הבנות שלי אוהבות קומיקס. כמו כל בני הנוער. זה קריא יותר, קליל יותר ומהיר יותר. אני מוכנה להסתפק בזה בהבנה שהן פותחות ספר, מתלהבות מהקריאה הזו וזה כבר יוביל אותן לקריאה אמיתית. אבל..... בינתיים זה מושך גם אותי. קראנו כבר את אנה פרנק, ואל עצמי וגם את הספרים הרגילים של הקומיקס. בביקור האחרון בספריה גיליתי את האסופית וניסיתי לדחוף לערימה גם קלאסיקה. אם לא בשבילן אז בשבילי. 5 דפים לתוך האירוע , התאהבתי באן שרלי, באיורים המקסימים, בטבע, באמריקה של פעם. יש לי ערימה כ"כ גדולה של ספרים שמחכה ליד המיטה אבל כשאתקל באסופית המקורי אני בטוחה שאקרא אותו. ספר מקסים. ממליצה .

עוד ספר קלאסי שעבר תהליך קיצור ואף קיצוץ - 103 עמודים שהם בערך שליש (ואולי גם פחות מזה) מהגירסה המלאה!
בשער הספר נכתב: "ערכה מחדש: יעל רון-לרר" ולא ברור למה הכוונה - האם פירוש הדבר שהספר תורגם בידי אדם אחר והעורכת אינה המתרגמת?
אם כך, היה צריך לציין את שם המתרגם ובאיזו שנה יצא התרגום הישן.
הספר שלפנינו קריא ומהנה - אבל חבל מאוד שלא הגישו לנו תרגום מלא ללא קיצורים והשמטות!

ל-”האסופית - אן מהחווה הירוקה” יש מקום מיוחד בלב שלי, ועיבוד הרומן הגרפי הזה לוכד בצורה יפה את מהות הסיפור המקורי תוך הוספת מימד מרענן ושובה לב מבחינה ויזואלית. כבר מהעמוד הראשון, ניכר שהעיבוד הזה הוא מלאכת אהבה, המכבדת את סיפורה הנצחי של אן שירלי באופן שבוודאי ישמח גם את מעריצי הספר המקורי וגם את הקוראים החדשים.

האיורים ברומן הגרפי הזה הם פינוק מוחלט. הכול מעוצב בקפידה, ומביא לחיים את הנופים הציוריים של האי ושל הדמויות המאכלסות אותו. שערה האדום והלוהט של אן, רוח הדמיון שלה והאינטראקציות מחממות הלב שלה עם מתיו, מרילה ותושבי העיר, כולם מתוארים בפרטים מלאים, מעוררים תחושת נוסטלגיה תוך מתן פרספקטיבה חדשה על הסיפור.

מה שבאמת מייחד את העיבוד הזה הוא היכולת שלו לשמור על העומק הרגשי של היצירה המקורית של ל.מ. מונטגומרי. הדיאלוגים לוכדים את השנינות והקסם של האינטראקציות של הדמויות, ומאפשר לקוראים לחוות את השיאים והשפל הרגשיים של הסיפור מחדש. מההרהורים הגחמניים של אן ועד להדרכה החמורה אך האוהבת של מרילה, האישיות של כל דמות זורחת מבעד לדפים, ומסייעת לנו להיות שקועים לגמרי בחייה.

למי שכבר מכיר את הסיפור של אן, הרומן הגרפי הזה מציע דרך כיפית לחיות מחדש את הקסם של אבונלי. ולמי שמגלה את עולם של אן מהחווה הירוקה בפעם הראשונה, העיבוד הזה משמש כהקדמה נפלאה לדמויות הבלתי נשכחות וללקחי הידידות, האהבה והגילוי העצמי שהרומן המקורי מקנה.

מומלץ.

