובדיחות פנימיות ועם המון ידע זה על זה. זה יכול לעבוד נפלא, ובמקרים מסויימים זה אכן נפלא, אבל רוב האנשים צורכים את המשפחתיות שלהם במינונים מדודים ומסיבה טובה.

משפחת קאנינגהאם היא משפחה יותר מוטרפת ממשפחה סטנדרטית. יש להם יותר היסטוריה, יותר סודות, יותר דברים להסתיר ויותר צלקות כואבות משאר המשפחות. אף על פי כן ולמרות הכל הם בוחרים לקיים חופשה משפחתית משותפת, ועוד באתר סקי. כאן המקום להזכיר שמדובר במשפח אוסטרלית, ואתר הסקי נמצא באוסטרליה. הם מגיעים בזמן של סופה משמעותית שלא מאפשרת שום פעילות כמעט, ואף על פי כן מוצאים את עצמם במרכז של תעלומת רציחות אימתנית, שהכותרת של הספר מתארת היטב, כלומר כולם בסופו של דבר הרגו מישהו או לפחות ניסו להרוג ולמיטב ידיעתם הצליחו.

הבלש בעלילה וגם המספר הוא ארנסט, או ארן, או ארני. זה ספר הבלשים הראשון שהוא כותב, אבל לא הספר הראשון שלו, משום שעוד לפני שהוא כתב ספר בלשים אחד הוא כבר כתב כמה ספרי עזרה לכותבי בלשים שיצאו בהוצאה עצמית וניתנים לרכישה דיגיטלית באמזון. הוא מכתיר את עצמו לבלש בעלילה הזאת משום שהבלש מטעם המשטרה מתגלה כשלומיאל שלא עושה כלום, וכי לו יש ניסיון, או סוג של.

כותב ספר בגוף ראשון אמור להיות חבר שלכם הקוראים, בעיקר אם הוא נוקט בטכניקה הנקראת בתיאטרון שבירת הקיר הרביעי כלומר לדבר אל הקהל, וארנסט עושה את זה המון. אתם הולכים לשנוא את ארנסט כי הוא איש לא נעים. הוא מתיימר להיות כן, ככה אפילו קוראים לו. אבל זה בדיוק מה שכותב נוכל היה אומר על עצמו. הוא גם מונה את עקרונות כתיבת הסיפור הבלשי לדורותיו שמשמעותם פחות או יותר "משחק הוגן", כלומר גם הקורא אמור להצליח לפתור. הוא מוסיף רפרנסים ספרותיים על ימין ועל שמאל, ומיידע מראש מה הולך לקרות. כמו כן הוא משקר לכם בלי הפסקה, מה שגורם לכך שכשהפתרון מתגלה זה אפילו לא מצליח להפתיע כי טוב,זו עוד רמאות של הכותב.

גם אני עושה כאן משהו קצת טריקי ומתארת את הדברים שלא כהוויתם, שכן את הספרים של הכותב הזה לא קראתי לפי הסדר. התחלתי עם הספר השני שבן הזוג הביא מהספרייה העירונית. ואז נקלעתי לספריית רחוב שונה מזו הרגילה שלי וראיתי שם את הספר הזה שהוא הראשון בסדרה, ולקחתי אותו למרות מצבו העצוב שכולל דפים שנרטבו והתייבשו מחדש בצורה קצת נוקשה ומעגלית שעושה את הקריאה פחות מהנה. אז אני אספיילר שאם חשבתי שהסםר השני לא משהו כי זה ספר שני ובטח הראשון הרבה יותר טוב, גיליתי שלא ממש. יש כאן מפגש של גימיקים שיוצא משליטה, ממש כמו המפגש המשפחתי של משפחת קאנינגהם.

