באוקטובר הקרוב אתחיל תואר בספרות וחינוך.
ראש החוג שלי, הראוי לציון בנחמדות יוצאת דופן המליץ לנו על ספרים לקרוא וספר זה בתוכו.
לא זכיתי שספר זה יהיה כלול בלימודי לבגרות ולכן הגעתי אליו בלי ציפיות. חוץ מהציפיות שיש לי מעגנון כמובן, אשר בספרו 'סיפור פשוט' שבר את ליבי.

כפי שניתן לראות בביקורת הקודמות הלב שלי נשבר מספרים בקלות.
סיפורי אהבה וייסורים הם הדרך לגרום לי לסגור את הספר ולהגיד: אוף. אוף ש"י עגנון למה אתה אף פעם לא מרחם על קוראייך ונותן להם סוף טוב כראוי באגדות לשם שינוי?

אף על פי השפה הקשה והסיוע שלי בביאורים ובהערות שכתב: נפתלי גינתון לא יכולתי להפסיק לקרוא את הספר.

מנשה חיים הוא דמות טרגית.
יושבת אנוכי וקוראת את הטעויות שהוא עושה אחת אחרי השנייה ושואלת את עצמי: באמת עגנון? במציאות הכי אכזרית דבר כזה לא יכול לקרות.
איך חשבת על זה? זה מופלא.
אני מזיזה את הראש לצדדים, מצקצקת בלשון ונמצאת לגמרי עם מנשה חיים, כואבת את הטעויות שלו, את ההשפלה, החרטה והעצב הגדול בסוף והדמעות שעמדו בעייני.

ועכשיו אתם בטח שואלים מה קרה? או שלא. זה גם בסדר.
מנשה חיים ואשתו הם בעלי עסק מצליח וביום אחד מתחילים לרדת מנכסיהם עד לחוסר כל.
לאחר עקשנות בלתי פוסקת שמובילה למצב גרוע יותר מנשה חיים יוצא למסע ארוך לגייס כסף ובדרך..אובדת הדרך, אובדת אישיותו וחוזקו, אובד הוא עצמו.
הכל אבוד ואבד.

הסיפורים והדמיות הנוספות שמתבלים את הספר רק מלמדים ומדגישים את מהות הסיפור, את מהות העניין והלמידה שהספר הזה מנסה להגיד לקורא הנבון:
לפעמים תלך לאיבוד בני, אבל יכול להיות שעד שתבין את זה הכל כבר יהיה אבוד. אל תתייאש, כי לייאוש כבר לא תהיה מטרה. תבנה משהו חדש, כי זה מה שיש לך.
תמיד אפשר לתקן וגם כדאי , גם אם נראה שהכול מקולקל.

מנשה חיים ואשתו חפים מאשמה לאחרים, רק מאשימים את עצמם ובודקים בציציות את מעשיהם וזה דבר מדהים, זה מעביר אותי כקוראת תהליך עצום.
הזוגיות ביניהם היא מרשימה. הם מכילים אחד את השני, סופגים והאהבה שלהם אחד לשני היא מה שמחזיקה אותם גם כאשר אין להם כלום.
אהבה אמיתית שניתן גם ללמוד עלייה בהמשך הספר, שהעלילה משתנה. אף פעם אין ביניהם קנאה ושנאה ובטח שלא נטירת טינה.

אהבתי את כל הדמויות. גם את הדמויות שהרסו למנשה חיים את חייו, כי כולן היו עשויות כל כך טוב, ביצירתיות בגאונות ואת כולן אני מבינה.

כפי שאמרתי בתחילה, שסגרתי את הספר הייתי בהלם קל וליבי נשבר. הסיפור הזה ממשיך ללוות אותי.

כתיבה נפלאה וקשה של ש"י עגנון, דמויות עגולות, חלקן מעוררות השראה וחלקן מעוררות רחמים אך כולן גאוניות.
מתאים לכל גיל, לכל שלב בחיים, חוץ משלב עצוב מאוד, כי זה סתם ישבור את הלב יותר.

תקראו.

והנה כוון שהחזרתי את הספר אשר קבלתי למקומו הנכון, חפצתי להוסיף ולקרא את אשר כותב עגנון.
וזכרתי מנעורי את סיפורו העצוב של מנשה חיים הכהן וזוגתו.
ולכן לקחתיו מהסיפריה, ואקרא בו. אכן נכונה זכרתי, כי אהבתיו בנעורי.
לא מרובה היתה ישיבתי בכיתה וחמקתי מרוב שעורי, אהבתי לספרים וספרות עמדה לי להגיע לשעורי ספרות.
אך שכוח שכחתי עד כמה קשתה עלי קריאת סיפוריו.
דומה עלי כתיבתו, כמגלה טפח ומכסה טפחיים, כמו לשמוע רמזים ולנסות להבין את השלם. ידע נרחב במקורותינו חסר לי כדי להבין במלואו את עגנון.
וכאשר חזרתי וקראתי חסרה לי מורתי לספרות, והערותיה אותן זכרתי השלימו את הבנתי כאז כן עתה.

בספר זה מצאתי פרט לסיפורו העצוב של מנשה חיים סיפור אשר נגע לליבי ולנשמתי.
קראתיו פעם ופעמיים ושלוש ולא שבעתי.
וראוי הוא לציטוט וחשיבה ואהבה.
שמו של הסיפר הוא "מזל דגים" ובו הסבר עמוק מני חקר לאדם אשר אין נגיעה לו לציור ואומנות.
ובהיר הוא כמים צלולים בם משתקפת שמש ומשתברת לאלפי ניצוצות וצבעיה מאירים את נפשו של אמן, וברגעי ריכוז לא יראה ולא יחוש עוד דבר פרט לתשוקת אומנותו.
וכך זכיתי, בזכות יום כיפור ובזכות עגנון בחוויה מאירה ונפלאה.

סיפור נפלא .
כמו תמיד עם עגנון השפה לא קלה ובכדי להנות מהספר יותר דרושה הכרות עם מושגים רבים בעולם היהודי.
שווה להתאמץ.

מוזר לקרוא ספר עברי עם מילון אבל מה לעשות, השפה מתובלת בביטויים מהלמדנות היהודית האשכנזית.
מנשה חיים טשרני (חיים שחורים?) ירד מנכסיו, נאלץ לנטוש את בת זוגו קריינדיל, לנדוד ברחבי קהילות פולין ולקבץ נדבות. בשל טעות נודע לאשתו שבעלה נפטר. כשחוזר מנשה, מגלה שאשתו נישאה שנית ואפילו מאושרת.
מנשה חי בסתר בשולי 'בוצץ' העיירה ומלבד שלא תגלה אשתו שהוא חי עדיין ולא יתקלקל אושרה. בעשותו כך לוקח על עצמו את אשמת אשתו החיה בחטא עם גבר אחר שלא בידיעתה.
הספר מתובל בהווי קהילות פולין ואפילו משעשע למרות הטרגדיה והדילמה המוסרית אליה נקלע מנשה.
קראתי, נהניתי ולמדתי עברית.

אני אתמצט: זה ספר שנכתב בשביל לזכות בפרס נובל, לא בשביל לעניין את הקוראים בו.

את הספר קראתי, כמו רבים, עוד בתיכון. השבת החלטתי לקרוא את הספר שוב, והקריאה עשתה לי חשק לחזור ולקרוא יותר את עגנון. כתיבה נדירה ביופיה ובעומק הספרותי שלה.