בע"ה

I think of her now I'm older / I still love to dance
something will shine through the body / if you give it a chance

אין לי בביקורת הזו מהלך מסודר, אלא רשימת הערות על הספר הזה , אחד האהובים עלי בסדרה.
•קראתי ספרי נוער מגיל צעיר, ומאז תמיד חשבתי על הגיבורים בספרים כמבוגרים ממני; אך אני גדל והסיפורים לא, ולעיתים אני מפנים זאת והתחושה מאוד מוזרה. כאילו, פרסי ג'קסון בן 16 וצריך להציל את העולם? הארי פוטר כנ"ל בן 17?
כך גם בנוגע לספר הזה - אן צעירה ממני בשנתיים-שלוש, מורה נערצת בבית הספר וחצי אימא לזוג תאומים. עניין מוזר ביותר.
•תמה משמעותית בחינוך, כפי שהוא מופיע בשלושת הספרים הראשונים בסדרה, היא עניין ה"שאיפות". המורה האהובה על אן הפיחה בתלמידיה שאיפות, וכך גם אן מקווה לעשות לתלמידיה.
ומה הן השאיפות האלה? השכלה גבוהה, בעצם. לפתח את השכל והרוח האנושיים, להכיר את אוצרות התרבות המערבית ואולי להשתתף ביצירת חדשים.
זה רעיון מעניין ומעורר מחשבה; ונדמה לי שהוא פחות קיים בימינו, כשהלהט האידאולוגי של בני נוער מופנה לדברים אחרים - אבל מה אני יודע. צריך עיון.
•נקודה אחרונה תהיה בנוגע למוסר. לא אתייחס כרגע לעמדת החברה בעניין, שזוקקת עיסוק נרחב יותר בשאלת הדת בסדרה - אי"ה אתייחס לכך בביקורת אחרת; אלא לכך שאן מוצגת, כאן ובספרים אחרים, כמודל לחיקוי. כדמות שהרמה המוסרית שלה גבוהה באופן ניכר מהסובבים אותה.
במה זה מתבטא? "בנקודות הקטנות, במילות עידוד" - לא מדובר כאן בצדיקות או בצדקנות, אלא בהתנהגות נעימה ונוחה לבריות ורגישה; אנחנו יכולים לקוות להיות כמוה, זה לא רף עליון מדי.
•בעצם, נזכרתי בעוד משהו - ל' מ' מונטגומרי מאוד מאמינה באהבה. הספרים שלה מלאים בענייני שידוכים ונישואים, ולמיטב זכרוני כמעט בכולם האהבה מנצחת שיקולים אחרים ומניעות שונות.
הנקודה המעניינת שהיא מיישמת את זה גם אצל זוגות מאוד מבוגרים - ובאופן מפתיע עוד יותר, גם במקרים של נישואים שניים. נדמה לי שזה רעיון נדיר למדי, ואחד שאני נוטה מאוד לחבב - אהבה היא כוח גדול ואמיתי, ואולי ראוי שהוא באמת יהיה השיקול המכריע בנישואין; אבל היא בשום אופן לא חד פעמית, מוקדשת לדמות אחת וזהו.
אבל מה אני יודע, במיוחד בתחום הזה. זו גם לא תובנה שאני מעוניין לבחון אישית. :)

נ.ב.
הערכתי הגדולה נתונה למי שיזהה את הקשר בין הציטוט לביקורת (וליתר דיוק, לספר שעליו נכתבה הביקורת).

הנה סיימתי את הספר הרביעי בסדרה של האסופית והפעם העלילה הייתה שונה משאר הספרים. הספר הוא כבר לא על אן הילדה או הנערה אלא על אן האישה הנשואה, אן האמא.

גם בספר הזה מונטגומרי לא איכזבה וסידרה עלילה מעניינת במיוחד עם דמויות נפלאות שגורלם ניקשר עם גורלם של אן וגילברט, אך למרות זאת היו נורא חסרים לי חברי הילדות והנעורים של אן, אך זהו שיקוף ישיר של החיים שגם בהם פעמים רבות נמצאים הרבה פחות בחברת חברי הילדות בעקבות מרחק.
בנוסף חסר לי מאוד פירוט על הקשר של אן וגילברט, נורא ציפיתי לתיאור של חיי הזוגיות שלהם ולפחות לתיאור קצר של ליל הכלולות או של הגילוי על ההיריון וכשזה לא קרה התאכזבתי.

