דירוגים › עיון › פוליטיקה - ישראל

אני מחבבת את אבי שילון פגשתי אותו לראשונה לפני שנתיים ביריד שבוע הספר הוא עבד לצידי בדוכן, הוא היסטוריון ויש לו ספרים שהוא כתב בעיקר על אישים כמו בן גוריון, השיחה האחרונה שלי איתו לפני כמה שבועות שרציתי להשיג את הספר בסוף הזמנתי אותו מאתר עברית.אבי ש

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבע

אינני נוהג לקרוא ספרי עיון כמו שאני קורא רומנים, עמוד-עמוד מההתחלה עד הסוף. אני מנסה קודם לעצב לעצמי תמונה כללית: לאן חותר הספר, ואיך הוא בנוי. מתחיל עם תוכן העניינים כמובן, אחר כך קורא פסקה פה ושם, במיוחד הפסקה הראשונה והאחרונה של כל פרק. אחר כך, אם

מצחיק וחכם, מחדש ומאלף. סיכום הולם של עשרים שנות קריירה מפוארת

פרקים ידועים יותר ופחות מתולדות הימין. איתי מאירסון מבריק כתמיד, אבי שילון ידען. יש גם פחות… בסך הכל מעניין ומחדש

יש כאלה שחושבים שהשכנים שלנו, שאיתם אנחנו אמורים לעשות שלום, הם מפא"יניקים. עם מפא"יניקים קל, או לפחות אפשר לעשות עסקים. אנחנו נתפשר קצת, הם יתפשרו קצת, אף אחד מהצדדים לא יצא ומלוא תאוותו בידו, אבל בסוף תיגמר הקזת הדם ההדדית שנמשכת כבר יותר ממאה שנה

נדמה כי השנים עושות לבן־גוריון רק טוב. הגעגועים למנהיגים של פעם – כאלה שהעזו לקבל החלטות קשות בתנאים בלתי־אפשריים, גם בניגוד לאווירה הציבורית – רק מתעצמים. אנשים בעלי שאר רוח, עם חיבור עמוק להיסטוריה ולתנ"ך, ומגוייסים בתכלית לתקומה ולבניין העם היהודי

יוסף חדאד, ערבי נוצרי מנצרת שירת ונפצע במלחמת לבנון השנייה כמפקד בגולני ואף איבד שם את רגלו. שר ההסברה הישראלי הכי מוצלח, חוץ אולי ממסעב יוסף (בן החמאס), מהסיבה הפשוטה שהוא מפרק את טענות העולם האנטישמי במקצועיות ובקלילות אחת אחרי השנייה. תפיסת העול

את ישימון מדבר המציאות שלנו וצימאונו, את פצעי ארצנו האהובה - כולנו מכירים. האם יש מי שמחזיק בכמוסת התקווה ויוכל לחבוש את הפציעה המדממת הזו?! האם יש לאי מי את טיפות הקסם שתרווינה את צימאוננו?! בספרו החדש, "טיפות במדבר – תקווה בארץ פצועה", חבר הכנסת ו

השאלה שבכותרת זאת שאלה ששאלתי אותה בעצמי, עד שהבנתי שיסודה בתעתוע אופטי. ליתר דיוק שני תעתועים. אני מכיר אותם היטב כי אני די דומה לארז תדמור בדפוסי חשיבה, בהשכלה ובאורח חיים. ראשון התעתועים פוקד כל אדם שדעותיו אינן במרכז אלא לקראת הקצה של גוש אלקט

כמאה וחמישים בני אדם, מהם מפורסמים ומפורסמים פחות, מתחרים על פני 325 עמודי הספר הזה על מי יבטא בדרך הקולעת והנזעמת והנחרצת ביותר את שנאתו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. ב-1984 של ג'ורג' אורוול יש דבר הנקרא "דקותיים השנאה" ("the two-minutes hate")

קראתי את הספר. מאד שיטחי ומאד ילדותי. המחשבה שאם רק אחוז החסימה יהיה נמוך - כל הבעיות בישראל ייפתרו, נו באמת. חסרה פרספקטיבה הסטורית

"אינני מתיימר להיות אובייקטיבי": כך כותב גיל סמסונוב בהקדמה. סמסונוב, יליד 1957, בנו של מפקד הלח"י בזכרון יעקב, אינו היסטוריון על תקן מלא. במקצועו הוא פרסומאי ויועץ פוליטי. אבל בארבעים השנים האחרונות הוא הקדיש לא מעט זמן (בין היתר, תואר שלישי בהי

ספר זה, אינו בסטטוס של ספר רגיל. זה אינו ספר שנכתב על ידי סופר, לשם הספרות, לא ספר הגיגים או פילוסופיה, זה לא ספר יצירה, ולא אסופה של כתבים - ספר זה מהווה עדות צועקת, אילמת, כואבת, לאחד המחדלים הנוראיים שהתרחשו בישראל וממשיכים להתרחש בישראל גם בעת כת