ספר המשך לכולם במשפחה שלי הרגו מישהו? יופי!
מיהרתי אל הספריה לשאול אותו ברגע שהופיע באתר האינטרנט של הספריה שלנו, שאני העוקבת המסורה ביותר שלו.
מי שכבר קרא את הספר הראשון, כולם במשפחה שלי הרגו מישהו, יודע בדיוק למה לצפות מהספר הזה: תעלומת רצח, הרבה מטא: עיסוק בספרי בלש באופן כללי, הומור והתחכמויות לרוב. אם בספר בלש רגיל פזורים רמזים שונים לאורך הדרך, סטיבנסון אוהב להכריז בקול ומראש על הרמזים שלו, כמו למשל הפניית תשומת לב לצעיף מסויים והודעה מראש שהוא יופיע בזירת הרצח, או עדכון מראש כמה פעמים לאורך הספר יופיע שמו של הרוצח וספירת שמות מדי פעם לאורך הספר. כמובן שהרמזים האלה לא יעזרו לכם יותר מדי…
ומי שטרם קרא את הספר הקודם? טוב, הוא יכול להתחיל דווקא מזה, אבל למה בעצם לא להתחיל מההתחלה.

הרצח בספר הקודם התרחש בזירה מבודדת בזמן סופת שלג, מה שהזכיר לי ספר מסויים של אגתה כריסטי, ופתרון התעלומה אישר לי שככל הנראה גם סטיבנסון חשב עליו כשכתב.
זירת הרצח של הספר הנוכחי היא רכבת, מה ששוב מזכיר ספר מפורסם של אגתה כריסטי, רק שהפעם יש לכך התייחסות מפורשת, ובניגוד לספר הקודם - פתרון התעלומה לא לקוח מאותו ספר. בכל זאת, לחזור על הטריק של רצח באוריינט אקספרס יהיה הרבה יותר מדי מביך.

בסך הכל נהנתי מהספר. נכון, אין פה את החידוש של הספר הראשון, זה עוד מאותו דבר. אבל הדבר היה מוצלח בעיני, אז למה לא. סטיבנסון זרק פנימה דמויות ואירועים מהעבר ומההווה, ערבב היטב ובסוף חיבר את כל הקצוות כמו שצריך והצליח להפתיע אותי עם דמות הרוצח ולהצחיק אותי שוב ושוב לאורך הדרך.
הספר הזה קצר יותר מהקודם ולתחושתי זה לטובה: קצת פחות התחכמויות וקצת פחות שמות ואירועים שנזרקים לאוויר כדי לבלבל את הקורא, פחות שיטות רצח מתוחכמות להחריד שלמי בכלל יש סבלנות להתעמק ולהבין.
עדיין, שיהיה ברור, מדובר כאמור על עוד מאותו הדבר כך שמי שלא נהנה מהספר הראשון, כנראה לא יהנה במיוחד גם מהנוכחי.

כראוי לתקופה, סטיבנסון עוסק גם ב-MeToo, בקשיים של סופרות, של נשים, בעולם גברי. קשה שלא להרגיש שהמסר קצת מודבק כאן, בכל זאת אם מדברים על תחום של כתיבת ספרי בלש - זה תחום שבו נשים שברו את תקרת הזכוכית מזמן, אגתה כריסטי, דורותי סיירס, רות רנדל, פי די ג'יימס.

ברגע הראשון, מיד אחרי שסיימתי, חשבתי לעצמי שנחמד לראות שסטיבנסון יודע להפתיע גם בלי להתבסס על טריק של אגתה כריסטי. כמה רגעים מאוחר יותר קלטתי פתאום שבעצם… היה חסר לי כאן החלק שאגתה כריסטי כל כך מתמחה בו: האליבי של הרוצח. נכון שלא חשדתי ברוצח, אבל לא בגלל שהסופר הצליח להסיר מעליו כל חשד בעזרת אליבי מתוחכם או מראית עין של מישהו שיש לו מה להפסיד מהרצח, באופן כללי היה מעט מאוד עיסוק באליבי של החשודים, כמעט הכל סבב סביב המניעים. נו, אולי לסטיבנסון יש עוד מה ללמוד מאגתה כריסטי.