אין ספק שגם בספר הזה ניתן לראות שמונטגומרי גורמת לנו להבין שיד הגורל תמיד לטובתנו ובסוף הכל מסתדר כמו שצריך. למרות שהרגשתי שהסיפור על בן הדוד הדומה (לא אפרט כדי לא לעשות ספויילר) היה משעמם ביותר ונוצר כדי לסגור את הפינה ולגרום להכל שוב להיות מושלם והרגשתי שחושבים שאני קצת טיפשה כדי שאקנה את הסיפור הזה (נו באמת איך אפשר לא לזהות בן אדם מסוים במשך כל כך הרבה שנים?!).

גם הפעם הסוף העציב אותי, אך לא כמו הסוף בספר הראשון.

בסך הכל זה ספר טוב שכיף לקרוא אותו וקל להתחבר לאן היקרה והאהובה שאנו מלווים אותה מילדותה הקשה עד לרגעי התבגרותה הנפלאים, ולמרות הכל הוא לא מתעלה כלל על שלושת הספרים הראשונים.

מבין 3 הספרים עד כה לספר הזה הכי חיכיתי, הכי חיכיתי לספר שבו אן וגילברט סוף סוף מתאהבים והופכים להיות זוג. אך לא כך דמיינתי שזה יקרה כמובן... ולמרות זאת נהנתי מאוד מהקריאה ומהציפייה לדבר.

ענייני הנישואין בספר שעשעו אותי מאוד וזה נתן לי להבין את תפקידה של האישה פעם באופן ברור יותר, ואף יותר אהבתי שנשברים לאן כל מיני מיתוסים על אך שדברים צריכים לקרות- ואפילו הרגשתי שביחד איתה גם המיתוסים שלי נשברים.

ספר טוב מאוד והלוואי שהיו לו עוד 100 עמודים לפחות... אבל בנתיים אסתפק בספר הבא.

אני משתרעת על הדשא הרך וראשי מופנה כלפי מעלה, אל המרום הכחלחל. השמש מחממת את איבריי הלאים, ואני סופרת את העננים המשייטים להם. מאמצת את דמיוני ורואה לנגד עיניי את מה שהעננים הללו יכלו להיות עם מעט דמיון.
כובע קש חבוש לראשי ולגופי מחלצת כותנה מתנפנפת ברוח. העצלנות שורה בי. עצלנות מנומנמת ונעימה כאחד. אני מתיישבת ולוקחת לידי פרי בשל ועסיסי ונוגסת בו את שיניי. צמד חברותיי זה עתה הגיע ואנחנו פוסעות להנאתנו ביער הקסום וממציאות לנו סיפורים על גבי סיפורים שכל אחד טוב מקודמו. בשלב מסוים אנו מגבירות את הקצב ורצות ריצה קלה תוך כדי שאצבעותנו נוגעות קלות בגזעי העצים. אני פוסקת מריצתי וכורעת תחתיי בכדי לאסוף פרחים ולישזור בהם זר, את הזר אני מניחה על קודקודה של אחת מחברותיי שמצחקקת לאור התנהגותי. היא פועלת באופן דומה ושלושתינו מצחקות לנו בהנאה רבה וכך מבלות את שארית היום, עד לשקיעתו של כדור הלהבה הבוער באדמומיותו בתחתית ספל הרקיע.

הסדרה הזאת גרמה לי לימים רבים של שמחה, עצב, כאב ודאגה. ימים רבים ביליתי במחיצתן של הדמויות. חרדתי לגורלן ועלזתי לאור הצלחותיהן. למשל, כאשר אן הביעה בקולי קולות את נחרצותה בקשר לשערה הג'ינג'י, חשתי כאב לב גדול. התעורר בי אנטיגוניזם לדבריה. השתוממתי כיצד יכלה להיגעל מעצמה? מחלק מגופה?
או כאשר גילברט, בספר השני, הביע את אהבתו כלפי אן וביקש להנישא לה, לא הייתה מאושרת ממני. פרצתי בקריאות הידד רמות, קריאות אשר עוררו את הוריי המסכנים משנתם השלווה.
הייתי עדה לחברות ההדוקה בין אן לבין דיאנה, חברות שגרמה לי לקנא ולהשתוקק לחברה כזאת בעצמי ולהתאכזב על מר גורלי שהותירני בגפי.

