היו היתה דובית. בדף הראשון ציור של דובת גריזלי גדולה. זוכרים את הדובית? זו היא וקוראים לה דובית. דובית התעוררה באמצע הלילה בבהלה גדולה. ״הדבש שלי! הסלמון שלי! ביצי החיפושית הטעימות שלי!״ אמרה. היא אמרה. לא צעקה. היא מאד מנומסת ושומרת על קור רוח. היא הסירה מעליה את השמיכה והתיישבה על המיטה, כפות רגליה הדוביות קפצו בקלילות דוביתית כשנגעו בקרקע הקרה, דובית רעדה, אה.. שכחתי לציין, מישהו שדד לה את האוכל.

דובית דלגה בקלילות דוביתית אל מחוץ למאורה ופערה את פיה הגדול בתדהמה, ״סופת שלגים?!? אז עדיין לא אביב…״ אמרה. דובית התעוררה מוקדם מדי. נו טוב, היא תמיד רצתה לעשות איש שלג. אם אני הייתי מתעורר באמצע שנת חורף קודם כל הייתי מתיישב על הקרקע הקרה, שולף מארון הלבנים שלי בקבוק רום ומתחיל לשתות, בלי כוס, לא צריך כוס. מדורה, אני אדליק מדורה. ואגלגל ג׳וינט. אני גם אנצל את הזמן הרומנטי והאפלולי הזה ואמשיך את הספר מהנקודה בה עצרתי לפני שהתחילה שנת החורף. אולי גם מקלחת חמה. בקיצור יש מה לעשות. פתאום חשבתי, אלו הישנים שנת חורף, במאורות ובמחילות, לא באמת ישנים כל החורף... אין מצב. הם בטח ממשיכים את שגרת היום יום מתחת לאדמה. אבא דב מתעורר שותה קפה, קורא את מדור הנדל"ן והתרבות, צופה בחדשות ובערוץ דיסקברי, שותה כוסית עם אשתו הדובית, משחק עם הילדים ומפיל אותם, הוא קצת שיכור. ואז שנת צהריים, הילדים ישנים. אבא ואמא מנצלים את הזמן לקצת ״דוביסלאבינג״, אבל הם צריכים להיזהר, בלילה הקודם המאורה כמעט קרסה וקברה את כולם בעודם חיים, אמא דובית מלאה בתשוקה, היא יכולה להיות אגרסיבית מאד.. אני מרגיש שסטיתי מהנושא...

דובית מחוץ למערה, היא בחרה לנצל את ההזדמנות החד פעמית שלה, שהרי חורף בחוץ אז למה לא לבנות איש שלג? אני הופך את הדף. אה. מסתבר שעדיין אור יום ואני פשוט החלטתי שלילה, כאילו יש חוק שקובע שכשמישהו מתעורר בבהלה הוא חייב להתעורר רק באמצע הלילה, גם בסרטים זה קורה, מתי פעם אחרונה מישהו התעורר בבהלה באור יום? אני שוב פעם סוטה מהנושא, סליחה. דובית בונה איש שלג. היא מגלגלת כדור ראשון שיהיה הגוף ומניחה אותו על הקרקע בלי לשים לב שחסמה את המחילה של ארני. ״סוף העולםםם! אוי לא, נעלמה השמש!" שמעה דובית. היא גלגלה את הכדור וארני קפץ החוצה עם פרצוף זועף. אני אספר לכם משהו על ארני, לא יודע אם אמרתי אבל אנחנו מכירים. אז ארני הוא ארנב רגזן מאד, הוא נורא מדוכדך והוא יכל להיות רע לפעמים, הוא גם נורא סרקסטי ומאד משעשע. הוא מזכיר את סקווידוויד. הדובית יותר מזכירה משהו בין פיטר גריפין והכתב השמן ההוא עם המשקפיים, תחקירן? שדרן? התקשרתי לאמא;

״אמא איך קוראים לכתב השמן עם הקול הנשי והמשקפיים, הוא גיי, נכון?״

״למה אתה אומר ככה? הוא לא שמן. הוא הומוסקסואל, כן. מה אתה רוצה ממנו? ואיפה נעלמת?! למי בישלתי את כל האוכל? למה אתה לא בא לאכל?

״אמא, בבקשה ממך אמא, אני באמצע עבודה, החנות גועשת באנשים העבודה מציפה אותי, אני טובע בספרים, יש כאן אמא שלא מפסיקה לקרוא לבן שלה שמסתובב בחנות ונוגע בכל דבר, היא יפה. הצחקתי אותה ויש לה חיוך מקסים ועדין. את חושבת שהיא גרושה?"