ולא, לא מדובר במשפחת מאפיונרים עם קוד של כבוד משפחתי, ותינוקות שבמובייל שלהם מסתובבים סמית אנד ווסון וברטה, מדובר במשפחה די רגילה שאיתרע מזלם וכל אחד הרג מישהו, בשוגג, במזיד או סתם באקראי.

הסופר, יש לציין, הוא סופר אוסטרלי, סופר של ספר מתח בלש? חיבור שאינו מוכר לי. יש סופרי מתח בריטיים - משובחים, יש סופרי מתח אמריקאיים - יעילים, יש סופרי מתח צרפתים - משובחים או משעממים, אבל אוסטרלים? נשמע מוזר ממש כמו סופת השלג שפוקדת את אתר הסקי האוסטרלי. (בסוף הספר, סטיבנסון ממליץ על סופרי המתח האוסטרליים, אולי אחרי התרגום, אני אמליץ גם).

מה יש בסלט הזה? משפחת קנינגהם, משפחתו של המספר ארנסט, שהוא כותב של ספרי הדרכה לסופרי מתח, ואת מסקנותיו הוא לוקח מסופרי המתח של תור הזהב כמו אגתה כריסטי (וגם חלק ממבנה הספר, אבל לזה נגיע אחר כך). אחיו מייקל, שמשתחרר מהכלא אחרי שלוש שנים שריצה בגלל רצח. (שלוש שנים על רצח? במקרה זה, כן). אודרי, אמם של השניים, שהיא גם אמו של ג'רמי האח המת, שרוחו שורה על הסיפור, בעלה השני, מרסלו גרסיה, עורך דין, בתו סופיה, רופאה כירורגית בצרות, רוברט, האבא שנהרג שלושים וחמש שנה קודם לכן, וסיפורו של המת נמצא בבסיס סיפורנו הנוכחי, לוסי, אשתו לשעבר של מייקל המשתחרר מהכלא, ארין, אשתו הכמעט לשעבר של ארנסט המספר, קתרין, דודתו של ארנסט ובעלה אנדי. כל אלה הם בני המשפחה המוזמנים לאיחוד משפחתי באתר סקי, כדי לקבל את פניו של מייקל היוצא לחופשי. התבלבלתם? גם אני, קראתי פעמיים את עשרות העמודים הראשונים כדי לזכור מי הוא מי.

ארנסט, המספר שלנו, שיש לו חוש הומור לא מבוטל, הוא לא חביב המשפחה, בעיקר מפני שלפני 3 שנים הלשין על מייקל אחיו וגרם לו לשבת שלוש שנים בכלא.

מילא, אתר סקי ומשפחה שמפנה לו כתף קרה, אבל יש גם סופת שלג אימתנית (בזמן האחרון יוצא לי לקרוא די הרבה על סופות שלג אימתניות) ובסופה הזו מתגלה גופה קפואה שנרצחה במיתה משונה ביותר.

הסיפור מסופר בצורה קוהרנטית, אבל במקרים רבים ארנסט המספר חוזר אחורה למקרה שקרה לפני שלושים וחמש שנה, והוא המניע את כל העלילה. הסיפור גם קופץ קדימה באינספור רמזים, כולל מספרי העמודים בהם יסופר על מקרה מוות, כי ארנסט הרי יודע מה יקרה בהמשך. וכשהרמז המוכמן מגיע זמנו להיות מתואר, ארנסט מזכיר לנו איך הרמז קשור לעניין, ואיך אנו הבורים החמצנו אותו. השיטה הזו בהחלט מרתקת ומבטיחה כל הזמן גילויים חדשים.