כשמתיו נפטר, יכולתי להרגיש בעצמותיי את הכאב הגדול שירד על הדמויות, האווירה נעשתה אווירת נכאים והכול נותר כאילו כפי שהיה אבל לא באמת. זה היה רק כלפי חוץ.
גם כאשר אן התחתנה והפכה לאם וקרה האסון שהפך אותה לבקיאה בשכול, הרגשתי אותה עצבות שעטפה אותי ברגעי מותו של מתיו, עצבות שקיבלה נופך עצום כאשר אן התוודעה לאישה שעברה משבר דומה. אישה שחלקה עימה את יגונה הזהה.

סדרה זו ליוותה את ימי ילדותי, את נעוריי ואף בגרותי. למרות שכבר זמן רב חדלתי להאמין בפיות, פיה אחת שוכנת בליבי עד היום הזה. אן שירלי שלימים הפכה לאן גילברט. צעירה תוססת ובעלת דמיון פרוע שכבשה אותי בסערה, וכולי תקווה שתכבוש כמותי עוד רבים.

כיוון שכל כך אהבתי את הקודמים קראתי גם את זה. הספר פחות טוב מהקודמים, אבל עדיין טוב. היו חסרים לי כל הדמויות מהספרים הקודמים- מרילה, דיאנה, השכנים, החווה הירוקה. זה קצת הרס כיוון שהדמויות החדשות לא הצליחו לכבוש כמו הקודמות.
עם זאת ספר טוב ונעים לקריאה, חיובי, מסיימים עם תחושה טובה.

את ספרי האסופית קראתי מהסוף להתחלה.
כשאני אומרת "הסוף" אני מתכוונת לשלישי, שהיה האחרון שתורגם בתקופה בה קראתי את ספרי האסופית.
בחסות הספריה שלנו, שהיתה דלה למדי, ובה למדתי לקרוא לפי הסדר הכרונולגי בו מצאתי את הספרים ולהשלים פערים בעזרת הדמיון ובדיעבד, התחלתי מהספר השלישי וחזרתי אחורה בזמן (לפעמים באופן מאוד ממשי - בחזרה לתרגום מיושן במיוחד).
במקום לראות את אן גדלה, צומחת, להיפרד מאנשים שמתו (הו, מתיו!) ולהכיר חדשים - אן הלכה וקטנה, אנשים נעלמו בפתאומיות (דייווי ודורה??) או הופיעו לפתע.
אחר כך קראתי שוב, בסדר הנכון, בתרגום הנכון. יותר מפעם אחת. אבל בסופו של דבר - שלושת הספרים הראשונים מעורבבים אצלי בראש. יחידה אחת.
הרביעי, לעומת זאת, הגיע לחיי בשלב מאוחר יחסית ואף פעם לא הצליח להשתלב באותה הרמוניה ב"קאנון" של שלושת הספרים הראשונים.
אחרי הכל, הספר השלישי הסתיים כשאן קיבלה את ה"באושר ועושר" שלה, מי ממשיך לספר מה קרה אחר כך?

***

אני חוזרת לספר הרביעי עכשיו.
כי נגמרו לי המילים.
כי מישהו כתב את זה קודם.
<i>
"עם שקיעה נסתלקה הנפש הקטנה שבאה עם שחר, והותירה שברון לב מאחוריה"

"החלמתה של אן נמשכה זמן רב ודברים רבים הקשו עליה. הפריחה ואור השמש של ארבע הרוחות הציקו לה נוראות. [...] וכשהרוח נשבה בין המרזבים, שמעה בה קולות עצובים שכמותם לא שמעה קודם מימיה."