"אז למה לא באת לבקר?"

"אמא, אני אבוא, אני מבטיח. אין לנו זמן לבזבז. איך קוראים לו? את יודעת על מי אני מדבר, וכבר ניסיתי את גוגל. כתבתי "כתב שמן והומוסקסואל", מיותר לציין שלא קיבלתי את התוצאות שייחלתי להן. היא קראה לי גזען... היא נוטה לשכוח איך היא מדברת על בני מיעוטים ולאומים אחרים שגרים כאן איתנו. ״אתה לא נורמלי״ אמרה, ברקע שמעתי אותה שואלת את חברתה למשרד ״איך קוראים לכתב ההוא השמן."

…

אז ארני יצא כועס והוא צחק על הדובית שלנו, אבל רק קצת. הוא אמר: ״רק טמבלים מגלגלים כדור שלג למעלה אל ראש הגבעה."

״למה?״ שאלה דובית.

ארני התיישר כאילו חיכה לרגע הזה כל חייו, האצבע שלו התמתחה כמו חייל בהקשב, האוזניים התיישרו גם הן ואז אמר בחשיבות-מה ועם האף למעלה, ״בגלל כוח המשיכה, כמובן.״ ואז יש קטע נחמד בו ארני מלמד את דובית על כח המשיכה. שלא תטעו, ארני הוא מומחה בנושא. כוח המשיכה כמעט הרג את סבא שלו. מפולת שלגים תפסה אותו והוא נקבר חי ונאלץ לאכל את רגל ימין שלו. וזה ילדים – קניבליזם. וקצת סיוטים בלילה, ואולי גם שינוי קיצוני של הדיאטה שלכם. השיעור והסיפור עשו את דובית רעבה אבל אז היא נזכרה שאין לה מה לאכל. היא מלמלה לעצמה וארני שמע. הוא קיפץ למחילה שלו וחזר עם גזר שחור ורקוב, בלוי ונפול ממש כמו זין. כן. אין מילה אחרת לתאר את הגזר הזה איתה. מחווה שכזאת אומרת "אני שם עלייך זין! תגוועי ברעב או תחזרי לישון". ארני אתה מאניק. סתם, סתם. זה ספר ילדים, קובי, באמת... איך אתה מדבר. דובית לא התעצבנה ולקחה את הגזר, היא חייכה ואמרה תודה וארני הסתובב חזרה למחילה שלו. אני הופך דף.

לא נכון!!! מה?! ארני! אתה באמת מאניק. ואתה ממש זין, וגם אחד ערמומי, לא סתם. הצלחת לעבוד גם עלי. חשבתי שאנחנו חברים, אחרי מה שעברנו במקסיקו עם עם הקרטל והבחורות ההן, את החיים שלי סיכנתי עבורך ובגללן. הוא גנב לה את האוכל. בלי בושה, הרצחת וגם ירשת.

בזמן הזה דובית טעמה מהגזר והפרצוף שלה הפך סגול. היא ירקה את החתיכה הקטנה בגועל והעיפה את הגזר קיבינימט. היא המשיכה למחילה של ארנב.

בינתיים ארני התיישב בשולחן הקטן שלו והתענג על האוכל הגנוב. הוא סיים, עשה קקי קטן ואכל אותו. הוא לפתע הופתע לגלות את הראש העצום של דובית בתוך המחילה שלו.

״תודה על הגזר״ אמרה. אוווווו…. יא מקסימה שכמותך. על אף שקיבלה גזר שחור ורקוב ומסריח ולמרות שהגזר דמה מאד לאיבר מין גברי, בכל זאת באה ואמרה תודה. היא דובית שכולה טוב. ארני יצא מהמחילה ודובית הסתכלה עליו ושאלה: ״יש מצב שהרגע אכלת את הקקי של עצמך?״ כאן מתחיל קטע קומי ומשעשע ובעיקר מלמד בו ארני מסביר לדובית למה הוא צריך לאכל קקי.