אני, שאמונה על קריאת ספרי מתח, מצאתי את עצמי לכודה בסיפור שאינו מתנהג כמו זוג אזיקים, אלא כמו רשת של חבלים. נרצחים, ונרצחים לשעבר, חטיפה, סכום כסף גדול, שקשה לדעת אם שולם או ניתן או נסחט, סיפור העבר, שמסובך יותר מסיפור ההווה, טוויסטים שמתקיימים ומופרכים לסירוגין ומפריכים את ההפרכות, בקיצור, לטעמי, תבשיל שיצקו בו יותר מדי תבלינים, ובסוף הוא קר לבן וקפוא, או לחלופין חם כאש.

מה הפריע לי בספר, מה גרם לי שלא לתת לו חמישה כוכבים, לפחות בגלל היותו ספר מתח מקורי שכתוב היטב, ממש היטב?

ובכן, הספר מתיימר להיות בסגנון אגתה כריסטי מודרני. חבורת אנשים מצומצמת, שכל אחד מהם חשוד ברצח, והפתרון מוסבר על ידי ארנסט בספריה ליד האח המבוערת, כמובן. אבל אצל כריסטי המוות נקי (עד כמה שרצח יכול להיות נקי) ודאי שלא חוזר אחורה בזמן עם תעלומה מסובכת ומסובבת ומוכחת ומופרכת שוב ושוב. כאן הרצח לא נקי כלל וכלל וגם מוזר וייחודי רק כדי להפוך את הסיפור למוזר ומופרך יותר מכפי שהוא. וההיסטוריה הכבדה של מעשי הרצח וההרג, לא אופיינית לכריסטי כלל וכלל.

ישנה עוד בעיה. זהותו של הרוצח אמנם מפתיעה מאוד, מפתיעה פי שניים (אין ספוילר, אני לא מתכוונת לפרט) אבל במהלך קריאת הספר אנחנו לא באמת חושדים במישהו מהדמויות שביצע את הרצח. הסופר אינו זורק חשדות ממשיים כלפי אף אחת מהדמויות. המתח נובע מהסיפור שמכחיש עצמו שוב ושוב, ולא מהדמויות, שכולן חשודות באיזו התנהגות מוזרה, אבל בהחלט לא בביצוע הרצח.

כפי שכתבה רויטל, אנתוני הורוביץ, המעולה, (לא להתבלבל עם גרג הורוביץ הנפוח) גם הוא כותב במחווה לכריסטי, אבל לטעמי, עושה את זה פי מאה יותר טוב.

באופן כללי, כל סקירה מעניינת פי כמה וכמה למי שקרא את הספר הנדון, במיוחד בספרי מתח, שבהם לא ניתן לחשוף יותר מדי.

עכשיו אני מתחרטת ורוצה להוריד את הדירוג לשלושה כוכבים. שמע, סטיבנסון, ראה הוזהרת, בפעם הבאה שתכתוב תעלומה כל כך מסובכת ומשונה, תקבל ממני שני כוכבים, על חשבון הכוכב המיותר שקיבלת עכשיו ואתה חייב להחזיר לי.

ואם בחובות עבר עסקינן כמו בספר, אז נכון שכוכב אחד לא שווה 267,000 דולרים שמככבים בספר (לא מדובר בכוכב של מישלן, רק בכוכב של סימניה) אבל הייתי רוצה לחשוב שלכוכב שלי יש משמעות כלשהי.

טוב אז סיימתי את הספר לפני בערך חודש, וקראתי עוד כמה וכמה ספרים מאז, ובכל זאת הספר הזה לא ממש יוצא לי מהראש.
אין לי ביקורת מאוד שנונה הפעם, אז אני פשוט אגיד שמבחינתי הספר ממש מומלץ.
הספר משלב מתח, דרמה ורגעים די קריפיים, עם מלא הומור ושנינויות, וזה שילוב ממש מוזר שגם עובד איכשהו. אני קוראת הרבה ספרי תעלומות רצח, אבל זה בהחלט מהמעניינים שקראתי (יחד עם "ארון סגור" של סופי האנה, ועוד כמה)
כן קצת קשה לעקוב אחרי כל הדמויות, אז מומלץ לנסות להתרכז בהתחלה כדי להבין מי זה מי (כי יש כמה שמות די דומים...)
בקיצור, חוץ מהעובדה שיסתכלו עליכם מאוד מוזר כשתסתובבו עם ספר שזה השם שלו, אני בהחלט מאוד ממליצה.
תהנו:)

