דירוגים › בעקבות הזמן האבוד

בדרך כלל בחופשות החגים או בחודשי הקיץ היינו נוסעים מירושליים למשפחה המורחבת בחיפה. איזה כיף היה לפגוש את הסבתות והסבים והדודים והדודות וכל היתר. אוכל טוב, ים וחוויות נפלאות. אז מרסל פרוסט גם הוא נסע בחופשות כמו כולנו אלא שהוא נסע מפאריז לעיירה קטנה ב

זכרונות הילדות של פרוסט מועברים אליינו בזרם התודעה שלו. פרוסט יורד לפרטי פרטים בתאורים ארוכים ומפורטים של מפגשים משפחתיים, יחסיו עם בני משפחתו וחברים קרובים, נופי הסביבה וכדומה. עם סיום הקריאה ההרגשה היא כי מבחינת העלילה לא קרה הרבה, אבל זכינו להנא

יצירת מופת, מפסגות הספרות של המאה העשרים וכולי וכולי. יש רק צרה אחת: זהו ספר משעמם במידה יוצאת דופן... ולא - יצירת מופת אינה חייבת להיות משעממת. דוסטויבסקי, למשל, אינו משעמם. גם במאה העשרים נכתבו לא מעט יצירות מופת שקריאתן אינה מלחמה בעיניך הנ

אם אני הייתי מנסה לרשום מה קרה בספר הזה מהבחינה של עלילה אז הייתי יכול להגיד בשתי שורות שהבן אדם קם בבוקר ועוד לא קולט איפה הוא קם יעני באיזה מקום הוא והוא נזכר על הזמנים שהיה קם בבוקר בבית של ההורים שלו מתי שהיה קטן ואז הוא קולט איפה הוא נמצא עכשיו

מרסל פרוסט ממש בנשימה אחת ובקו אחד בלי להרים את העיפרון, מנתח את נעוריו או יותר נכון ממשיך לנתח את ילדותו ובספר הזה את נעוריו. ממש כמו הזמן שעובר ועובר ללא חלוקה לפרקים, כי את החלוקה לפרקים בחיינו אנחנו עצמנו מחלקים, הזמן נשאר אדיש וממשיך לעבור ולחל

לרוע מזלו של הספר הזה, קראתי אותו לאחר 2 ספרים מופלאים- ארצ'לי של אלזה מורנטה ואיש ישן של פרק. ובכן... אני מתקשה להבין מדוע הספר הזה הפך לאחד מהספרים הטובים שנכתבו אי פעם... אולי בגלל שהפך לפרויקט. בסך הכל מדובר בספר נחמד שמתאר פרק בילדותו של הכותב ב

פחדתי מהספר הזה במשך שנים. שווה היה להתגבר על הפחד. ספר לא פשוט לקריאה, אבל האתגר הפך אותי לקוראת טובה יותר.