״מבוקר עד ערב, אתה רק אוכל ומחרבן״ אמר ארני, ״וחצי מהזמן אתה אוכל קקי. איזה חיים איומים.״ כל כך נכון ארני. אני מבין אותך. אבל אין לך זכות להתלונן יא ארנב קקי, החיים שלך תותים, אתה לא יודע כלום! אתה חיה טיפשה. יא חמוד אחד…

לפתע הופיע זאב! אוי ואבוי. ארני לא שם לב אליו אז דובית צועקת לו, "ארני תברח!" ארני נבהל וברח משם במהרה, רוץ ארני רוץ, אל תביט לאחור. ודובית לא נשארה אדישה, לא מה פתאום. היא חייבת לעזור לחבר שלה ארני, הוא הרי הביא לה גזר וחשוב מזה לא מפקירים חבר בשעת צרה. היא גלגלה כדור שלג וזרקה אותו על הזאב, פספוס, עוד אחד, הפעם פגעה בו אבל זה לא עזר. דוביתתת מה את עושה יא אהבלה, תגלגלי כמה ותעשי מפולת שלגים, זוכרת את הסיפור של סבא ארנב? את כוח המשיכה? הרגע למדת. הופך דף: ציור של דובית דוחפת מלא כדורי שלג. אחד מהם פגע בזאב והעיף אותו אל אגם קפוא והאגם נסדק והזאב שלגון. כשיצא משם התקדם לאטו כפוף ורטוב ומדוכדך, הוא התעטש והגזר השחור עף החוצה על השלג הלבן. "נמאס לי שהארוחות שלי בורחות ממני" אמר ושקל ברצינות לעבור לצמחונות, אז הוא טעם את הגזר. זאביקקקק יא מגעיל. הוא כמובן לא אהב את הגזר. הופך דף.

"אבל למה הצלת אותי?" שאל ארנב, ועוד אחרי שהייתי כל כך רע אלייך?"

״כי נתת לי גזר״ אמרה.

״אבל הגזר היה שחור ומגעיל ונראה כמו זין… אמר ארני. סתם, סתם... ארני לא אמר את זה. מה שכן היה זו סצנה משמחת ומרגשת בה החברות שלהם עלתה שלב. ארני חייך, דובית חייכה, הם חייכו והתחבקו ואז החליטו לבנות איש שלג ביחד. כדור ראשון גדול שישמש כגוף ואחד נוסף קטן לראש, שני אצטרובלים בתור עיניים וענף מעוקל שיהיה לפה. ואז ארני עשה סלטה לאחור וכשנחת חזרה על השלג הלבן היה לבוש בגלימה שחורה ועל ראשו מגבעת קסמים שחורה ומטה קסמים ומהכובע שלף גזר כתום ומקסים ועבה וגדול וחי ועסיסי ובלי לחשוב פעמיים תקע אותו כמה סנטימטרים מתחת לפופיק. ארני חייך חיוך שובב, דובית הסמיקה. ארני צחק. הם שכבו באותו בוקר. סתם, סתם.. אני צוחק. מה שכן קרה היה שארני הגיש לדובית את הגזר ואמר לה; "לאיש השלג שלך". דובית לקחה את הגזר ואמרה ״לא! לאיש השלג שלנו.״

הופך דף.

סצנה מרגשת, חיבוקים, נשיקות, גרגורים, ליטופים, נהיה חם, מזיעים, מתפשטים… די נו, ארני! דובית! זה ספר ילדים, בחייאת, קצת צניעות. אחרי ששכבו דובית הזמינה אותו למאורה שלה, מה חשבתם שהם שכבו בבית? מה פתאום, הם שכבו בטבע תחת כיפת השמים, כמו זוג אוהבים מהמאה ה-18 קרבנות של אהבה נחשקת ואסורה. בדרך למאורה העלתה רעיון, "אם אתה לא אוהב להיות ארנב, תגור איתי במאורה ותהיה דב".

כשהגיעו למאורה עשו פיקניק וחגגו לאור ירח. דובית נרדמה, ארני לא, רק ישב עם סיגריה לאור ירח באמצע הלילה, הרהר על החיים, שאף עמוקות, התמלא עשן ומחשבות. הוא ריחם על איש השלג, הוא בודד. אבל איש השלג חייך לירח, הוא בטח בסדר. ״הוא קצת בודד״ אמר ארני לדובית, ״אל תדאג״ אמרה דובית, ״מחר נעשה לו חבר.״

מבוסס על סיפור אמיתי.

מצחיק, משעשע, חכם, כתוב לילדים כאילו והיו מבוגרים, אבל שומר על איפוק נכון, יודע לכלכך כשצריך ולא חורג מגבול הטעם הטוב, כמוני למשל. כמה מוסרי השכל לקינוח, ונושאים שכדאי לדבר עליהם עם הילדים.