לספר הקודם שאותו סקרתי קראו "רשימות על הוצאה להורג". לספר הנוכחי שאותו אני סוקר כעת, קוראים "כולם במשפחה שלי הרגו מישהו".
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה השלב הבא? איך יקראו לספר הבא שאותו הוא יסקור? "המדריך להורג המתחיל - איך לעשות זאת מבלי להיתפס"?
אז הרשו לי להרגיע אתכם - אין לי כל כוונות נסתרות מאחורי קריאת הספרים הללו. זה רק צירוף מקרים מקרי ביותר ותמים לחלוטין. אני נשבע, בחיי.

ועכשיו, אחרי שכולכם נשמתם לרווחה, והתקשרתם בחזרה למשטרה על מנת להודיע להם לבצע פניית פרסה עם הניידת כי מדובר באזעקת שווא, אני יכול סוף כל סוף להתחיל בסקירה.

***

אם אתם ומשפחתכם המורחבת הייתם נופשים יחד באתר סקי, נופש שאמור להיות רגוע ופסטורלי, והייתה מתגלה שם גופה של אדם על השלג, אדם שעל פי הסימנים שעל גופתו, נראה שנרצח באכזריות ובעינויים על ידי כניסה של אפר לגוף שלו, מה הייתם עושים?

א. עוזבים מהר את אתר הסקי
ב. עוזבים את אתר הסקי, אבל לא מהר כי קודם כל דורשים החזר כספי
ג. לא רק שדורשים החזר כספי, אלא מבקשים פיצויים על עוגמת הנפש ועל עצם בחירתנו האמיצה והלא מובנת מאליה להישאר בכל זאת במקום (אז מה שזה אתר סקי באוסטרליה הרחוקה, ישראלים זה ישראלים!)
ד. ממשיכים בקריאה של הספר, כדי לגלות מה יקרה אחר כך

אם בחרתם את תשובות א', ב' ו-ג' הספר הזה כנראה לא בשבילכם.
אם בחרתם את תשובה ד', המתחכמת ובעלת הטוויסט, הספר הזה הוא בשבילכם.

וכזה הוא הספר: חושב מחוץ לקופסא הספרותית, גימיקי אפשר לומר.
זה ספר בתוך ספר, דמות המספר הוא גם אחת הדמויות בספר, הוא מתפרנס מכתיבת ספרים שמציגים דרכים וכללים לכתיבת ספרי מתח, והוא חוקר בספר תעלומת רצח בעזרת הכללים שהוא מביא מהבית. לדוגמא, הוא לפעמים מספר לנו שבעמוד מסוים מישהו ימות, ובכללי מדגיש כל הזמן שמה שאנחנו קוראים זה ספר. חיבבתי את זה, ויש לו הומור חביב ונעים. יש לו קטע.
התעלומה עצמה גם חביבה בסך הכל, קראתי ספר מתח פחות טובים מזה וגם טובים יותר מזה. היה מעניין אותי מי רצח את הדמות הזו באתר הסקי, ועוד מספר דמויות בהמשך הספר, אבל התקשיתי לעקוב אחר המספר הרב של כל הדמויות בספר, לא רק אחרי בני משפחת קנינגהאם (שכל אחד מהם, בדרך כזו או אחרת, הרג מישהו, ולכן גם אותם לא ניתן להסיר מרשימת החשודים) אלא גם אחרי הדמויות מהעבר, עם כל ענייני הכספים והתככים, רציחות העבר וההיסטוריה המשפחתית, וההוא עשה להוא ככה וההוא עשה לאחר ככה, וכל מני נקמות ועניינים ומתחים ובלאגנים. גם ככה החיים שלנו היום, עם כל מה שקורה לגבי המלחמה, הם מסובכים ולא פשוטים, אז ספר שמסבך זה לא הדבר האידיאלי. מה גם שהרצח המזוויע, כבר מרגיש פחות מזוויע אחרי מה שקרה ב-7 לאוקטובר (הרבה אומרים ככה על קריאת ספרי מתח בתקופה הזו).
הסוף קצת מפתיע ומוזר ולא הכי צפוי, אך בגלל שפתרון התעלומה הגיע אחרי הרבה הסברים סבוכים ומפותלים שעשו לי כאב ראש, קיבלתי את הסוף בהנהון קל בנימה של "טוב, שיהיה" במקום בהפתעה כמו שהיה אמור להיות.