"מבקרים טובי לב הכאיבו לה, במליצותיהם הנדושות שכוונתן טובה, שבעזרתם התאמצו לכסות על מערומי אבלה."
</i>
כמה מדוייק.
ואיך יתכן שכל זה כתוב בספר נוער, ספר שרוב הקוראות שלו לא באמת יכולות להבין?
אני, לפחות, לא הבנתי כשקראתי.
(אבל את אולי כן. לך הוא כאב כבר אז.
כמו נבואה. כמו כאבי פנטום בטרם נכרת האבר).

ויש את זה:
<i>
"אני מקווה שלא תטעי בכוונתי אם אומר לך עוד דבר מה. אן, התאבלתי עד עומק לבי כשאיבדת את התינוקת שלך [...] אך צערך קרב אותנו. אושרך המושלם אינו עומד עוד למחסום. הו, אל תטעי בכוונתי, יקירה - אינני שמחה שאושרך אינו מושלם עוד - אוכל לומר זאת במלוא הכנות; אך מאחר שכך הוא הדבר, אין עוד תהום כזו בינינו."
</i>
***

אן, היתומה, שאיבדה את הוריה כתינוקת. אן שבילתה את שנות הילדות הראשונות שלה בין בתי יתומים למשפחות שראו בה משרתת, ללא החום והאהבה להם זקוק כל ילד. אן שעד שמצאה דמות אב - בדמותו של מתיו, איבדה אותו מוקדם מדי -
ובכל זאת, אן מאושרת באופן מושלם עד לאותו רגע.
כאילו העצב נוגע בה לראשונה כשהיא מאבדת את התינוקת שלה.
ואתם יודעים מה, אני מאמינה ללוסי מוד מונטוגומרי.
כי מי כמוה יודעת.
הרי גם היא התייתמה בגיל צעיר.
גם היא נמסרה לזוג קשישים קפדניים, ושלא כמו אן, היא כנראה לא הצליחה לחדור ללבם ולרכך אותם.
היא ידעה משהו על יתמות, על ילדות נטולת חום.
וגם היא איבדה תינוק.
ואם היא חשה שזהו מגעו הראשון של העצב האמיתי, עצב ללא נשוא, בחייה - היא יודעת.

והעצב הזה מפריד בין מי שהיתה קודם לבין מי שהיא עכשיו.
הוא מפריד בין מי שהיא עכשיו למי שלא ידע ולא חווה.

***
ויום אחד העצב הזה נגע בחייה של משהי שיקרה לי כל כך.

***
את זוכרת, דיברנו על הספר הזה בבית חולים.
כשעוד היה מקום להומור שחור.
כשהיא עוד היתה בין חיים למוות.
קרוב יותר, כל כך קרוב יותר למוות.
ידענו כמובן, ידענו.
ידענו כל כך.
<i>
"האם אין שום דרך לעשות משהו, העלמה קתברט?
אני חוששת שאין, סוזן. גילברט אומר שאין תקווה. הוא ידע מלכתחילה שהיצור הקטן הזה לא יוכל לחיות"
</i>
הפסקתי להאמין שידע הוא כוח.
גם לחוסר ידע יש כוח. אשליות הן לפעמים מגן מהמציאות.
לפעמים הן מספקות מחסה לרגע, שברירי כמו בועת סבון.
ואז הן מתנפצות ומשאירות אותך מול הכאב.
אבל מה יעשה מי שאין לו ולו בדל אשליה להקיף את עצמו בה, והוא עומד פקוח עיניים מול תהום של אי וודאות ללא רגע של הפוגה, ולו שקופה וקלושה, כמו בועת סבון.

דיברנו על האסופית שהגדולה שלך בדיוק קראה, והיא רוצה להמשיך והאם זה כבר מתאים.
טוב, אולי עד השלישי אבל -
בטח לא את הרביעי, אמרנו יחד. בטח לא את הרביעי.

***

ואני עומדת ליד/מרחוק.
והכאב.
רוצה להושיט יד, מעבר למרחק הזה.
ויודעת שלא אוכל לגעת.
רוצה להגיד שאני כאן.
אבל את... שם.
והתהום.
(אוהבת אותך כל כך).