שמתי לב שהכינוי שלך הוא "." - מה זה אמור להביע, אם יוּתר לי לשאול?
לעניין לוליטה, נתחיל בכך שהחלק הראשון היה הטוב יותר מבין השניים: הדמויות היו מעניינות יותר, העלילה מרתקת יותר, והכתיבה איכותית יותר. החלק השני היה פחות מוצלח מן הבחינות האלה.
נאבוקוב היטיב להציג את הגיבור בתחילת הספר. (בסרט של קובריק חסרים פרטי הרקע מילדותו של הדובר שהם חיוניים להבנת מניעיו בכל הקשור למשיכה שלו לילדות קטנות, וזו אחת הסיבות שהסרט נופל בהרבה ביחס לספר.) הגיבור עשיר ושנון בהרהוריו, מציאותי בהתנהגותו, והקו הבידורי הטבוע בו מוסיף לו נופך של חביבוּת. בכמה מישורים קל לגבר מן המעמד הבינוני להזדהות עם דמות המספר, וזה עתיד להוביל לאינטראקציה בעייתית שלנו עימו בשל מעשיו החולניים לאורך הסיפור. גם דמותה של הגברת הייז רקומה היטב, וכן דמותה של דולורס. לעומת זאת, לדמויות האחרות חסרה נוכחות. לא כל כך הצלחתי לעקוב אחר השכנים ואיך כל אחד קשור לשני, מי עושה מה ולמה.
הכתיבה (את לוליטה, אזכיר, קראתי בשפת המקור) היתה הפגם העיקרי של הספר. נאבוקוב מגלה חרות-יתר בלשון שלו. הוא שואל מילים רבות מצרפתית באופן שמכביד על הקריאה ומשווה לה אופי יומרני, ראוותני. הוא גם מחדש מילים בצורה מתחכמת יתר על המידה. אין בעיה שסופר יעשה שימוש באוצר מילים רחב ודחוס, אבל יש נקודה שבה זה כבר הופך למלאה ומחוסר-טעם. סופר אחר שיש לי כלפיו ביקורת דומה הוא מייקל שאבון. ספריו
The Final Solution
ו-
The Amazing Adventures of Kavalier and Clay
, שגם אותם קראתי בשפת המקור, גדושים כתיבה פלצנית ילדותית.
ובאשר לסיפור עצמו, כן, אין ספק שלוליטה הוא מסמך מקורי, חשוב, מעניין, יצירתי, ומרגש. הוא מטפל בסוגיה שהחברה האנושית מעדיפה להוציא אל מחוץ לשיח מאשר להתעמת עימה. אבל לאלו ערכים מחנך נאבוקוב בספרו? זה ספר עתיר שבחים - וגיבורו הוא אדם ששוקל במלוא הרצינות נישואים לאישה כדי להביא לעולם ילדה שתהיה לו לשפחה. דבר מעוות למדי.
בשקלול הסופי, לוליטה הוא ספר טוב. הוא רחוק מעמידה באמות המידה של יצירת מופת, ומכאן שהוא הספר ה-overrated (מוערך-יתר?) ביותר שקראתי.