בסך הכל חווית הקריאה הייתה לא רעה, משעשעת ומותחת לפרקים. אבל לא רעה זה גם לא מעולה לגמרי, ולפרקים זה לא לכל הספר.
במילים אחרות, אם נשתמש בשורש ה.ר.ג, אז - הספר הזה לא הרג אותי. לא מצחוק ולא ממתח. אולי רק פצע אותי פציעה קלה ולא מזיקה.
התלבטתי בין 3 ל-4 כוכבים. היות ואינני אחד מבני משפחת קנינגהאם, ובחיים שלי לא הרגתי מישהו, בסופו של דבר החלטתי שלא להרוג את הכוכב הרביעי ולהשאיר אותו חי ושלם...

#
קחו המון פרטים של דברים שקרו לפני, בזמן ואפילו אחרי הסיפור שאתם רוצים לספר. ערבבו היטב. שילפו באופן מקרי פרט וצרפו אותו לסיפור שברצונכם לספר. יקרו שני דברים: האחד תזכו בעניין של השומע, שיתאמץ לחבר את הפרט החדש לפרטים שכבר קיבל. השני השומע יקבל סחרחורת וכאב ראש ויתקשה לחבר את הפרטים לכלל סיפור קוהרנטי. לא בהכרח בסדר הזה. זה מה שקרה לקורא(ת) הספר, במיוחד בחלקיו הראשונים של הסיפור, אך לא רק בהם, כי סיגנונו של סטיבנסון החביב נוטה לבלגן.

האיזור שנבחר כדי לספר את הסיפור הוא בית הארחה מבודד ומרוחק מהעולם. מזג האוויר – קר-קפוא כולל סופת שלג, לא מתאים גם לסקי. הנוף יפה, יער ואגם קפוא. מזג האוויר זוועתי. ואני שואלת – מי האידיוט שיוצא לחופשה באיזור כזה??? ולמה??? מסתבר שיש משפחה שהחליטה "לבלות" באותו מקום ואפילו שילמה על זה כסף.

המספר עוסק בכתיבת ספרי-הדרכה לכותבי מותחנים. אני מטילה ספק רב ביכולת להתפרנס מהעיסוק הזה. כותבי מותחנים נראים לי אנשים בעלי אגו מוצק וביטחון רב ביכולתם לספר סיפור מופרך ולשכנע את קוראיהם שהם ממש הגיוניים. מספר הסיפור מנסה מצד אחד לחקור את התעלומה ומצד שני לשכנע את הקוראים שהוא סתם בחור נחמד ומצחיק שנקלע שלא בטובתו למרכז בלגן. הוא מקדם את העלילה, תוך כדי שהוא מוכיח את האגדה האורבנית, שגברים מתקשים בפעילות מולטי-טאסקינג. הוא מתקשה לספר סיפור ולהשתמש בהומור בו זמנית. כשהוא נוטש באמצע הספר את ההומור המתפרץ, מתחילה להתגבש עלילה. כשהוא מנסה לחזור להומור, העלילה מתפרקת.

חיבבתי את ההומור ואת הסיגנון הבלתי שיגרתי. נעמה לי היצירתיות והמקוריות שהוא מגלה לפעמים, ונאמנותו למולדתו שהתבטאה בדברי התודה כשכתב "המותחנים האוסטרליים הם הטובים בעולם".
לא אהבתי את הניסיון לרפרר למותחנים קלאסיים שהיו טובים לזמנם. סטיבנסון המציא פה שיטת רצח מסובכת, שמחייבת לוליינות של אמן קרקס ותיאום מושלם בין עין ליד. וגם אם כל אלה מתקיימים, זו שיטה שלוקח בה המון זמן להרוג אדם אחד, ובינתיים יש סיפור לספר. ההסבר לתעלומה מופרך במיוחד. הסוף די טפשי.
אם לסכם – הספר לא רע והיה משתפר אם היה מתקצר, מחדד את מסריו ובמיוחד – אם הסבלנות שלי היתה חוזרת למה שהיתה לפני 8 חודשים.

רונלד נוקס היה כומר, תיאולוג, שדרן רדיו וסופר שכתב ספרי בלש בתקופה המכונה "תור הזהב של הספרות הבלשית".
אתם יודעים על מה מדובר, התקופה ההיא של אגתה כריסטי ודורותי סיירס ועוד סופרים שהשמות של רובם, אני מודה, לא באמת מוכרים לי.
לא כולם יכולים להיות על זמניים.
נוקס, בכל אופן, ניסח עשר דיברות לכתיבת ספרות בלשית. הן מופיעות, בצנזורה מסויימת, בתחילת הספר "כולם במשפחה שלי הרגו מישהו" והנה הגירסה המלאה היישר מויקיפדיה:
- יש להזכיר את הפושע בחלק מוקדם של הסיפור, אך אסור שהפושע יהיה דמות שמחשבותיה נחשפו לקורא.
- כל פעולה על טבעית נשללת כדבר מובן מאליו.
- אסור שיהיו יותר מחדר סודי או מעבר סודי אחד.
- אסור להשתמש ברעלים שלא נתגלו עד כה, ולא בכל מכשיר שיזדקק להסבר מדעי ארוך בסופו.
- אסור שיופיע בסיפור אף סיני. (זוהי ביקורת על שימוש נפוץ בדמויות אסייתיות סטריאוטיפיות מאוד בסיפורת הבלשית של אותה תקופה)[19]
- אסור ששום צירוף מקרים יעזור לבלש, ואסור שתהיה לו שום אינטואיציה בלתי־מוסברת שתתברר כנכונה.
- אסור שהבלש עצמו יהיה הפושע.
- על הבלש להכריז על כל רמז שהוא מגלה.
- אסור ל"עזר כנגדו" של הבלש, ה"ד"ר ווטסון", להסתיר מהקורא שום מחשבה שעוברת בדעתו: האינטליגנציה שלו חייבת להיות מעט, אך מעט מאוד, מתחת לזו של הקורא הממוצע.
- אסור שיופיעו אחים תאומים, וכפילים מכל סוג, אלא אם כן הכינו אותנו אליהם כראוי.

הכללים האלה נועדו ככל הנראה לוודא שהספר שאתם קוראים יתן לכם את התחושה הנעימה שעבדו עליכם, כלומר הפנו את תשומת לבכם לכל מיני כיוונים שלא חשבתם עליהם כשכל הזמן הפתרון היה מול עיניכם, אבל בשום אופן לא שרימו אתכם: שבסוף אחרי כל הרמזים שקיבלתם, הרצח בכלל בוצע ע"י כוח עליון כלשהו שלא יכולתם לקחת בחשבון, או ע"י רוצח שהופיע כ"כ מאוחר בסיפור עד שלא היתה לכם שום אפשרות לחשוד בו מלכתחילה.


האם אפשר לנסח דיברות גם לקוראי ספרות בלש?
אני מניחה שהשתיים המרכזיות יהיו:
- לא להציץ בסוף הספר
- לא לעשות ספוילרים לקוראים אחרים

ברוח הדיבר השני, אני יכולה לומר לכם שמאחורי כל הסיפור הססגוני והמופרע הזה, יש שלד שמבוסס על עלילה בלשית כלשהי שקראתי בעבר, אבל לא אתן שום רמזים נוספים לגביה כדי לא להרוס לכם.
בכל אופן, בלי להציץ בסוף הספר, ידעתי די מהר מי הרוצח.ת כי זיהיתי את הרעיון שנלקח, במודע או שלא, מאותה עלילה.
אני שמחה לבשר לכם שזה לא פגם בהנאה שלי מהספר המצויין הזה.

בשנים שעברו מאז נוסחו הכללים, סופרים הירבו לאתגר אותם.
פעולה על טבעית? עירוב ז'אנרים של בלש ושל פנטזיה? ודאי.
רוצח שמופיע בשלב מאוחר יחסית, רוצח שמחשבותיו נחשפות לקורא, בלש שהוא גם הפושע, "עזר כנגדו", סוג של ווטסון, שמסתיר מהקורא חלק ממחשבותיו, יכולה לחשוב על דוגמאות לשבירה של כל אחד מהכללים האלה, אם בניסיון לטלטל את הז'אנר ולחדש אותו ואם מתוך רשלנות או חוסר הבנה של איך הז'אנר הזה אמור לעבוד.

אבל האם אפשר לטלטל את הז'אנר ולחדש בו גם בלי לשבור את הכללים האלו?
מסתבר שאפשר. אנתוני הורוביץ עשה את זה ב"רצח לפי הספר" וסטיבנסון עושה את זה פה.
שני הספרים שונים מאוד אחד מהשני, אבל דומים באהבה שלהם לז'אנר, לקלאסיקה, למנגנון.

אז כן, הספר הזה מלא באהבה ובכבוד לז'אנר, לקלאסיקות, לכללים של נוקס, ועם זאת, הוא לחלוטין יצירה מודרנית שמוצאת כל פירצה אפשרית באותם כללים.
המספר עוסק לפרנסתו בכתיבת מדריכים לאנשים שרוצים לכתוב ספרי מתח, לכן הוא בקיא בז'אנר ואופן הסיפור שלו מלא במודעות עצמית עם הערות בסגנון:
"ברור ש... (כך וכך קרה) כבר קראתם ספרים מהסוג הזה" כשמתרחש אירוע קלאסי, שלא לומר קלישאתי.
עם "ספוילרים" לגבי דברים שיתרחשו בהמשך העלילה שאינם באמת ספוילרים, כי נראה אתכם מחלצים מהם משהו.
עם שתילת רמזים אקראיים שהקורא יכול לפספס בקלות ואז הפניית זרקור מכוונת אליהם: ""תירגעו. לא בזבזתי עכשיו שבעים מילים על תיאור מדליה כי אין לה חשיבות".
עם דבקות באמת, כפי שהמספר הבטיח מראש, אבל לאו דווקא בכל האמת, כך שמאורעות רבים שהמספר מתאר לכם מקבלים תפנית מעניית כשהוא משלים את התמונה כמה עמודים מאוחר יותר.
עם ציון העמודים בהם יתרחשו מקרי המוות השונים בספר ממש בתחילת הספר והפניית תשומת הלב לאופן בו המספר כותב ומספר את סיפורו.

התוצאה מרתקת, משעשעת, מלאת טוויסטים וכיפית מאוד, ואפילו אם ניחשתם מי הרוצח.ת - תסמכו על סטיבנסון שיש לו עוד המון הפתעות בשרוול בשבילכם, ממש כמעט עד העמוד האחרון.

מומלץ לאוהבי הז'אנר.